לימודי רפואה בארץ

[Wonko]

אני לא מדבר על רופאי משפחה אני מדבר על מומחים, רופאי משפחה לפחות מהנסיון שלי דווקא עושים עבודה טובה, רופאים מומחים בבתי חולים הם הבעיה, אני חושב שפשוט הסיבה שאתה חושב שאין בעיה זה שהורגלת לחשוב שזה בסדר. האם היית סובל יחס כזה מרואה חשבון או עורך דין, קובע זמנים ולא עומד בהם, עונה לך בצורה מתנשאת לא בודקת את עצמו 10 פעמים וכו... בטח לא בסכומים שמשלמים להם. מנסיון שלי, אם תכמת כמה אתה משלם לרופא פרטי על פגישת יעוץ וביחס לכמה זמן הוא באמת ישב איתי, הבנתי שאני משלם אלפי שקלים לשעה ואף אחד לא הציע לי אפילו לא כוס קפה בזמן שחיכיתי...

הסיבה למחשבות שלי היא נטו ניסיון אישי רחב ביחס לגילי. כאמור, אי אפשר להכליל לטוב או לרע. בסופו של דבר כולם בני אדם.

 

[AviKababi]

אני לא מדבר על רופאי משפחה אני מדבר על מומחים

רפואת משפחה זאת התמחות של 4 שנים (לאחר 7 השנים) עם אחוזי מעבר נמוכים מאד במבחנים, אז אומנם אני לא מהתחום, אבל יש לי כבוד גדול אליהם כי בסופו של דבר כל החרא מתנקז אליהם.

רופאים מומחים בבתי חולים הם הבעיה, אני חושב שפשוט הסיבה שאתה חושב שאין בעיה זה שהורגלת לחשוב שזה בסדר. האם היית סובל יחס כזה מרואה חשבון או עורך דין, קובע זמנים ולא עומד בהם, עונה לך בצורה מתנשאת לא בודקת את עצמו 10 פעמים וכו... בטח לא בסכומים שמשלמים להם. מנסיון שלי, אם תכמת כמה אתה משלם לרופא פרטי על פגישת יעוץ וביחס לכמה זמן הוא באמת ישב איתי, הבנתי שאני משלם אלפי שקלים לשעה ואף אחד לא הציע לי אפילו לא כוס קפה בזמן שחיכיתי...

זאת אכן בעיה ידועה בתחום, לא רק בארץ. ממליץ לך בחום ללכת לבית חולים ציבורי בארה"ב או באנגליה ותגלה שמה שאתה רואה בארץ זה פינוק.
התופעה נקראת שחיקת רופאים.

אני לא מצדיק את התופעה, אבל כנס לנעליים שלי רגע:
יש לי המון מוזמנים בכל יום שבו אני במרפאה בביה"ח, חלקם מטופלים מסובכים שדורשים המון זמן או טיפול כלשהו (שלוקח זמן כמובן).
כל פעם שאתה יוצא להשתין או לשתות מים אתה שומע מאחורי הגב שלך "אלה לא עושים כלום.. רק מסתובבים כל היום ושותים קפה" (ברוב המוחלט של הימים אני לא אוכל צהריים בגלל הלחץ לסיים את כל המטופלים, שחלקם באמת מחכים שעות). אני שומע על בסיס יומי מחוץ לדלת "אלה מכניסים רק פרוטקציות.. את כל החברים שלהם מכניסים" (למעשה, עובדים עם מערכת מסודרת במחשב שכתוב בה בדיוק מי הגיע, מתי, ולמתי הוא הוזמן והיא זאת שקובעת את הסדר. אם חבר רופא ירצה להבדק, הוא יבוא לפני או אחרי המרפאות ולא יכנס באמצע התור). אנשים פותחים את הדלת כל הזמן כשאתה בחדר עם מטופל אחר ושואלים "נו עוד כמה זמן? אני פה כבר שעתיים" (אתה בודק במחשב ומגלה שהוא איחר בשעתיים ומחכה רק 10 דקות), חלק נכנסים ומבקשים שרק מנהל המחלקה יבדוק אותם ומתחילים לצעוק שהם לא מוכנים שסטודנטים יבדקו אותם (אני לא סטודנט כבר הרבה שנים ויש לי שיער לבן בשפע). מטופל כזה שעומד בדלת יכול לעכב את כל המרפאה ב- 10-15 דקות במקרה שלא צריך להזמין אבטחה.
דמיין שאתה מסתכל על צילומים וקורא את התיק של ילדה בת 4 לפני שאתה מזמין אותה לחדר כי היא מטופלת חדשה אצלך ואתה רוצה להכיר טוב יותר, את המחלה שלה ומה היא עברה עד היום, לקרוא על הטיפולים שעברה (לעשות את כל זה כשהיא צורחת בחדר זה על גבול הבלתי אפשרי), רק כדי שכשההורים יכנסו הם יגידו שזה לא לעניין שישבת לבד בחדר 10 דקות כשאנשים מחכים בחוץ ושהם רוצים את השם שלך כדי להתלונן. כשאתה מראה להם את הצילומים שלה שפתוחים על המחשב הם מסתכלים עליך במבט של "נו באמת, אנחנו יודעים שלא עשית כלום". כמובן שאתה מקבל מייל על התלונה לאחר מספר ימים שבה מתואר איך התבטלת בזמן שמטופלים מחכים בחוץ.
דמיין שאתה משקיע שעות בזמנך הפנוי (לא בשכר) כדי לכתוב מכתב מנומק לועדה כלשהי שאולי תאשר תרופה מאד יקרה ולא בסל התרופות למטופל שצריך אותה, לפעמים אתה זה שגם מתעסק עם הבירוקרטיה של ליבא אותה לארץ כי מדובר בתרופה נסיונית וצריך מליון אישורים כדי ליבא אותה לארץ. אח"כ המטופל בא ומאשים אותך שאתה מנסה לדחוף לו תרופה של החברה הזאת כי אתה מקבל מהם כסף ושחסכת עליו את התרופה הטובה באמת, עליה הוא קרא ב- ynet. חשוב לציין, רופאים לא מקבלים כסף באופן ישיר או עקיף על שום תרופה שהם רושמים. אין שום incentive לרשום תרופה יקרה או זולה יותר.

אלימות - כמעט כל שבוע אנחנו צריכים להזמין אבטחה כי רופא כלשהו מרגיש איום ממשי (מטופלים שלפו אקדחים וסכינים במרפאה לא פעם, לרוב זה מסתיים בדחיפות או איומים בסגנון "חכה חכה.. אני יודע את השם שלך ואני אז**ן אותך כשתצא מהמרפאה"). גם ארוע כזה יכול לעכב את התור בשעה בקלות. כמובן שלא הולכים להתלונן במשטרה כי יש סבתא שמחכה מ-8 בבוקר וכבר 12 בצהריים ולא פייר שהיא תשלם את המחיר.
כמובן שבמקביל קוראים לך לחדר ניתוח אם צריך משהו (יכול לגרום לעיכוב בתור של שעה-שעתיים), יכולים לקרוא לך למחלקה אם צריך משהו דחוף, כמובן שאיזה פעם בשבוע איזה סבתא מתעלפת במסדרון וצריך להיות איתה עד שתתאושש ולודא שהיא לא חטפה התקף לב.

עכשיו דמיין שהשעה כבר 2 בצהריים, בשעה 3 הולכות כל האחיות והטכנאיות (הן הולכות ב-3 על השניה), אתה מת לאכול ולהשתין, יש עוד 8 מטופלים במסדרון ויש לך עוד יום ארוך מאד אחרי שהמרפאה נסגרת - לסדר תיקים, להכין מטופלים לניתוחים ביום הבא, ססיות, מחקרים, לפעמים אתה תורן עד הבוקר הבא. אז נכנס אליך מטופל מבוגר שמתחיל לספר לך איך הוא מרגיש כאב ממש חזק מאז מלחמת ששת הימים, ושלפעמים הוא מתגעגע לאישתו שנפטרה מסרטן לפני 10 שנים ושמאז כואב לו עוד יותר, ומתחיל לספר לך את כל סיפור המחלה שלו מההתחלה ובפירוט שלא נדרש כי אתה כבר זוכר את זה בעל פה (והכל כתוב במחשב מהביקור מלפני שבוע). אתה רואה שהוא באמת בודד ושהוא צריך לפרוק את הסיפור הזה, אבל אתה מסתכל על השעון ועברו כבר 7 דקות ועוד לא התחלת לבדוק אותו אפילו. האם היה לך כח לאמפתיה ולהקשיב לו באמת בשלב הזה? אני רוצה להגיד שכן, אבל האמת רחוקה מזה.

נעשו על זה מחקרים רבים בכל העולם. הפתרון לזה הוא לרווח את החולים, לתת לרופא יותר זמן עם כל מטופל, לקצר את שעות העבודה ולהוסיף צוות תומך. בחלק ממדינות העולם לרופא יש כתבנית שמסכמת את כל הפגישה והוא לא צריך לכתוב כלום, בחלק יש פלבוטומיסטיות שלוקחות את הדמים, בחלק יש עוזר רופא שבודק את המטופל ולוקח אנמנזה לפני שהמטופל נכנס לרופא, מה שיכול לקצר את הזמן משמעותית. אצלי ספציפית אין כלום מזה.
לי מקציבים 10 דקות למטופל כשלרוב רק הבדיקה לוקחת יותר, לפעמים רק הטיפול שהוא הגיע לעשות לוקח חצי שעה. לא מקציבים לי זמן לשירותים או לארוחת צהריים. אם אחד מאיתנו חולה/במילואים, המטופלים מתחלקים בין שאר הרופאים והעומס עולה עוד יותר.

אולי מהפוסט משתמע שאני שונא את המקצוע ואת המטופלים שלי. אז זה נכון בחלק מהזמן אבל ברוב הזמן אני מת על העבודה ויש המון סיפוק. גם רוב המטופלים נחמדים ולא ערסים כפויי טובה כמו שפירטתי כאן.

 

[ת.אוקהם]

רפואת משפחה זאת התמחות של 4 שנים (לאחר 7 השנים) עם אחוזי מעבר נמוכים מאד במבחנים, אז אומנם אני לא מהתחום, אבל יש לי כבוד גדול אליהם כי בסופו של דבר כל החרא מתנקז אליהם.

לפי זה מחצית מרופאי המשפחה לא מוסמכים לרפואת משפחה.
אני אישית מעדיף ללכת לרופא שהוא פנימאי.

זאת אכן בעיה ידועה בתחום, לא רק בארץ. ממליץ לך בחום ללכת לבית חולים ציבורי בארה"ב או באנגליה ותגלה שמה שאתה רואה בארץ זה פינוק.
התופעה נקראת שחיקת רופאים.

