עבר שבוע וחשבתי לכתוב שוב.
אני טיפוס של שגרה, כשהמציאות חזרתית ההחלטות היומיומיות לוקחות ממני פחות אנרגיה וככה אני מסוגלת להקדיש את כל היצירתיות שלי למחקר. חבל לי לבזבז אנרגיה על החלטות פחות חשובות כמו מה ללבוש או מה עושים ב14:00 בצהרים. אני ממש הבנתי ללבו של סטיב ג'ובס שלבש תמיד את אותו דבר לדוגמא. אז את סגר אנחנו שורדים עם סדר ומשמעת. ברור לנו מי אחראי על הילדים בכל רגע, מה אוכלים לארוחת צהריים, איזה מטלות כל אחד עושה בבית וכו'. זה נותן תחושה של סדר כשהמציאות מסביב נראית כאוס טוטאלי.
הסדר הסכים איתי כשבועיים בהם כתבתי את הפוסט הקודם ובאמת הרגשתי בראש העולם כמעט חזרה לשגרה. ואז סוכן הכאוס הקטן והחמוד שלי שינה את הכללים. (למי שמכיר chaos monkey - כזה רק בחיים האמיתיים). לקטנצ'יק יש בעיות שינה, אני נותנת את הלב והנשמה כדי שהוא יישן טוב ועושה את כל השיטות בספר ברמה שליועצת שינה לא היה מה להוסיף לי. על רגל אחת, זה עובד הוא באמת ישן טוב מאז שהצלחנו להציב גבולות ברורים, סדר יום קבוע וטקס שינה מונוטוני. זה עובד, זה עובד כלכך טוב עד שלפעמים אני שוכחת שהבעיה שם. אני לרגע מצפה שהנה, הצלחתי להתמודד עם הקורונה והכל עובד וסה"כ אם אני רק אשאר 100% מפוקסת אני מצליחה להתקדם בקריירה בקצב סביר. ואז הכל מתפרק לי בפנים.
הקטן לא ישן כמה ימים ואני עייפה מידי בשביל להצליח למקד את המחשבה לעומקים שדרושים לי. הילדים עייפים יותר (הוא מעיר גם את אחותו כשלא ישן בלילה) ופתאום כל הסדר יום כבר לא מתאים. הטיול צהריים ארוך מידי, הילדים נשפכים לי לקראת הסוף ואני חוזרת סחוטה רגשית אחרי שהתמודדתי עם כל הקשיים שלהם. איך אני אמורה לעבוד אחרי זה עוד לא לגמרי הבנתי. מסתבר שהלו"ז שבניתי בנוי על ההנחה שהילדים ישנים בלילה טוב, וההנחה השתנתה פתאום ללא כל התראה. אני צריכה לוז חדש לפחות עד שאצליח לאזן את הקטן שוב. מבחינת עבודה, אחרי שלושה ימים שלא הצלחתי להתרכז לעומק החלטתי שאני בחופשה עד שבוע הבא. מחר אני לוקחת את הילדים לטיול במדבר לשבור להם את השגרה, ונעשה משהו חוויתי גם בשבת. גם אם הקטן יחזור לישון טוב העייפות שלי עוד ברמות כאלה שייקח לי כמה ימים להתאושש. אני לא נלחמת בגוף שלי. צריך להפיק את המיטב ממה שיש ולהבין מתי המציאות משתנה.
שבוע הבא אתחיל איתם סדר יום אחר שיכול להכיל את האפשרות של ילדים עייפים במיוחד. אני מאמינה שאצליח שוב לעבוד. ניהול הזמן שלי הוא תמיד בסיס לשינויים. את הזמן בו לא הצלחתי לחקור ניצלתי בשביל להמציא סדר יום אלטרנטיבי לימים עייפים. לא רק הקטן בעייתי, משהו מפריע לגדולה, הסדר הישן לא עובד לה והיא רוצה גיוון. דיברתי איתה היא אוהבת את הסדר - אבל רוצה מידי פעם משהו אחר.
החלטתי שהגיע הזמן קצת לחדש לקטנים ולרענן אותם, לאזן אותם שוב.
אי ודאות מקשה עליי מאוד לקבל החלטות טובות, אז אני חייבת להסתכל על המצב כאילו הוא קבוע אחרת לא אוכל להתארגן והימים יהיו סיוט. הילדים משתנים לנו כל יום ומה שעבד בעבר לא תמיד עובד בהווה. שמחה שאני יכולה להבין את זה מהר ולשנות את המסלול. הכישלון הפתאומי של סדר היום שעבד לי במהלך הסגר הזה ברמה שהרגשתי לרגע שאני מספיק יעילה כדי לצוף מעל המים למרות הדרישה לקיים חינוך ביתי לילדים קשה לי. אבל למדתי להסתגל למציאות, ולא להתעקש בכוח על מה שכבר לא עובד. שינויים הם חלק מהחיים שלי דברים כל הזמן משתנים, ולפעמים מה שהצליח בעבר מפסיק לעבוד. השבוע חשבתי לחלוק קצת את צורת החיסכון שלנו, ואיך היא לימדה אותי להבין מתי המשחק משתנה ולא להתעקש. מסתבר שזה עוזר גם עם ילדים.
