אם המטרה הסופית היא להיות רופאת משפחה\ילדים (באחת הקופות- לא בבית חולים) , האם חייבים לעבור כמה שנים בבית חולים לפני?
כן . הלימודים הם נושא בפני עצמו ויש סבבים כל פעם כמה חודשים / שבועות במחלקה אחרת. התמחות בילדים היא כולה בבית חולים ובסוף אפשר לצאת לקהילה. בבית חולים נקלים במקרים מאוד קשים של מחלות כרוניות איומות והתמודדת לא קלה בכלל מול הילד הזה שאתה יודע בוודעות שימיו ספורים והוא סובל ועם זאת צריך לטפל בו ולעבור איתו ועם המשפחה עוד משבר ועוד משבר בדרך לסוף הידוע מראש. פשוט לא יודעים מתי הסוף אם שבוע הבא או עוד שנתיים.
במשפחה זה יותר קל ההתמחות ברובה בקהילה כאשר יש 10 חודשים בפנימית (תורניות וכל מה שקשור לזה והמון עבודה מאוד קשה) וחצי שנה או יותר בילדים (לא זוכרת בדיוק אבל שוב בבית חולים הארד קור )
מישהו יכול להאיר את עיני - עד כמה נתקלים באיברים פנימיים ופציעות איומות במהלך הלימודים וההתמחות והאם יש דרך לצמצם את זה?
במהלך הלימודים יש דיסקציות אבל זה לא כזה נוראי החלקים הבאמת קשים הם במיון / חדרי ניתוח וממה שאני רואה את הסטודנטים אצלנו (בית חולים בינוני בגודלו במרכז הארץ) הם די בוחרים את רמת החשיפה שלהם אז דווקא זו לא בעיה.
נ.ב אתם בטח שואלים למה בכלל לחשוב על הכיוון הזה אם זה המצב - היא חושבת שהמקצוע הזה מאוד מאוד מעניין והאופציה לעבוד בעבודה שגם תורמת לאחרים תספק אותה מאוד.
מה שחושבים על רופאה במהלך הלימודים ורפואה באמת זה שני דברים שבכלל לא קשורים אחד לשני . בלימודי רפואה אתה מרגיש כמו בסיירת מוקף אנשים די חכמים ממעמד סוציואקונומי די גבוה לכולכם יש מכנה משותף ענקי ולכן קל מאוד למצוא חברים ולהסתר בתמהיל האנשים שקיים. מתייחסים אליכם כמו לפרחי טייס ופתאום כל הרופאים המפחידים האלה בבית חולים מאוד נחמדים אלייך ומאוד מלמדים ועוטפים. הלימודים בנויים בצורה כזו שעוברים שלבים ועם כל שלב מגיעה חומר יותר מעניין שנשען על החומר הקודם ולכן כמו כן רמת החשיפה הקלינית רק עולה עם השנים ופתאום מגיע מצב שאני לבד בחדר עם חלון לבן וסטטוסקופ סביב הצוואר מדברת עם חולה (שנבחר עבורי ספציפית) שואלת מה כואב לו בודקת אותו והוא משתף פעולה בצורה בלתי רגילה (כי הוא נבחר עבורי) ויש לי איזה 40 דקות של שיחה רציפה נעימה כולל ירידה לפרטים הכי קטנים. אחרי זה המדריך עומד לידי ומסביר לי כל חלק מהבדיקה הגופנית וזהו מרגישים שהגענו שככה זה רפואה.
אז זהו שלא . אפילו לא קצת.
רפואה זה מקצוע מאוד מאוד מאוד ! קשה מתיש סיזיפי לא מתגמל כל הזמן ולא נעים. האנשים אליהם אני נחשפת כל יום ומטפלת בהם על בסיס קבוע נמצאים בכל הרבדים של האוכלוסיה כולל הומלסים, טמבלים, אלימים, משפחות הרוסות שמגיעות עם ילד פצוע מוזנח ואת ההורה שלו נוזף בו צועק עליו ומתנהג לילד באלימות שאני בטוחה שבבית היא יותר גרועה ואני עומדת מהצד ולא יכולה לעשות כלום. (עובדת סוציאליות זה אחלה אבל ההתנהגות של ההורים לא משתנה וילד מוזנח ישאר ככה) שלא נדבר על הריחות שבוקעים מכל מקום מהמחלקה.
החולים מגיעים למערכת די עמוסה חושבים שמגיע להם הכל (הלא הם ישראלים) ומאוד מקשים על העובדה היומית. מתוך אולי 40 איש שאני רואה ביום במיון אני מרגישה שעזרתי ל5 במקרה הטוב. השאר מתוסכלים כי לא קיבלו CT או כי חיכו הרבה זמן בתור . בתור מתמחה צעירה כל העבודות שאף לא רוצה לעשות הם שלך עד שמגיע צעיר אחר. הבכירים יכולים להיות מלמדים ויכולים לזרוק עלי עבודה וללכת , חלקם מלמדים דברים לא עדכנים כי מאז לימודי הרפואה שלהם שהיו לפני 20 שנה הם לא טרחו לקרוא מאמר והם מטפלים בשיטות מיושנות ואני בתור מבצעת ההוראות שלהם צריכה להעניק טיפול שאני יודעת שהוא תת מיטבי.
התחרות אכזרית וכל הזמן מצופה ממך להיות הכי חד לדעת את החומר הכי טוב לחזור הביתה וללמוד . ממש ללמוד עם ספר . יש מבחנים , שמי שלא עובר אותם לא עובר שלב (תואר מומחה) ויש מאמרים שמי שלא מפרסם אותם נשאר במקום. ובעיקר יש עוד הרבה אנשים סופר מוכשרים חדורי מטרה עם פרוטקציה מטורפת (אלהן אמא אבא שהם רופאים) שעוקפים את התור ומתקדמים על חשבונך.
ואפילו לא דיברתי עם התורנוית 8 פעמים בחודש להיות ערה 26 שעות ברצף ולעבוד בהם . ולעבוד קשה לא סתם להעביר את הזמן לראות חולים לקבל החלטות ולטפל הכי טוב שאפשר בשלוש בלילה שאני במיון מ8 בבוקר זה לא כייף. (את אחת התורניות לא מזמן סיימתי בלי קול כי שכחתי לשתות כוס מים בערך 20 שעות - לא הספקתי)
ולסיכום אימרת בונוס. התחלתי לשאול את החברים שלי אם הם יודעים מה זה רפואה באמת אבל באמת לא מה שחשבו אם בכלל היו הולכים ללמוד את המקצוע. התשובה היא 90 אחוז לא. יתכן וזה שלב ואחרי ההתמחות יהיה יותר טוב (כי ששואלים את הבכירים הם כולם אומרים שכן) אבל צריך לחשוב טוב טוב אם אחותך באמת רוצה לבלות את ה13-15 שנה הקרובות בלעבוד מאוד קשה לקראת מטרה שרק עוד 15! שנה יניב לה פרי.