אני לא מצדיק את התופעה, אבל כנס לנעליים שלי רגע:
יש לי המון מוזמנים בכל יום שבו אני במרפאה בביה"ח, חלקם מטופלים מסובכים שדורשים המון זמן או טיפול כלשהו (שלוקח זמן כמובן).
כל פעם שאתה יוצא להשתין או לשתות מים אתה שומע מאחורי הגב שלך "אלה לא עושים כלום.. רק מסתובבים כל היום ושותים קפה" (ברוב המוחלט של הימים אני לא אוכל צהריים בגלל הלחץ לסיים את כל המטופלים, שחלקם באמת מחכים שעות). אני שומע על בסיס יומי מחוץ לדלת "אלה מכניסים רק פרוטקציות.. את כל החברים שלהם מכניסים" (למעשה, עובדים עם מערכת מסודרת במחשב שכתוב בה בדיוק מי הגיע, מתי, ולמתי הוא הוזמן והיא זאת שקובעת את הסדר. אם חבר רופא ירצה להבדק, הוא יבוא לפני או אחרי המרפאות ולא יכנס באמצע התור). אנשים פותחים את הדלת כל הזמן כשאתה בחדר עם מטופל אחר ושואלים "נו עוד כמה זמן? אני פה כבר שעתיים" (אתה בודק במחשב ומגלה שהוא איחר בשעתיים ומחכה רק 10 דקות), חלק נכנסים ומבקשים שרק מנהל המחלקה יבדוק אותם ומתחילים לצעוק שהם לא מוכנים שסטודנטים יבדקו אותם (אני לא סטודנט כבר הרבה שנים ויש לי שיער לבן בשפע). מטופל כזה שעומד בדלת יכול לעכב את כל המרפאה ב- 10-15 דקות במקרה שלא צריך להזמין אבטחה.
דמיין שאתה מסתכל על צילומים וקורא את התיק של ילדה בת 4 לפני שאתה מזמין אותה לחדר כי היא מטופלת חדשה אצלך ואתה רוצה להכיר טוב יותר, את המחלה שלה ומה היא עברה עד היום, לקרוא על הטיפולים שעברה (לעשות את כל זה כשהיא צורחת בחדר זה על גבול הבלתי אפשרי), רק כדי שכשההורים יכנסו הם יגידו שזה לא לעניין שישבת לבד בחדר 10 דקות כשאנשים מחכים בחוץ ושהם רוצים את השם שלך כדי להתלונן. כשאתה מראה להם את הצילומים שלה שפתוחים על המחשב הם מסתכלים עליך במבט של "נו באמת, אנחנו יודעים שלא עשית כלום". כמובן שאתה מקבל מייל על התלונה לאחר מספר ימים שבה מתואר איך התבטלת בזמן שמטופלים מחכים בחוץ.
דמיין שאתה משקיע שעות בזמנך הפנוי (לא בשכר) כדי לכתוב מכתב מנומק לועדה כלשהי שאולי תאשר תרופה מאד יקרה ולא בסל התרופות למטופל שצריך אותה, לפעמים אתה זה שגם מתעסק עם הבירוקרטיה של ליבא אותה לארץ כי מדובר בתרופה נסיונית וצריך מליון אישורים כדי ליבא אותה לארץ. אח"כ המטופל בא ומאשים אותך שאתה מנסה לדחוף לו תרופה של החברה הזאת כי אתה מקבל מהם כסף ושחסכת עליו את התרופה הטובה באמת, עליה הוא קרא ב- ynet. חשוב לציין, רופאים לא מקבלים כסף באופן ישיר או עקיף על שום תרופה שהם רושמים. אין שום incentive לרשום תרופה יקרה או זולה יותר.

אלימות - כמעט כל שבוע אנחנו צריכים להזמין אבטחה כי רופא כלשהו מרגיש איום ממשי (מטופלים שלפו אקדחים וסכינים במרפאה לא פעם, לרוב זה מסתיים בדחיפות או איומים בסגנון "חכה חכה.. אני יודע את השם שלך ואני אז**ן אותך כשתצא מהמרפאה"). גם ארוע כזה יכול לעכב את התור בשעה בקלות. כמובן שלא הולכים להתלונן במשטרה כי יש סבתא שמחכה מ-8 בבוקר וכבר 12 בצהריים ולא פייר שהיא תשלם את המחיר.
כמובן שבמקביל קוראים לך לחדר ניתוח אם צריך משהו (יכול לגרום לעיכוב בתור של שעה-שעתיים), יכולים לקרוא לך למחלקה אם צריך משהו דחוף, כמובן שאיזה פעם בשבוע איזה סבתא מתעלפת במסדרון וצריך להיות איתה עד שתתאושש ולודא שהיא לא חטפה התקף לב.

עכשיו דמיין שהשעה כבר 2 בצהריים, בשעה 3 הולכות כל האחיות והטכנאיות (הן הולכות ב-3 על השניה), אתה מת לאכול ולהשתין, יש עוד 8 מטופלים במסדרון ויש לך עוד יום ארוך מאד אחרי שהמרפאה נסגרת - לסדר תיקים, להכין מטופלים לניתוחים ביום הבא, ססיות, מחקרים, לפעמים אתה תורן עד הבוקר הבא. אז נכנס אליך מטופל מבוגר שמתחיל לספר לך איך הוא מרגיש כאב ממש חזק מאז מלחמת ששת הימים, ושלפעמים הוא מתגעגע לאישתו שנפטרה מסרטן לפני 10 שנים ושמאז כואב לו עוד יותר, ומתחיל לספר לך את כל סיפור המחלה שלו מההתחלה ובפירוט שלא נדרש כי אתה כבר זוכר את זה בעל פה (והכל כתוב במחשב מהביקור מלפני שבוע). אתה רואה שהוא באמת בודד ושהוא צריך לפרוק את הסיפור הזה, אבל אתה מסתכל על השעון ועברו כבר 7 דקות ועוד לא התחלת לבדוק אותו אפילו. האם היה לך כח לאמפתיה ולהקשיב לו באמת בשלב הזה? אני רוצה להגיד שכן, אבל האמת רחוקה מזה.

נעשו על זה מחקרים רבים בכל העולם. הפתרון לזה הוא לרווח את החולים, לתת לרופא יותר זמן עם כל מטופל, לקצר את שעות העבודה ולהוסיף צוות תומך. בחלק ממדינות העולם לרופא יש כתבנית שמסכמת את כל הפגישה והוא לא צריך לכתוב כלום, בחלק יש פלבוטומיסטיות שלוקחות את הדמים, בחלק יש עוזר רופא שבודק את המטופל ולוקח אנמנזה לפני שהמטופל נכנס לרופא, מה שיכול לקצר את הזמן משמעותית. אצלי ספציפית אין כלום מזה.
לי מקציבים 10 דקות למטופל כשלרוב רק הבדיקה לוקחת יותר, לפעמים רק הטיפול שהוא הגיע לעשות לוקח חצי שעה. לא מקציבים לי זמן לשירותים או לארוחת צהריים. אם אחד מאיתנו חולה/במילואים, המטופלים מתחלקים בין שאר הרופאים והעומס עולה עוד יותר.

אולי מהפוסט משתמע שאני שונא את המקצוע ואת המטופלים שלי. אז זה נכון בחלק מהזמן אבל ברוב הזמן אני מת על העבודה ויש המון סיפוק. גם רוב המטופלים נחמדים ולא ערסים כפויי טובה כמו שפירטתי כאן.

וואו, קשוח...

 

[בת העמק]

אולי מהפוסט משתמע שאני שונא את המקצוע ואת המטופלים שלי. אז זה נכון בחלק מהזמן אבל ברוב הזמן אני מת על העבודה ויש המון סיפוק. גם רוב המטופלים נחמדים ולא ערסים כפויי טובה כמו שפירטתי כאן.

ואוו, זה היה פוסט יוצא מן הכלל! נהדר לשמוע את הצד השני ולחבר את התמונה ביחד:

הפתרון לזה הוא לרווח את החולים, לתת לרופא יותר זמן עם כל מטופל, לקצר את שעות העבודה ולהוסיף צוות תומך. בחלק ממדינות העולם לרופא יש כתבנית שמסכמת את כל הפגישה והוא לא צריך לכתוב כלום, בחלק יש פלבוטומיסטיות שלוקחות את הדמים, בחלק יש עוזר רופא שבודק את המטופל ולוקח אנמנזה לפני שהמטופל נכנס לרופא, מה שיכול לקצר את הזמן משמעותית. אצלי ספציפית אין כלום מזה.
לי מקציבים 10 דקות למטופל כשלרוב רק הבדיקה לוקחת יותר, לפעמים רק הטיפול שהוא הגיע לעשות לוקח חצי שעה. לא מקציבים לי זמן לשירותים או לארוחת צהריים. אם אחד מאיתנו חולה/במילואים, המטופלים מתחלקים בין שאר הרופאים והעומס עולה עוד יותר.

בין העובד לפציינט/לקוח תמיד עומד המעסיק שרק רוצה לראות רווח
אפשר להגיד עד מחר ששירותי הבריאות הם ציבוריים ובחינם אבל האמת היא שהחינם הזה עולה בבריאות של כולם.
אגב, לפני 15 שנה הקרדיולוג של הוריי אמר לי בדיוק את מה שסיפרת כאן. בתור בחורה אמפתית, אמרתי לו שאני מבינה שבמקום הראשון בתיעדוף מבחינתו זה שימשיכו להעסיק אותו גם אם תנאי העבודה גרועים. הוא (וכנראה גם אתה) לא יעז להפוך שולחנות כדי שהמצב ישתנה, ובצדק מבחינתו.

 

[ישראלי מצוי]

רפואת משפחה זאת התמחות של 4 שנים (לאחר 7 השנים) עם אחוזי מעבר נמוכים מאד במבחנים, אז אומנם אני לא מהתחום, אבל יש לי כבוד גדול אליהם כי בסופו של דבר כל החרא מתנקז אליהם.


זאת אכן בעיה ידועה בתחום, לא רק בארץ. ממליץ לך בחום ללכת לבית חולים ציבורי בארה"ב או באנגליה ותגלה שמה שאתה רואה בארץ זה פינוק.
התופעה נקראת שחיקת רופאים.

אני לא מצדיק את התופעה, אבל כנס לנעליים שלי רגע:
יש לי המון מוזמנים בכל יום שבו אני במרפאה בביה"ח, חלקם מטופלים מסובכים שדורשים המון זמן או טיפול כלשהו (שלוקח זמן כמובן).
כל פעם שאתה יוצא להשתין או לשתות מים אתה שומע מאחורי הגב שלך "אלה לא עושים כלום.. רק מסתובבים כל היום ושותים קפה" (ברוב המוחלט של הימים אני לא אוכל צהריים בגלל הלחץ לסיים את כל המטופלים, שחלקם באמת מחכים שעות). אני שומע על בסיס יומי מחוץ לדלת "אלה מכניסים רק פרוטקציות.. את כל החברים שלהם מכניסים" (למעשה, עובדים עם מערכת מסודרת במחשב שכתוב בה בדיוק מי הגיע, מתי, ולמתי הוא הוזמן והיא זאת שקובעת את הסדר. אם חבר רופא ירצה להבדק, הוא יבוא לפני או אחרי המרפאות ולא יכנס באמצע התור). אנשים פותחים את הדלת כל הזמן כשאתה בחדר עם מטופל אחר ושואלים "נו עוד כמה זמן? אני פה כבר שעתיים" (אתה בודק במחשב ומגלה שהוא איחר בשעתיים ומחכה רק 10 דקות), חלק נכנסים ומבקשים שרק מנהל המחלקה יבדוק אותם ומתחילים לצעוק שהם לא מוכנים שסטודנטים יבדקו אותם (אני לא סטודנט כבר הרבה שנים ויש לי שיער לבן בשפע). מטופל כזה שעומד בדלת יכול לעכב את כל המרפאה ב- 10-15 דקות במקרה שלא צריך להזמין אבטחה.
דמיין שאתה מסתכל על צילומים וקורא את התיק של ילדה בת 4 לפני שאתה מזמין אותה לחדר כי היא מטופלת חדשה אצלך ואתה רוצה להכיר טוב יותר, את המחלה שלה ומה היא עברה עד היום, לקרוא על הטיפולים שעברה (לעשות את כל זה כשהיא צורחת בחדר זה על גבול הבלתי אפשרי), רק כדי שכשההורים יכנסו הם יגידו שזה לא לעניין שישבת לבד בחדר 10 דקות כשאנשים מחכים בחוץ ושהם רוצים את השם שלך כדי להתלונן. כשאתה מראה להם את הצילומים שלה שפתוחים על המחשב הם מסתכלים עליך במבט של "נו באמת, אנחנו יודעים שלא עשית כלום". כמובן שאתה מקבל מייל על התלונה לאחר מספר ימים שבה מתואר איך התבטלת בזמן שמטופלים מחכים בחוץ.
דמיין שאתה משקיע שעות בזמנך הפנוי (לא בשכר) כדי לכתוב מכתב מנומק לועדה כלשהי שאולי תאשר תרופה מאד יקרה ולא בסל התרופות למטופל שצריך אותה, לפעמים אתה זה שגם מתעסק עם הבירוקרטיה של ליבא אותה לארץ כי מדובר בתרופה נסיונית וצריך מליון אישורים כדי ליבא אותה לארץ. אח"כ המטופל בא ומאשים אותך שאתה מנסה לדחוף לו תרופה של החברה הזאת כי אתה מקבל מהם כסף ושחסכת עליו את התרופה הטובה באמת, עליה הוא קרא ב- ynet. חשוב לציין, רופאים לא מקבלים כסף באופן ישיר או עקיף על שום תרופה שהם רושמים. אין שום incentive לרשום תרופה יקרה או זולה יותר.

אלימות - כמעט כל שבוע אנחנו צריכים להזמין אבטחה כי רופא כלשהו מרגיש איום ממשי (מטופלים שלפו אקדחים וסכינים במרפאה לא פעם, לרוב זה מסתיים בדחיפות או איומים בסגנון "חכה חכה.. אני יודע את השם שלך ואני אז**ן אותך כשתצא מהמרפאה"). גם ארוע כזה יכול לעכב את התור בשעה בקלות. כמובן שלא הולכים להתלונן במשטרה כי יש סבתא שמחכה מ-8 בבוקר וכבר 12 בצהריים ולא פייר שהיא תשלם את המחיר.
כמובן שבמקביל קוראים לך לחדר ניתוח אם צריך משהו (יכול לגרום לעיכוב בתור של שעה-שעתיים), יכולים לקרוא לך למחלקה אם צריך משהו דחוף, כמובן שאיזה פעם בשבוע איזה סבתא מתעלפת במסדרון וצריך להיות איתה עד שתתאושש ולודא שהיא לא חטפה התקף לב.

עכשיו דמיין שהשעה כבר 2 בצהריים, בשעה 3 הולכות כל האחיות והטכנאיות (הן הולכות ב-3 על השניה), אתה מת לאכול ולהשתין, יש עוד 8 מטופלים במסדרון ויש לך עוד יום ארוך מאד אחרי שהמרפאה נסגרת - לסדר תיקים, להכין מטופלים לניתוחים ביום הבא, ססיות, מחקרים, לפעמים אתה תורן עד הבוקר הבא. אז נכנס אליך מטופל מבוגר שמתחיל לספר לך איך הוא מרגיש כאב ממש חזק מאז מלחמת ששת הימים, ושלפעמים הוא מתגעגע לאישתו שנפטרה מסרטן לפני 10 שנים ושמאז כואב לו עוד יותר, ומתחיל לספר לך את כל סיפור המחלה שלו מההתחלה ובפירוט שלא נדרש כי אתה כבר זוכר את זה בעל פה (והכל כתוב במחשב מהביקור מלפני שבוע). אתה רואה שהוא באמת בודד ושהוא צריך לפרוק את הסיפור הזה, אבל אתה מסתכל על השעון ועברו כבר 7 דקות ועוד לא התחלת לבדוק אותו אפילו. האם היה לך כח לאמפתיה ולהקשיב לו באמת בשלב הזה? אני רוצה להגיד שכן, אבל האמת רחוקה מזה.

נעשו על זה מחקרים רבים בכל העולם. הפתרון לזה הוא לרווח את החולים, לתת לרופא יותר זמן עם כל מטופל, לקצר את שעות העבודה ולהוסיף צוות תומך. בחלק ממדינות העולם לרופא יש כתבנית שמסכמת את כל הפגישה והוא לא צריך לכתוב כלום, בחלק יש פלבוטומיסטיות שלוקחות את הדמים, בחלק יש עוזר רופא שבודק את המטופל ולוקח אנמנזה לפני שהמטופל נכנס לרופא, מה שיכול לקצר את הזמן משמעותית. אצלי ספציפית אין כלום מזה.
לי מקציבים 10 דקות למטופל כשלרוב רק הבדיקה לוקחת יותר, לפעמים רק הטיפול שהוא הגיע לעשות לוקח חצי שעה. לא מקציבים לי זמן לשירותים או לארוחת צהריים. אם אחד מאיתנו חולה/במילואים, המטופלים מתחלקים בין שאר הרופאים והעומס עולה עוד יותר.

אולי מהפוסט משתמע שאני שונא את המקצוע ואת המטופלים שלי. אז זה נכון בחלק מהזמן אבל ברוב הזמן אני מת על העבודה ויש המון סיפוק. גם רוב המטופלים נחמדים ולא ערסים כפויי טובה כמו שפירטתי כאן.

ללא ספק המקצוע שלך קשוח, לא טענתי אחרת, אבל אם תזכור שבסוף אתם נותני שירות (חלילה לא להוריד מכבודכם אלא לזכור מה המטרה), השירות המתקבך לא טוב, ללא ספק זאת אשמת המערכת אם היו יותר רופאים ויותר צוות רפואי היה מקום לדבר על תגמול ויצירת תודעת שירות טובה יותר ושירות מקצועי יותר. הפתרון כמו בהמון דברים לדעתי הוא להוריד חסמים לפתיחת שוק חופשי להכשרת רופאים וצוות רפואי ופתיחת חסמים על רפואה פרטית אמיתית בארץ שתיצור תגמול למקצועיות.

 

[ישראלי מצוי]

הסיבה למחשבות שלי היא נטו ניסיון אישי רחב ביחס לגילי. כאמור, אי אפשר להכליל לטוב או לרע. בסופו של דבר כולם בני אדם.

הם כולם בני אדם אבל אם תתחיס לזה בתור שירות שניתן לך, בעיקר בתשלום תראה שהשירות שאתה מקבל והיחס הוא ממש מתחת לכל ביקורת ביחס לדברים אחרים. רואה חשבון לא יגרום לך לחכות בתור 5 שעות ולא יזלזל בך כשאתה שואל שאלה ואם שילמת לו באופן פרטי הוא יעבור על התיק שלך ל]ני שנכנסת לחדר ....

 

[AviKababi]

לפי זה מחצית מרופאי המשפחה לא מוסמכים לרפואת משפחה.

אלה אנשים שעוסקים ב"רפואת משפחה" אבל אינם "מומחים ברפואת משפחה".
חשוב לשים לב להבדל. השוק היום פרוץ ואיכשהו כל אלה שלא עושים או נכשלים בהתמחות מגיעים לעבוד כרופאי משפחה.

אני אישית מעדיף ללכת לרופא שהוא פנימאי.

אני אישית דווקא מעדיף מומחה ברפואת משפחה. הם אמורים להיות יותר מנוסים בניהול ארוך טווח של מטופלים. הם גם אלה שיוצאים ליותר הכשרות שקשורות למחלות כרוניות כמו סכרת והשמנה, בניגוד לפנימאים שהגישה הטיפולים שלהם היא לטווח קצר יותר.

בין העובד לפציינט/לקוח תמיד עומד המעסיק שרק רוצה לראות רווח
אפשר להגיד עד מחר ששירותי הבריאות הם ציבוריים ובחינם אבל האמת היא שהחינם הזה עולה בבריאות של כולם.
אגב, לפני 15 שנה הקרדיולוג של הוריי אמר לי בדיוק את מה שסיפרת כאן. בתור בחורה אמפתית, אמרתי לו שאני מבינה שבמקום הראשון בתיעדוף מבחינתו זה שימשיכו להעסיק אותו גם אם תנאי העבודה גרועים. הוא (וכנראה גם אתה) לא יעז להפוך שולחנות כדי שהמצב ישתנה, ובצדק מבחינתו.

זה מצב קצת מסובך. בתי החולים מקבלים מטופלים עם טפסי 17 (חלק מהכסף מגיע מהקופה, והיא בתורה מקבלת כסף על מטופלים. הקופה רוצה שהמטופלים יהיו מרוצים ולכן מאפשרת להם להגיע לבדיקות יקרות ולחדרי מיון). הרופא במערכת הציבורית לא מתוגמל לפי מטופל (מה ששונה מאד בקופות חולים ובפרטי). נוצר מצב שבו בית החולים וקופת החולים מרוצים מעומס גבוה ומנסים לדחוס כמה שיותר, אבל דווקא הרופא שנמצא מול המטופל אינו מקבל על זה עוד כסף. גם זה יוצר שחיקה.
מצד אחד תנאי העבודה לכאורה לא טובים. מצד שני השכר לא רע בכלל (במיוחד מחוץ לבית החולים) אז אנשים לא ממש מתלוננים. לגבי המשך ההעסקה - יש ביקוש כ"כ גבוה שצריך גם את הרופאים הגרועים ביותר, אז אני לא דואג.

ללא ספק המקצוע שלך קשוח, לא טענתי אחרת, אבל אם תזכור שבסוף אתם נותני שירות (חלילה לא להוריד מכבודכם אלא לזכור מה המטרה), השירות המתקבך לא טוב, ללא ספק זאת אשמת המערכת אם היו יותר רופאים ויותר צוות רפואי היה מקום לדבר על תגמול ויצירת תודעת שירות טובה יותר ושירות מקצועי יותר. הפתרון כמו בהמון דברים לדעתי הוא להוריד חסמים לפתיחת שוק חופשי להכשרת רופאים וצוות רפואי ופתיחת חסמים על רפואה פרטית אמיתית בארץ שתיצור תגמול למקצועיות.

אני נותן שירות וזה לא מוריד מכבודי. לגבי טיב השירות - אולי הייתה לך חוויה לא טובה, אבל אני חושב שסה"כ השירות הרפואי בארץ מצויין. אני באמת חושב שיש לנו מערכת בריאות ציבורית מהטובות בעולם. גם אם תחכה מספר שעות למומחה כלשהו, העובדה שקיבלת אותו בכלל היא לא טריויאלית ביחס לארצות אחרות. תנסה להשיג מומחה כלשהו באנגליה. אם תצליח תוך 3 שבועות אתה בר מזל, גם אם יש לך בעיה דחופה שבאמת מצדיקה ביקור דחוף. באוסטרליה יש שטחים נרחבים ללא רופאים מומחים בתחומים רבים, שם יש תופעה של "רופא כפר" שמטפל בהכל - לידות, טראומה, פעולות כירורגיות, ילדים וכו'. תסתכל כמה עולה ביקור במיון בארצות הברית (או ביקור אצל רופא פרטי). אתה תראה שגם אם אתה מחכה כמה שעות בארץ, הזמינות עדיין בכמה סדרי גודל טובה יותר.
בארץ כמעט בכל תחום אתה יכול להשיג רופא מומחה דרך קופת החולים תוך מספר ימים ברדיוס נסיעה של 30 דקות מהבית שלך. ללא אישורים של אף אחד ובחינם. אירופאים ששומעים דבר כזה לא מאמינים לי.
לגבי פרטי - לרוב חווית המטופל ממש טובה ולא צריך לחכות כמעט בכלל, אני באמת חושב שהגעת לרופא שהוא יוצא מהכלל לרעה מבחינת השירות. בחיים לא שמעתי על תור של 5 שעות במרפאה פרטית. אני מניח שהיה מקרה חירום כלשהו או שפשוט המרפאה שלו לא מאורגנת טוב.

לגבי הורדת חסמים - הם אינם קיימים היום. רוב הרופאים בארץ (כן, מעל 50%) למדו בחו"ל. חלקם במדינות ללא סטנדרטים או מדינות שבהן קונים את התואר (אני לא נכנס לבוגרי ארץ מול בוגרי חו"ל - חלקם מעולים וחלקם גרועים). מבחני הכניסה לא בשמיים וכמעט כולם מקבלים רשיון בסופו של דבר. יש מדינות באירופה שמקבלות ישראלים ללימודי רפואה ללא פסיכומטרי כלל. חלקן אפילו ללא תעודת בגרות.
יש היום עודף רופאים בארץ. הבעיה היא בתי החולים והתקנים להתמחות, בהם יש מחסור משמעותי. הרבה רופאים עובדים ללא התמחות (אותם רופאי משפחה ללא התמחות ברפואת משפחה למשל).
יש עוד יותר מחסור ברופאים מעולים - שרובם ממנפים את הידע ויחסי האנוש שלהם כדי לעשות כסף בפרטי/מרפאות ומקדישים פחות זמן לבתי חולים ציבוריים עמוסים.

 

[Wonko]

הם כולם בני אדם אבל אם תתחיס לזה בתור שירות שניתן לך, בעיקר בתשלום תראה שהשירות שאתה מקבל והיחס הוא ממש מתחת לכל ביקורת ביחס לדברים אחרים. רואה חשבון לא יגרום לך לחכות בתור 5 שעות ולא יזלזל בך כשאתה שואל שאלה ואם שילמת לו באופן פרטי הוא יעבור על התיק שלך ל]ני שנכנסת לחדר ....

אולי הציפיות שלי נמוכות משלך. אם ניגרם לך נזק בשל רשלנות, יכול להיות שכדאי לך לפנות לבעל מקצוע מתאים. אם אתה רק מתלונן על יחס אישי מצד הרופא, אז אני לא שותף לתחושות שלך למרות שהייתה לי אינטראקציה עם מספר רופאים. אז אולי יש לי מזל יותר טוב בהקשר הזה ואולי דרכי התקשורת שלנו שונות ואולי זה נטו תיאום ציפיות.
מקווה שלא תחווה חוויות רעות בהמשך ושתיהיה לך אופציה לבחור את הרופאים שלך.

 

[monkey22]

לא קראתי את כל התגובות. אבל מבחינת כסף, זה המקצוע שכיר הכי ריווחי שאני יכול לדמיין בכלל.
סתם דוגמא, שלדעתי מייצגת רופא לא עילוי, אבל טוב -
גניקולוג פרטי, מומלץ אבל לא מהטופ בארץ, סקירת מערכות חודש שישי, 15 דקות - 2000 שח.
צריך לקבוע תור 3 חודשים מראש, תמיד מלא במדינה המכוונת ילדים שלנו.
אורטופד פרטי, אבחנה לצילום סי טי, פגישה של בערך 15-20 דק - 800 שקל פגישה. צריך לקבוע תור חודש מראש.
רופא עור פרטי, פגישה לבדיקת שומות, בערך 10 דק פגישה ויעוץ - 900 שקל פגישה. תור גם בערך חודש מראש.

אם מצליח להתקבל למסלול, והמשפחה ואתה יכולים לסחוב שנים כל כך ארוכות בלי משכורת, אז זה ללא ספק משתלם בצורה מטורפת.

 

[ישראלי מצוי]

אולי הציפיות שלי נמוכות משלך. אם ניגרם לך נזק בשל רשלנות, יכול להיות שכדאי לך לפנות לבעל מקצוע מתאים. אם אתה רק מתלונן על יחס אישי מצד הרופא, אז אני לא שותף לתחושות שלך למרות שהייתה לי אינטראקציה עם מספר רופאים. אז אולי יש לי מזל יותר טוב בהקשר הזה ואולי דרכי התקשורת שלנו שונות ואולי זה נטו תיאום ציפיות.
מקווה שלא תחווה חוויות רעות בהמשך ושתיהיה לך אופציה לבחור את הרופאים שלך.

תודה, אולי זה מבוסס על חוויות אישיות שלי ואני מקווה שהן היו יחודיות, לא נגרם לי נזק לטווח ארוך אך היה סבל שנגרר עקב מצב כזה . אני מניח שיש לי עוד חיים שלמים לגלות

 

[בת העמק]

אבל אם תזכור שבסוף אתם נותני שירות

הם מאבחנים ומטפלים, ממש לא נותני שירות. אתה מקביל את זה לפקיד בבנק או לזבן בחנות? גם על המורים של הילדים שלך אתה חושב שהם נותני שירות?

הפתרון כמו בהמון דברים לדעתי הוא להוריד חסמים לפתיחת שוק חופשי להכשרת רופאים וצוות רפואי ופתיחת חסמים על רפואה פרטית אמיתית בארץ שתיצור תגמול למקצועיות.

על המודגש אני ממש מקווה שלא יקרה. קראתי, ראיתי ושמעתי מה שקורה בארה"ב או במחוז לומברדיה באיטליה ואני לא רוצה להיות שם.

 

[ישראלי מצוי]

הם מאבחנים ומטפלים, ממש לא נותני שירות. אתה מקביל את זה לפקיד בבנק או לזבן בחנות? גם על המורים של הילדים שלך אתה חושב שהם נותני שירות?

כן...עוד אין לי ילדים, אבל כן מערכת החינוך לדעתי נותנת שירות... לדעתי איך שאת רואה את זה ומוביל למצב שאת לא הלקוח, את המוצר... כמה שיותר מטופלים כמה שיותר מהר, במקום טיפול כמה שיותר טוב.... ועל החלק השני אני אפילו אל אגיב לדמוגוגיה בשקל, הפחדה זולה... יש הרבה מה ללמוד מהמערכת האמריקאית בתחום, אבל גם היא לא מושלמת....

 

[bilrd]

ההורים יוכלו לזרוק פה ושם כסף כשאצטרך, אבל לא לממן אותי באופן מלא. אני גם לא רוצה שהם יממנו אותי באופן מלא כי זה יבוא על חשבונם. במקרה שאתקבל לפקולטה ליד הבית אין לי בעיה את ה3 שנים הראשונות לחיות אצל ההורים אבל לא מעבר לכך.

 

[efrat]

את השאלה של פותח השרשור יש לחלק למספר חלקים
1- הלימודים
2- ההתמחות
3- האופק הכלכלי

לימודים - קשה להתקבל בארץ , 6 שנים הכל נכון. אם לומדים בארץ אפשר לעבוד כמתרגל / במעבדות וכו אפשר להסתדר השכר לימוד הוא אונברסיטאי ולא פרטי וזה ממש לא חיים של רעב על צוואר המשפחה . אפשר ללמוד בחול (אני למשל) ואז ההקרבה הכלכלית גבוה יותר. אפשר לעבוד גם בחול בזמן הלימודים , יש לי כמה וכמה חברים שעבדו באל על והרויחו משמעותית יותר מההוצאות שלהם. לרמה של קנו דירה שם חיו עם רכב צמוד וכו. יש חברים שההורים מימנו את כל החיים שלהם שם , לרבות ילדים בחינוך פרטי. כל משפחה ומה שהיא יכולה.

2- ההתמחות. לא חושבת שיש משהו גרוע יותר מהתמחות. באמת סבל שלא יתואר. כל ! המקצועות עמוסים בימינו. יש יותר מידי רופאים ופחות מידי תקנים להתמחות . יש סיבה טובה כי אחרי ההתמחות יש אממ מומחים ואז יש הצפה בתחום מה שקורה עכשיו עם כל הכירוגיות הקטנות וגם הגדולות האמת. כולם כמובן רוצים פלסטיקה עור ואאג ( בשביל השליחות אני בטוחה) ולכן יש תור קומבינות וכו. אחרי שמתקבלים להתמחות מדובר על שנים מאוד קשות בבית חולים תורנויות של 26 שעות שבהם ישנים לפעמים שעתיים לפעמים אפס וזה ממש לא כייף. שלא נדבר על הלחץ הנפשי והפיזי בניהול מיון , מקרים מורכבים של טראומה, טלפונים בלי הפסקה, חולים על הדלת שכל שניה מפריעים וקוטעים את חוט המחשבה, ריצות למחלקה בגלל חולה שהדירדר או סתם כי האחות לא רוצה לעשות עירוי או לשים קטטר . בקיצור בתורנות הכל עליך וזה מאוד קשה מתיש ומעייף. בזמן הזה חייבים להיות חדים הלא מטפלים באנשים והטיפול צריך להיות מושלם ואין מקום לטעויות. אין זמן לאכול (חלילה) או לפעמים לעשות פיפי. הדבר היחיד החיובי זה שזה ניהיה קל יותר עם השנים כי מתרגלים והזמן טס אז בדרך כלל התורנות עוברת לי מהר.
אם הייתי חוזרת בזמן הייתי אומרת לעצמי, ההתמחות זה הדבר הכי קשה שאת תעשי אי פעם. זו תקופה ארוכה (בין 4-7 שנים). זו תקופה קשה בזמן הקריטי של הקמת משפחה (30 בדרך כלל)

3- אופק כללי.
אני מתמחה במקצוע כירוגי בבית חולים במרכז הארץ. כל מה שאני כותבת עכשיו מבוסס על תלושי המשכורת האישים שלי ועל חברים שנתנו לי לראות בעיניים את התלוש שלהם. לרבות מומחים שאני יודעת בוודאות כמה הם מרווחים ממקור ראשון.
סטאז - שנת חובה אחרי הלימודים כתנאי לקבלת תואר MD . מדובר על שנה שלא עושים בה כלום (רציני) וצריך לעשות 4 תורנויות בחודש חובה. אישה בהריון ? ברכותי 5 חודשים בלי תורנויות בכלל.
ראיתי שמישהו כתב שכר מעליב. ממש לא נכון אחלה משכורת בשביל לעבוד 8 שעות ביום (180) בחודש רוב הזמן לא לעשות כלום ולהיות חסר כל אחריות. בתורנויות אי אפשר לכתוב הוראות לתרופות אי אפשר להיות באמת אחראי על המטופלים או לקבל כמעט שום החלטה. בעיקר עוזר רופא מדופלם והזמן ללמוד מייומניות חשובות להמשך כמו להכניס קטטר או לקחת דמים או לעשות אקג בלי לסבך את כל החוטים.
משכורת עם 4 תורנויות חובה 9000 בחודש לערך. יש תוספות פריפריה , יש אפשרות לעשות עוד תורניות או חצאים וכל מיני קומבינות. לדעתי זו שנה שלא שווה לשים עליה שום משקל לגבי ההחלטה העתידית של לימודי רפואה ואני מסתכלת עליה כשנת חובה מהתואר בה במקום לשלם לאוניברסיטה ולגור בחול גרתי בארץ ושילמו לי.

התמחות . שכר שעתי 42-51 שקלים לשעה תלוי בית חולים מדינה, עיריה, כללית ,פריפריה וכו . תורנות מיון (גם פנימאים ורופאי ילדים עושים תורניות מיון) 1300 לערך. סופש סביב 2000. בדרך כלל לא משלמים שעות נוספות (כי אין כסף למערכת אז תעבדו בחינם ) וגם אם כן יש הגבלה. ססיות - ניתוחי אחר צהריים (בעיקר לתחום כירוגי אבל יש גם בהדמיה למשל) משלמים פר מקרה. סביב 500-1000 תלוי איזה תחום כירוגי . אם הניתוח קצר (שעה) אפשר לעשות 5 מקרים ולעשות 4 ססיות בחודש המשכורת עולה משמעותית.
אני אישית עושה רק תורנוית מיון (על מחלקה משלמים פחות) ועושה 6 לחודש ועוד בערך 4-6 מקרים של ססיה בחודש. הנטו שלי (אין לי מושג מה הברוטו) יוצא בין 15000-17000 תלוי כמה חגים היו סופשים עשיתי וכו.
לדעתי האישית מדובר על משכורת מכובדת לחלוטין שאפשר לחיות איתה בכבוד ואפילו לחסוך (אנחנו בכל זאת בפורום של הסולידית)
באמצע ההתמחות עושים מבחני שלב. אחרי שעוברים את המבחן אפשר לצאת לפרטי. מדובר על מוקד רפואה דחופה במקרה (תקף גם להתמחות בילדים / פנימית ) אפשר גם טרם ביקורופא וכו. שכר בין 100-300לש אני יודעת שיש טווח ענקי כי יש שיטות תימחור שונות. לפשטות העניין פנימאי שרוצה לעבוד בטרם וסיים שלב א יקבל סביב 150 לשעה. תעבוד הרבה מעט תלוי בך. יש מוקדים שמתגמלים לפי פעולה רפואית (הנחת תפר למשל , ניקוז אבסס) ואז מתוגמלים גם שעתית וגם פעולה. השכר עולה מאוד. אפשר לעשות שכר של תורנות מיון ב4 שעות.

סיימנו התמחות. השבח לאל

שכר אחרי ההתמחות. השמיים הם הגבול.
שכר בית חולים הוא כמובן מעליב ולא נחשב לכלום ונראה כמו 10000 לחודש. בלי כונניות. עם כונניות קצת עולה אבל לא בהיסטריה.

מרפאה פרטית (קופת חולים) לכירוג - מקבלים 100 שקל לראש לערך. רואים בערך 4-5 מטופלים לשעה ואז מעלים את הקצב ל5-6. עובדים בין 4-6 שעות ביום בדרך כלל 4 ימים בשבוע. זו משרה מלאה בקופת חולים . 40 אלף שקל ברוטו . מדובר על שבוע עבודה של 24 שעות ומשכורת מכובדת לגמרי. אפשר לעבוד 48 שעות שבועיות (לא יודעת כמה עובד מהנדס תותח על חלל אבל מרגיש לי שיותר) ולהרוויח 80 אלף לחודש. רופא הכי רגיל בעולם. אפילו לא אחד טוב.
לא מדברת על כירוגים גדולים, לא מדברת על ניתוחים כל היום באסותא. מדברת על כמה שעות עבודה ביום על מנת שבשאר הזמן אפשר להנות מהחיים ועדין להתפרס בכבוד. אין דד לין אין מבחנים אין שום דבר מלחיץ. חיים שקטים נחמדים ורגועים. באה לעבודה בבוקר אחרי קפה רואה את המטופלים שלי הולכת הביתה אחרי כמה שעות וזהו. אין סופשים אין תורניות יש יום אחד חופש קבוע. זו לא אגדה אורבנית אלו החיים של רוב הרופאים.

רופא משפחה מרפאה (מומחה) תלוי בגודל התיקיה. כמובן שאפשר להגדיל את מספר החולים שאחראים עליהם (תיקיה) ואז לקבל יותר. בין 30-50 נטו לחודש. כן אני רצינית. חמש שנים אחרי ההתמחות.

ייעוץ כירוג מומחה דרך ביטוח פרטי (ייעוץ לא ניתוח לא פעולה לא כלום) . המטופל לא משלם כלום לפעמים מגיע דרך המושלם , מכבי שלי וכו. מומחה צעיר 500 שקלים ל20 דקות. מומחה ותיק ואללה השמים הם הגבול. המקובל זה לקחת 500 מהמטופל והביטוח משלים עוד 1500. ז״א 2000 שקל לעשרים דקות עבודה. טוב נו חצי שעה.

חוות דעת משפטית. יש כמה סוגים חוות דעת מטעם עורכי הדין (העורך דין מפנה את הלקוח שלו לרופא ) סביב 8000 שקלים. מדובר על כמה שעות עבודה (לבדוק את המטופל לכתוב מכתב מאוד ארוך ומפורט עם כל ההיסטוריה בצורה מסודרת לפעמים זה יכול לקחת שעות) .
חוות דעת מטעם בית המשפט. בית המשפט בוחר רופא שהוא רוצה מתוך מאגר שיש לו והתובע מחויב להגיע לרופא הזה ולקבל את חוות הדעת שלו. משלמים קצת פחות אני חושבת סביב 6000. יש לי מכר שיושב בערב מול המחשב מחפש חוות דעת שבא לו לעשות (מיקום גאוגרפי שמתאים לו או מטופלים שנראים לו לא מסובכים מידי) בוחר אותם ועושה בערך 10-15 בחודש. שאר הזמן הוא תורם לקהילה ורואה מטופלים 4 שעות ביום פעם בשבוע על מנת לא לאבד לחלוטין את היכולת הקלינית .
חוות דעת עושים כולם. כירוגים, רופאי משפחה, פנימאים, פתולוגים, כולם.

ניתוחים בפרטי - פעם פיסגת השאיפות של כל רופא על פני האדמה, היום בור שחור שכולם מתחילים לשנוא. היי חוק ההסדרים. פעם היה אפשר לעשות ניתוח לבקש עליו מיליון שקל והחברת ביטוח היתה משלמת. באה המדינה להציל את הרפואה הציבורית ואמרה לא לא לא. מעכשיו יש לכל ניתוח מחיר (אותו קבעו החברות ביטוח הפרטיות, כל מי שהגיע עד לחלק הזה במגילה שלי להעמיד פני מופתעים) . אז במקום לקחת 120 אלף על ניתוח לב פתוח כי זה הרופא הכי טוב בעולם, עכשיו כל רופא רגיל יקבל 50 אלף. שוין. איזה מזל. קיצר חוק ההסדרים די רצח את הרפואה הפרטית מבחינת ניתוחים וזה הרבה פחות שווה היום לאתר מטופל לניתוח במרפאה, לעשות לו את הניתוח לטפל בכל הניירת / שירותי מזכירות / סיבוכים / ייעוצים אחרי / ביקורת אחרי לבד. אם מבודדים את זה לשכר שעתי זה לא שווה.
בתחום שלי היה מקובל לקחת 20-40 אלף לניתוח בפרטי. היום אפשר לעשות את הניתוח הזה בדיוק באסותא לבחור את המנתח לבד לשלם 5000 שקלים וזהו. רוב הבכירים שלי הפסיקו לנתח בפרטי ועברו לחות דעת , פנסיה מוקדמת, ייעוצים, מרמור כללי על איך גנבו להם את המדינה.

לסיכום . רופאה זה מקצוע מדהים יפה מעניין ומיוחד מאוד. אני בדרך כלל לא זוכרת את המקרים הטובים , אני לא זוכרת את האבחנה הטובה שעשיתי, את החיים שהצלתי, את החיים ששיפרתי , או את הניתוח המושלם שיצא לי.

אני זוכרת את הסרטן שאיבחנתי לבחור בן 26 במיון ואחרי 3 שבועות הוא מת. את הבת 54 שהגיע עם כאבי בטן ומסתבר שהיה לה גידול שהיא לא שמה לב אליו ואחרי כמה שעות היא נכנסה לשוק המורגי, ניתוח חירום וחודש שלם בטיפול נמרץ עד שהיא מתה, את הילד שהגיע עם דלקת קרום המוח מת מהבית , את הילדה הקטנה שנחנקה מבלון שהיא בטעות בלעה ולא היה אף אחד שכבר יכל לעזור לה. את הילד שישב מולי ואמר לי שבגלל מאבק משמרות אבא שלו שלח בריונים להרביץ לו ולכן יש לו פגיעת ראש. ואת זה שהרווחה אמרה לי כן כן אנחנו מכירים. ואין פיתרון. את הניצול שואה הנחמד שנכנס לניתוח שיגרתי והלך והסתבך ובילה חודשים במחלקות השונות בבית החולים עד שהוא מת ביסורים מורדם מונשם לא ידוע איפה הוא עם פצעי לחץ בכל מקום. את הבן 30 שאחרי הניתוח שלו אמר לי כל יום שהוא אופטימי והוא יוצא מזה והלך כל הזמן במסדרון להראות שהוא חזק ומתאושש ואז מת מסיבוך של הניתוח (לא רשלנות סיבוך. יש הרבה כאלה). זוכרת את המהדנס בניין שנפל לבור באתר בניה, ומגבר עם משפחה הפך להיות לצמח לשאר חיו המסכנים. זוכרת את הבנים שלו יושבים ליד המיטה שלו כל יום לא מפסיקים לבכות והוא שוכב שם מורדם מונשם עם חצי גולגולת מפורקת אפילו לא מסוגל למצמץ להגיב להם שהוא נמצא. ואני זוכרת את זה לנצח וכל יום. אני כמובן זוכרת את הכל הטעויות שעשיתי ולפעמים בלילה חושבת מה לעזעזל חשבתי לעצמי ולמה זה קרה ואיך אפשר שזה לא יקרה יותר לעולם.
זה רפואה, לא הכסף שאפשר להרוויח.

 

[בת העמק]

זה רפואה,

עוד מונולוג אחד ואני מתאהבת סופית ברופאים
בינתיים אני אמשיך כנראה להעדיף לא לפגוש אותם, במיוחד אחרי המשפט הזה

מקבלים 100 שקל לראש לערך. רואים בערך 4-5 מטופלים לשעה ואז מעלים את הקצב ל5-6

הנה הסיבה למה פגישה עם רופא בקופ"ח נמשכת 10 דקות (כשרוב הזמן בכלל הראש במחשב ובגיליון הנתונים לגבי ה"גוף" שיושב ממול).
אפרת ואבי, אפשר לסכם את זה כסיוט מצד הרופא ומצד הפציינט אבל לפחות צד מסויט אחד מרוויח עבור הסיוט ואילו הצד השני מפסיד גם את בריאותו וגם/או את נפשו

 

[bilrd]

את השאלה של פותח השרשור יש לחלק למספר חלקים
1- הלימודים
2- ההתמחות
3- האופק הכלכלי

לימודים - קשה להתקבל בארץ , 6 שנים הכל נכון. אם לומדים בארץ אפשר לעבוד כמתרגל / במעבדות וכו אפשר להסתדר השכר לימוד הוא אונברסיטאי ולא פרטי וזה ממש לא חיים של רעב על צוואר המשפחה . אפשר ללמוד בחול (אני למשל) ואז ההקרבה הכלכלית גבוה יותר. אפשר לעבוד גם בחול בזמן הלימודים , יש לי כמה וכמה חברים שעבדו באל על והרויחו משמעותית יותר מההוצאות שלהם. לרמה של קנו דירה שם חיו עם רכב צמוד וכו. יש חברים שההורים מימנו את כל החיים שלהם שם , לרבות ילדים בחינוך פרטי. כל משפחה ומה שהיא יכולה.

2- ההתמחות. לא חושבת שיש משהו גרוע יותר מהתמחות. באמת סבל שלא יתואר. כל ! המקצועות עמוסים בימינו. יש יותר מידי רופאים ופחות מידי תקנים להתמחות . יש סיבה טובה כי אחרי ההתמחות יש אממ מומחים ואז יש הצפה בתחום מה שקורה עכשיו עם כל הכירוגיות הקטנות וגם הגדולות האמת. כולם כמובן רוצים פלסטיקה עור ואאג ( בשביל השליחות אני בטוחה) ולכן יש תור קומבינות וכו. אחרי שמתקבלים להתמחות מדובר על שנים מאוד קשות בבית חולים תורנויות של 26 שעות שבהם ישנים לפעמים שעתיים לפעמים אפס וזה ממש לא כייף. שלא נדבר על הלחץ הנפשי והפיזי בניהול מיון , מקרים מורכבים של טראומה, טלפונים בלי הפסקה, חולים על הדלת שכל שניה מפריעים וקוטעים את חוט המחשבה, ריצות למחלקה בגלל חולה שהדירדר או סתם כי האחות לא רוצה לעשות עירוי או לשים קטטר . בקיצור בתורנות הכל עליך וזה מאוד קשה מתיש ומעייף. בזמן הזה חייבים להיות חדים הלא מטפלים באנשים והטיפול צריך להיות מושלם ואין מקום לטעויות. אין זמן לאכול (חלילה) או לפעמים לעשות פיפי. הדבר היחיד החיובי זה שזה ניהיה קל יותר עם השנים כי מתרגלים והזמן טס אז בדרך כלל התורנות עוברת לי מהר.
אם הייתי חוזרת בזמן הייתי אומרת לעצמי, ההתמחות זה הדבר הכי קשה שאת תעשי אי פעם. זו תקופה ארוכה (בין 4-7 שנים). זו תקופה קשה בזמן הקריטי של הקמת משפחה (30 בדרך כלל)

3- אופק כללי.
אני מתמחה במקצוע כירוגי בבית חולים במרכז הארץ. כל מה שאני כותבת עכשיו מבוסס על תלושי המשכורת האישים שלי ועל חברים שנתנו לי לראות בעיניים את התלוש שלהם. לרבות מומחים שאני יודעת בוודאות כמה הם מרווחים ממקור ראשון.
סטאז - שנת חובה אחרי הלימודים כתנאי לקבלת תואר MD . מדובר על שנה שלא עושים בה כלום (רציני) וצריך לעשות 4 תורנויות בחודש חובה. אישה בהריון ? ברכותי 5 חודשים בלי תורנויות בכלל.
ראיתי שמישהו כתב שכר מעליב. ממש לא נכון אחלה משכורת בשביל לעבוד 8 שעות ביום (180) בחודש רוב הזמן לא לעשות כלום ולהיות חסר כל אחריות. בתורנויות אי אפשר לכתוב הוראות לתרופות אי אפשר להיות באמת אחראי על המטופלים או לקבל כמעט שום החלטה. בעיקר עוזר רופא מדופלם והזמן ללמוד מייומניות חשובות להמשך כמו להכניס קטטר או לקחת דמים או לעשות אקג בלי לסבך את כל החוטים.
משכורת עם 4 תורנויות חובה 9000 בחודש לערך. יש תוספות פריפריה , יש אפשרות לעשות עוד תורניות או חצאים וכל מיני קומבינות. לדעתי זו שנה שלא שווה לשים עליה שום משקל לגבי ההחלטה העתידית של לימודי רפואה ואני מסתכלת עליה כשנת חובה מהתואר בה במקום לשלם לאוניברסיטה ולגור בחול גרתי בארץ ושילמו לי.

התמחות . שכר שעתי 42-51 שקלים לשעה תלוי בית חולים מדינה, עיריה, כללית ,פריפריה וכו . תורנות מיון (גם פנימאים ורופאי ילדים עושים תורניות מיון) 1300 לערך. סופש סביב 2000. בדרך כלל לא משלמים שעות נוספות (כי אין כסף למערכת אז תעבדו בחינם ) וגם אם כן יש הגבלה. ססיות - ניתוחי אחר צהריים (בעיקר לתחום כירוגי אבל יש גם בהדמיה למשל) משלמים פר מקרה. סביב 500-1000 תלוי איזה תחום כירוגי . אם הניתוח קצר (שעה) אפשר לעשות 5 מקרים ולעשות 4 ססיות בחודש המשכורת עולה משמעותית.
אני אישית עושה רק תורנוית מיון (על מחלקה משלמים פחות) ועושה 6 לחודש ועוד בערך 4-6 מקרים של ססיה בחודש. הנטו שלי (אין לי מושג מה הברוטו) יוצא בין 15000-17000 תלוי כמה חגים היו סופשים עשיתי וכו.
לדעתי האישית מדובר על משכורת מכובדת לחלוטין שאפשר לחיות איתה בכבוד ואפילו לחסוך (אנחנו בכל זאת בפורום של הסולידית)
באמצע ההתמחות עושים מבחני שלב. אחרי שעוברים את המבחן אפשר לצאת לפרטי. מדובר על מוקד רפואה דחופה במקרה (תקף גם להתמחות בילדים / פנימית ) אפשר גם טרם ביקורופא וכו. שכר בין 100-300לש אני יודעת שיש טווח ענקי כי יש שיטות תימחור שונות. לפשטות העניין פנימאי שרוצה לעבוד בטרם וסיים שלב א יקבל סביב 150 לשעה. תעבוד הרבה מעט תלוי בך. יש מוקדים שמתגמלים לפי פעולה רפואית (הנחת תפר למשל , ניקוז אבסס) ואז מתוגמלים גם שעתית וגם פעולה. השכר עולה מאוד. אפשר לעשות שכר של תורנות מיון ב4 שעות.

סיימנו התמחות. השבח לאל

שכר אחרי ההתמחות. השמיים הם הגבול.
שכר בית חולים הוא כמובן מעליב ולא נחשב לכלום ונראה כמו 10000 לחודש. בלי כונניות. עם כונניות קצת עולה אבל לא בהיסטריה.

מרפאה פרטית (קופת חולים) לכירוג - מקבלים 100 שקל לראש לערך. רואים בערך 4-5 מטופלים לשעה ואז מעלים את הקצב ל5-6. עובדים בין 4-6 שעות ביום בדרך כלל 4 ימים בשבוע. זו משרה מלאה בקופת חולים . 40 אלף שקל ברוטו . מדובר על שבוע עבודה של 24 שעות ומשכורת מכובדת לגמרי. אפשר לעבוד 48 שעות שבועיות (לא יודעת כמה עובד מהנדס תותח על חלל אבל מרגיש לי שיותר) ולהרוויח 80 אלף לחודש. רופא הכי רגיל בעולם. אפילו לא אחד טוב.
לא מדברת על כירוגים גדולים, לא מדברת על ניתוחים כל היום באסותא. מדברת על כמה שעות עבודה ביום על מנת שבשאר הזמן אפשר להנות מהחיים ועדין להתפרס בכבוד. אין דד לין אין מבחנים אין שום דבר מלחיץ. חיים שקטים נחמדים ורגועים. באה לעבודה בבוקר אחרי קפה רואה את המטופלים שלי הולכת הביתה אחרי כמה שעות וזהו. אין סופשים אין תורניות יש יום אחד חופש קבוע. זו לא אגדה אורבנית אלו החיים של רוב הרופאים.

רופא משפחה מרפאה (מומחה) תלוי בגודל התיקיה. כמובן שאפשר להגדיל את מספר החולים שאחראים עליהם (תיקיה) ואז לקבל יותר. בין 30-50 נטו לחודש. כן אני רצינית. חמש שנים אחרי ההתמחות.

ייעוץ כירוג מומחה דרך ביטוח פרטי (ייעוץ לא ניתוח לא פעולה לא כלום) . המטופל לא משלם כלום לפעמים מגיע דרך המושלם , מכבי שלי וכו. מומחה צעיר 500 שקלים ל20 דקות. מומחה ותיק ואללה השמים הם הגבול. המקובל זה לקחת 500 מהמטופל והביטוח משלים עוד 1500. ז״א 2000 שקל לעשרים דקות עבודה. טוב נו חצי שעה.

חוות דעת משפטית. יש כמה סוגים חוות דעת מטעם עורכי הדין (העורך דין מפנה את הלקוח שלו לרופא ) סביב 8000 שקלים. מדובר על כמה שעות עבודה (לבדוק את המטופל לכתוב מכתב מאוד ארוך ומפורט עם כל ההיסטוריה בצורה מסודרת לפעמים זה יכול לקחת שעות) .
חוות דעת מטעם בית המשפט. בית המשפט בוחר רופא שהוא רוצה מתוך מאגר שיש לו והתובע מחויב להגיע לרופא הזה ולקבל את חוות הדעת שלו. משלמים קצת פחות אני חושבת סביב 6000. יש לי מכר שיושב בערב מול המחשב מחפש חוות דעת שבא לו לעשות (מיקום גאוגרפי שמתאים לו או מטופלים שנראים לו לא מסובכים מידי) בוחר אותם ועושה בערך 10-15 בחודש. שאר הזמן הוא תורם לקהילה ורואה מטופלים 4 שעות ביום פעם בשבוע על מנת לא לאבד לחלוטין את היכולת הקלינית .
חוות דעת עושים כולם. כירוגים, רופאי משפחה, פנימאים, פתולוגים, כולם.

ניתוחים בפרטי - פעם פיסגת השאיפות של כל רופא על פני האדמה, היום בור שחור שכולם מתחילים לשנוא. היי חוק ההסדרים. פעם היה אפשר לעשות ניתוח לבקש עליו מיליון שקל והחברת ביטוח היתה משלמת. באה המדינה להציל את הרפואה הציבורית ואמרה לא לא לא. מעכשיו יש לכל ניתוח מחיר (אותו קבעו החברות ביטוח הפרטיות, כל מי שהגיע עד לחלק הזה במגילה שלי להעמיד פני מופתעים) . אז במקום לקחת 120 אלף על ניתוח לב פתוח כי זה הרופא הכי טוב בעולם, עכשיו כל רופא רגיל יקבל 50 אלף. שוין. איזה מזל. קיצר חוק ההסדרים די רצח את הרפואה הפרטית מבחינת ניתוחים וזה הרבה פחות שווה היום לאתר מטופל לניתוח במרפאה, לעשות לו את הניתוח לטפל בכל הניירת / שירותי מזכירות / סיבוכים / ייעוצים אחרי / ביקורת אחרי לבד. אם מבודדים את זה לשכר שעתי זה לא שווה.
בתחום שלי היה מקובל לקחת 20-40 אלף לניתוח בפרטי. היום אפשר לעשות את הניתוח הזה בדיוק באסותא לבחור את המנתח לבד לשלם 5000 שקלים וזהו. רוב הבכירים שלי הפסיקו לנתח בפרטי ועברו לחות דעת , פנסיה מוקדמת, ייעוצים, מרמור כללי על איך גנבו להם את המדינה.

לסיכום . רופאה זה מקצוע מדהים יפה מעניין ומיוחד מאוד. אני בדרך כלל לא זוכרת את המקרים הטובים , אני לא זוכרת את האבחנה הטובה שעשיתי, את החיים שהצלתי, את החיים ששיפרתי , או את הניתוח המושלם שיצא לי.

אני זוכרת את הסרטן שאיבחנתי לבחור בן 26 במיון ואחרי 3 שבועות הוא מת. את הבת 54 שהגיע עם כאבי בטן ומסתבר שהיה לה גידול שהיא לא שמה לב אליו ואחרי כמה שעות היא נכנסה לשוק המורגי, ניתוח חירום וחודש שלם בטיפול נמרץ עד שהיא מתה, את הילד שהגיע עם דלקת קרום המוח מת מהבית , את הילדה הקטנה שנחנקה מבלון שהיא בטעות בלעה ולא היה אף אחד שכבר יכל לעזור לה. את הילד שישב מולי ואמר לי שבגלל מאבק משמרות אבא שלו שלח בריונים להרביץ לו ולכן יש לו פגיעת ראש. ואת זה שהרווחה אמרה לי כן כן אנחנו מכירים. ואין פיתרון. את הניצול שואה הנחמד שנכנס לניתוח שיגרתי והלך והסתבך ובילה חודשים במחלקות השונות בבית החולים עד שהוא מת ביסורים מורדם מונשם לא ידוע איפה הוא עם פצעי לחץ בכל מקום. את הבן 30 שאחרי הניתוח שלו אמר לי כל יום שהוא אופטימי והוא יוצא מזה והלך כל הזמן במסדרון להראות שהוא חזק ומתאושש ואז מת מסיבוך של הניתוח (לא רשלנות סיבוך. יש הרבה כאלה). זוכרת את המהדנס בניין שנפל לבור באתר בניה, ומגבר עם משפחה הפך להיות לצמח לשאר חיו המסכנים. זוכרת את הבנים שלו יושבים ליד המיטה שלו כל יום לא מפסיקים לבכות והוא שוכב שם מורדם מונשם עם חצי גולגולת מפורקת אפילו לא מסוגל למצמץ להגיב להם שהוא נמצא. ואני זוכרת את זה לנצח וכל יום. אני כמובן זוכרת את הכל הטעויות שעשיתי ולפעמים בלילה חושבת מה לעזעזל חשבתי לעצמי ולמה זה קרה ואיך אפשר שזה לא יקרה יותר לעולם.
זה רפואה, לא הכסף שאפשר להרוויח.

וואו תודה. המונולוג העלה כמה שאלות
1. מה היו השיקולים שלך בבחירת המקצוע?
2. האם את חושבת שצריך תשוקה למסלול הזה יותר מלמסלולים אחרים? אם כן, איזו תשוקה? לעזור לבני אדם? לעבוד במקצוע עם שליחות? עניין בביולוגיה? גוף האדם? ולמה?
3. את מתחרטת בדיעבד שהלכת על המסלול הזה? מה שאני שומע מרוב המתמחים זה שהם מתחרטים ומבכירים זה שהם לא היו מחליפים את המקצוע הזה בחיים
4. האם בכל התמחות ישנים 0-2 שעות בלילה?
5. אני יודע שכל עניין ההתמחויות, וגם השכר, מעוגנים בהסכמים עם הממשלה - ידוע כבר מתי ההסכמים האלה הולכים להשתנות ואם כן אם לטובה או לרעה?

 

[בת העמק]

אני יודע שכל עניין ההתמחויות, וגם השכר, מעוגנים בהסכמים עם הממשלה - ידוע כבר מתי ההסכמים האלה הולכים להשתנות ואם כן אם לטובה או לרעה?

בגילי המופלג כבר ראיתי לא מעט שביתות, מחאות והפגנות של מתמחים ורופאים אז אני מנחשת שהרוב יישאר כפי שהיה פחות או יותר.

הקופה רוצה שהמטופלים יהיו מרוצים ולכן מאפשרת להם להגיע לבדיקות יקרות ולחדרי מיון

זה היה נכון כשהקופה חשבה שיש לה תחרות. היום ידוע שכמעט אין מעברים בין הקופות כך שאני לא רואה סיבה שהן ידאגו שהמטופל יהיה מרוצה.

בעיה היא בתי החולים והתקנים להתמחות, בהם יש מחסור משמעותי.

אני שומעת את זה הרבה שנים אבל לא הבנתי למי יש אינטרס לא להוסיף תקנים. תוכל להסביר את זה?

בארץ כמעט בכל תחום אתה יכול להשיג רופא מומחה דרך קופת החולים תוך מספר ימים ברדיוס נסיעה של 30 דקות מהבית שלך. ללא אישורים של אף אחד ובחינם. אירופאים ששומעים דבר כזה לא מאמינים לי.

זה נכון. כשבעפולה אומרים שיש תור עוד חודש, אני מוצאת תור מהיר יותר בנצרת, בית שאן או אפילו חדרה (שלא שייכת למחוז). אז תור מהיר יש אבל הסירבול הבירוקרטי גורם לכך שהרופא מחדרה יכול לתת לך הפניה לצילום אבל לא יקבל את התוצאות אליו (כי התיק שייך למרפאה בעפולה) ואז המטופל צריך לדאוג שהמידע יעבור לאותו רופא. זה גורם לי לחשוב שהרבה מהשיפורים לכאורה נועדו רק כדי לתת תחושה טובה אבל הם לא אמיתיים.

 

[ישראלי מצוי]

אלה אנשים שעוסקים ב"רפואת משפחה" אבל אינם "מומחים ברפואת משפחה".
חשוב לשים לב להבדל. השוק היום פרוץ ואיכשהו כל אלה שלא עושים או נכשלים בהתמחות מגיעים לעבוד כרופאי משפחה.

אני אישית דווקא מעדיף מומחה ברפואת משפחה. הם אמורים להיות יותר מנוסים בניהול ארוך טווח של מטופלים. הם גם אלה שיוצאים ליותר הכשרות שקשורות למחלות כרוניות כמו סכרת והשמנה, בניגוד לפנימאים שהגישה הטיפולים שלהם היא לטווח קצר יותר.

זה מצב קצת מסובך. בתי החולים מקבלים מטופלים עם טפסי 17 (חלק מהכסף מגיע מהקופה, והיא בתורה מקבלת כסף על מטופלים. הקופה רוצה שהמטופלים יהיו מרוצים ולכן מאפשרת להם להגיע לבדיקות יקרות ולחדרי מיון). הרופא במערכת הציבורית לא מתוגמל לפי מטופל (מה ששונה מאד בקופות חולים ובפרטי). נוצר מצב שבו בית החולים וקופת החולים מרוצים מעומס גבוה ומנסים לדחוס כמה שיותר, אבל דווקא הרופא שנמצא מול המטופל אינו מקבל על זה עוד כסף. גם זה יוצר שחיקה.
מצד אחד תנאי העבודה לכאורה לא טובים. מצד שני השכר לא רע בכלל (במיוחד מחוץ לבית החולים) אז אנשים לא ממש מתלוננים. לגבי המשך ההעסקה - יש ביקוש כ"כ גבוה שצריך גם את הרופאים הגרועים ביותר, אז אני לא דואג.


אני נותן שירות וזה לא מוריד מכבודי. לגבי טיב השירות - אולי הייתה לך חוויה לא טובה, אבל אני חושב שסה"כ השירות הרפואי בארץ מצויין. אני באמת חושב שיש לנו מערכת בריאות ציבורית מהטובות בעולם. גם אם תחכה מספר שעות למומחה כלשהו, העובדה שקיבלת אותו בכלל היא לא טריויאלית ביחס לארצות אחרות. תנסה להשיג מומחה כלשהו באנגליה. אם תצליח תוך 3 שבועות אתה בר מזל, גם אם יש לך בעיה דחופה שבאמת מצדיקה ביקור דחוף. באוסטרליה יש שטחים נרחבים ללא רופאים מומחים בתחומים רבים, שם יש תופעה של "רופא כפר" שמטפל בהכל - לידות, טראומה, פעולות כירורגיות, ילדים וכו'. תסתכל כמה עולה ביקור במיון בארצות הברית (או ביקור אצל רופא פרטי). אתה תראה שגם אם אתה מחכה כמה שעות בארץ, הזמינות עדיין בכמה סדרי גודל טובה יותר.
בארץ כמעט בכל תחום אתה יכול להשיג רופא מומחה דרך קופת החולים תוך מספר ימים ברדיוס נסיעה של 30 דקות מהבית שלך. ללא אישורים של אף אחד ובחינם. אירופאים ששומעים דבר כזה לא מאמינים לי.
לגבי פרטי - לרוב חווית המטופל ממש טובה ולא צריך לחכות כמעט בכלל, אני באמת חושב שהגעת לרופא שהוא יוצא מהכלל לרעה מבחינת השירות. בחיים לא שמעתי על תור של 5 שעות במרפאה פרטית. אני מניח שהיה מקרה חירום כלשהו או שפשוט המרפאה שלו לא מאורגנת טוב.

לגבי הורדת חסמים - הם אינם קיימים היום. רוב הרופאים בארץ (כן, מעל 50%) למדו בחו"ל. חלקם במדינות ללא סטנדרטים או מדינות שבהן קונים את התואר (אני לא נכנס לבוגרי ארץ מול בוגרי חו"ל - חלקם מעולים וחלקם גרועים). מבחני הכניסה לא בשמיים וכמעט כולם מקבלים רשיון בסופו של דבר. יש מדינות באירופה שמקבלות ישראלים ללימודי רפואה ללא פסיכומטרי כלל. חלקן אפילו ללא תעודת בגרות.
יש היום עודף רופאים בארץ. הבעיה היא בתי החולים והתקנים להתמחות, בהם יש מחסור משמעותי. הרבה רופאים עובדים ללא התמחות (אותם רופאי משפחה ללא התמחות ברפואת משפחה למשל).
יש עוד יותר מחסור ברופאים מעולים - שרובם ממנפים את הידע ויחסי האנוש שלהם כדי לעשות כסף בפרטי/מרפאות ומקדישים פחות זמן לבתי חולים ציבוריים עמוסים.

המערכת הציבורית החינמית בישראל מצוינת, אני באמת חושב ככה, לגבי הרפואה הפרטית אני חושב שנתינת השירות בארץ ברפואה הפרטית היא בעייתית. ברפואה ציבורית חינמית המטופל הוא הלקוח באופן אידאלי .

 

[efrat]

הנה הסיבה למה פגישה עם רופא בקופ"ח נמשכת 10 דקות (כשרוב הזמן בכלל הראש במחשב ובגיליון הנתונים לגבי ה"גוף" שיושב ממול).
אפרת ואבי, אפשר לסכם את זה כסיוט מצד הרופא ומצד הפציינט אבל לפחות צד מסויט אחד מרוויח עבור הסיוט ואילו הצד השני מפסיד גם את בריאותו וגם/או את נפשו

אף אחד לא מפסיד לא בריאות ולא נפש רופא מומחה בדרך כלל מגיע לאבחנה חמש דקות לתוך הביקור או יודע לפחות איזה על מה הוא חושב ומפנה לבדיקות בהתאם. הדרישה מגיעה מהקופה לא מהרופאים. אם תשאלי רופאים יעדיפו לראות מטופל למשך 20 דקות לפחות (כמו שהם עושים בפרטי). הלחץ הזה לא כייף לאף אחד. בנוסף רוב הביקור הולך על טופסידה מיותרת ומערכת מחשב ישנה שלא עובדת טוב. יש מקרים מסובכים וחבל שאין אופציה לקביעת 2 תורים ברצף או אפילו 3 כי המטופל יודע שיש לו היסטוריה מסובכת וצריך לקבל ייעוץ נורמלי.

זה היה נכון כשהקופה חשבה שיש לה תחרות. היום ידוע שכמעט אין מעברים בין הקופות כך שאני לא רואה סיבה שהן ידאגו שהמטופל יהיה מרוצה.

יש המון מעבר בין קופות כל הזמן.

אני שומעת את זה הרבה שנים אבל לא הבנתי למי יש אינטרס לא להוסיף תקנים. תוכל להסביר את זה?

מתמחה הוא רופא בהכשרה שבסוף ההכשרה יהפוך להיות מומחה בתחום. עכשיו נגיד ויש 80 פלסטיקאים בישראל, עוד עשר שנים יהיו 200 בגלל שמתמחים יסיימו את ההתמחות ויצטרפו אליהם. עכשיו מה את בתור רופא בכירה פלסטיקאית היית מעדיפה ? תחרות עם עוד 79 איש או עם עוד 199 איש. כנל לכל התחומים.

1.
מה היו השיקולים שלך בבחירת המקצוע?
2. האם את חושבת שצריך תשוקה למסלול הזה יותר מלמסלולים אחרים? אם כן, איזו תשוקה? לעזור לבני אדם? לעבוד במקצוע עם שליחות? עניין בביולוגיה? גוף האדם? ולמה?
3. את מתחרטת בדיעבד שהלכת על המסלול הזה? מה שאני שומע מרוב המתמחים זה שהם מתחרטים ומבכירים זה שהם לא היו מחליפים את המקצוע הזה בחיים
4. האם בכל התמחות ישנים 0-2 שעות בלילה?
5. אני יודע שכל עניין ההתמחויות, וגם השכר, מעוגנים בהסכמים עם הממשלה - ידוע כבר מתי ההסכמים האלה הולכים להשתנות ואם כן אם לטובה או לרעה?

1- מגיל ממש צעיר רציתי מאוד לעזור לאנשים. חשבתי שרפואה זו הדרך הכי טובה לממש את הרצון הזה. באמת היה לי רצון כנה ואמיתי לעזור לאנשים בצורה הכי טובה שאפשר.
2-צריך המון תשוקה להתקבל ללימודים . בלי תשוקה למקצוע לאהבת האדם והרצון הכנה לעזור לאנשים, פשוט נושרים. או שנושרים בזמן הלימודים או אחרי שנת הסטאז הולכים לתחומים אחרים כמו הייטק או מקצועות ברפואה שדורשים מעט קשר למטופלים. בלי רצון אמיתי וכנה לעזור לאנשים מאוד קשה לשרוד והרוב לא מצליחים כי זה מסלול כל כך קשה שחייבים באמת מכל הלב ממש לרצות את זה.
3- לא מתחרטת כי אני לקראת הסוף ובסוף יהיו לי המון אופציות לתעודת מומחה יש משמעות. אם הייתי חוזרת בזמן עם כל מה שאני יודעת עכשיו, אין סיכוי שהייתי עוברת את כל הסבל הזה שוב. זה פשוט באמת כל כך קשה. בטוח הייתי בוחרת התמחות קלה יותר וכנראה שגם בית חולים קל יותר. יש הבדל ענק בכמות החולים שרואים ביום.
4- אחרי שביתת הרופאים הקודמת יצא חוק שרופא חייב לקבל מנוחה בזמן תורנות של 26 שעות מה שנקרא נימנום שחייב להיות מינימום שעתיים. אם יש אפשרות. בשנים האחרונות ההנהלה של בית החולים התחילה לשים על זה דגש יותר וממש לדרוש את זה. אני זוכרת תקופה שהייתי מדווחת בסוף תורנות כמה ישנתי ובאיזה שעות ואם לא ישנתי הייתי צריכה להסביר. עכשיו היו תורנויות שלא ישנתי בכלל וזה קורה לפעמים אבל בדרך כלל אני מגיעה לשעתיים שמגיעות לי. זה גם הזמן שהמזכירה לא תתקשר והאחות תגיד למי שמגיע למיון לחכות (אם זה לא דחוף כמובן. תיזכר לנצח התורנות שבה נכנסתי לחדר בשעה שלוש וחצי אמרתי לעצמי איזה כייף שעתיים שינה ובשניה שסגרתי את האור הזעיקו צוות לחדר טראומה ולא ישנתי דקה) כמו כן יזכרו התורנויות שניכנסתי לחדר תורן אמרתי אהה יש מיטה כמה חבל ויצאתי משם בלי אפילו לשבת. יש התמחויות שישנים יותר כי התורנויות פחות עמוסות ובלילה יש להם פחות עבודה. למשל רפואת עור, עיניים, פלסטיקה לפעמים. יש התמחויות שהם מלא מתמחים בתורנות (גניקולוגים עושים איזה 4-5 תורנים ועוד בכיר) אז יש יותר אנשים לחלק. הנחת היסוד לפני כל תורנות היא, אני לא אשן הלילה. אם יוצא לישון מעולה.
5- כל עשור בערך פותחים את הסכם הרופאים ואז כמקובל עושים שביתה וסוחטים את משרד הבריאות שישלם עוד כסף. מי שמנהל את העניין זה הר״י (הסתדרות הרופאים בישראל ) והגוף שמייצג את רוב הרופאים. היות ויש הסתדרות בשם אפשר להבין מה האינטרסים שלהם ואיך הם פועלים. ניסיון העבר מראה שכל פתיחת הסכם התנאים משתנים.
פעם היו תורנויות של 36 שעות . היום רק 26 וזהו.
לא היה יום מנוחה על חשבון שישי. ז״א אפשר לעבוד שבוע רגיל לעשות תורנות בשישי (הולכים הביתה בשבת) ואז לחזור לעבודה בראשון לעוד שבוע שלם ורגיל. היום יש יום באמצע השבוע שהוא חופש במקום היום שישי שהייתי תורנית בו וזה נחמד.
יש תורנויות מומחים שזה בערך 6 שעות משלוש ועד תשע שבה מומחה צעיר נשאר בבית חולים לכל מיני עבודות מיון / מחקר / מה שהוא רוצה וזה גם מההסכם האחרון
בהסכם האחרון הכניסו את מענקי הפריפריה - מענק של עד 300 אלף שקל למי שבוחר להתמחות במקצוע לא מבוקש בפריפריה. כמובן שזה יצא עקום (כי מדובר על הסתדרות) ויצא שאנשים שעושים פלסטיקה בהעמק בעפולה קיבלו מענק על מקצוע בפריפריה ומרדים שעושה התמחות באיכילוב קיבל מענק על מקצוע לא מבוקש.
היום כמעט כל המקצועות מבוקשים ובאמת שקשה למצוא תקן כמעט בהכל.

 

[בת העמק]

הדרישה מגיעה מהקופה לא מהרופאים. אם תשאלי רופאים יעדיפו לראות מטופל למשך 20 דקות לפחות (כמו שהם עושים בפרטי). הלחץ הזה לא כייף לאף אחד. בנוסף רוב הביקור הולך על טופסידה מיותרת ומערכת מחשב ישנה שלא עובדת טוב.

אבל זה בדיוק מה שטענתי.
רק הוספתי שלפחות לרופאים יש משכורת טובה שתפצה על זה.

יש המון מעבר בין קופות כל הזמן.

הפירסום האחרון של משרד הבריאות שראיתי מתייחס לשנת 2018. כל המעברים היוו בערך 2% מהמבוטחים. זה הרבה בעינייך? זה כלום ושום דבר.

מתמחה הוא רופא בהכשרה שבסוף ההכשרה יהפוך להיות מומחה בתחום. עכשיו נגיד ויש 80 פלסטיקאים בישראל, עוד עשר שנים יהיו 200 בגלל שמתמחים יסיימו את ההתמחות ויצטרפו אליהם. עכשיו מה את בתור רופא בכירה פלסטיקאית היית מעדיפה ? תחרות עם עוד 79 איש או עם עוד 199 איש. כנל לכל התחומים.

לא הבנתי איך זה עונה על השאלה לגבי הוספת תקנים בבתי חולים. טוענים שיש מחסור בתקנים אז מי מחליט על תוספת ומה האינטרסים שלו לא להוסיף?