אז יעדי השקעות ומחשבות על כמה הון אני רוצה שיהיה לי בגיל פרישה היו לי מגיל צעיר. לדעתי בגלל הקשר הקרוב עם סבא וסבתא שהראה לי איך נכסים מרובים בגיל פרישה משפרים משמעותית את החיים. אין מספיק כסף לתרופות לא היה חלק מהרפרטואר של סבא וסבתא שלי שהזדקנו באחוזת ראשונים ונהנו מחיי תרבות וחברה וביטחון רפואי. איכות חיים טובה יותר לדעתי מהמזדקנים בביתם, הרבה פעמים בבדידות. אז כתרגיל מחשבתי שמתי לי את ההון שלדעתי היה לסבא וסבתא כמטרה. דיי שטחי, אבל זה מספר יפה שהרגיש קצת דמיוני ונשמע אתגר אינטלקטואלי מעניין. גליון אקסל, והתנאים במשק הבהירו לי שחיסכון וריבית דה ריבית הם שילוב מנצח ואני באמת יכולה לסיים את הקריירה עשירה. קצת הופתעתי שההורים שלי לא עשו את זה. כנראה בגלל חוסר הרצון שלהם להשקיע כלל - קשה לי להאשים אותם אחרי שחוו היפר אינפלציה ואת קריסת מניות הבנקים.
תחת ההנחה שאעבוד בהייטק, הגעתי למסכנה ש5% תשואה יספיקו לי. במצב הכלכלי של 2006 יכולתי לקבל תשואה כזאת מאגרות חוב קונצרניות מדורגות סביר. (כבר לא זוכרת בדיוק את הדירוג זה היה מזמן). קראתי על דירוגי אגח וזה היה נראה שהסתברות כשל תשלום מאוד נמוכה. אני לא צריכה לדעת כלום בעצמי, והסיכוי להפסד היה נראה אפסי כי אשקיע באגח"ים עד פרעון. כן, הסיכון היה גבוה ממה שהרגשתי אבל אלה היו צעדי הראשונים בהשקעות אז טעיתי לצד של אופטימיות יתר. כאן חשוב לציין שהבן זוג שלי מאזן אותי, אני תמיד מעט אופטימית מידי והוא מעט פאסימי וביחד אנחנו מצליחים להגיע להחלטות טובות. ההשקעה באג"ח הייתה מוסכמת על שנינו שזה היה מאוד חשוב לי כי חיים של חיסכון דורשים שיתוף פעולה.
מהר מאוד העולם השתנה, הריבית ירדה לאפס והיו לי רווחים יפיפיים על האגח"ים שלנו. זה הרגיש מצויין אבל יצר בעייה שכן הייתי צריכה להמשיך להשקיע את החיסכון החודשי שלנו ב5% תשואה בשביל התוכנית. נחמד שהרווחנו אבל עכשיו כסף חדש מושקע בתשואה נמוכה מידי. בניגוד למניות עם פונטציאל רווח לכאורה אינסופי, אג"ח זה חוזה ובהנחה והחברה לא פושטת את הרגל כל התגמולים העתידיים ידועים ביום הקניה. אם המחיר שלו עולה אני יודעת בוודאות שהתשואה של האגח נמוכה מידי בשבילי. לא יכולתי למצוא אג"חים בדירוג שרצתי בתשואה של 5%. וכך יצא שנסחפתי בהדרגה לאג"חים מסוכנים יותר ויותר בלי לתת על זה את הדעת. היום במצב כזה אני מודה בכישלון תזת ההשקעה ומחשבת מסלול מחדש. אם אני לא מרגישה בנוח אשב גם על מזומן, אני לא רואה השקעות כמרוץ או תחרות - מבחינתי האתגר הוא התמדה. אבל החוכמה שלי היא חוכמה בדיעבד, שנולדה מתוך כישלון כלכלי. להשקיע באג"חים מסוכנים חייב אותי ללמוד לנתח בטחונות. קראתי על זה הרבה, והיה נראה לי שאני יודעת לעשות את זה. אבל מסתבר שלא ידעתי.
חלק משמעותי מהאג"חים שהשקעתי בהם פשטו את הרגל ואומנם לא ממש הפסדנו, אבל 5% לא ראינו. לקבל אפס על אגח מבטל בערך 20 החלטות נכונות ב5% שנתי. אני פשוט לא מסוגלת לצדוק בניתוח ב99%, אני לא טובה מספיק. אחרי קריסה של ארבע חברות מתוך בערך 25 שהחזקתי, לא יכולתי להתעלם מזה שהעסק לא עובד. אני פשוט לא מספיק מקצועית בניתוח ביטחונות והמצב הכלכלי הגלובלי באמת מסובך. אגב, מכל אחת מהנפילות האלה השכלתי ולמדתי על עוד דרך אפשרית שחברות יכולות לבלבל אותי בדוחות שלהן. חיפשנו פיתרון השקעה אחר כשחלק גדול מהתיק על מזומן. אנחנו עדיין צריכים 5% שנתי אבל לא יודעים להביא אותו. ופתאום במסלול שבפעם האחרונה שדיברנו עליו היה סיכון אפסי אנחנו מתחילים להפסיד. מהכישלון למדתי שיש המון דרכים רציניות להחביא מינוף בדוחות הכספיים ושניתוח ביטחונות מחייב הבנה לעומק של כל הבטחונות בעיקר כשהם מניות של חברה ממונפת בעצמה. זכור לי לרע המקרה של חבס בו לכאורה החוב שלי היה מבוטח אבל הקרן ריט שהיוותה את הביטחונות שלי אותה לא בדקתי לעומק מעבר לשווי השוק שלה קרסה כמעט לגמרי. חוב שהיה נראה לי סביר לגמרי לא שולם.
הייתה הצעה לקנות דירה קטנה שהייתה זולה אז - אבל לא היה לנו אומץ לקחת מינוף לפני שיש פרנסה מסודרת. (הייתה עסקה מצויינת בדיעבד). במקביל לחיפוש, התחלתי לחשוב על האפשרות של אקדמיה כקריירה. לא הייתי בטוחה שאמשיך בהייטק ועכשיו המשכורת צפויה להיות קטנה יותר, נבזבז פחות הסכמנו להתאים את הרמת חיים למשכורות. אם אני לא בטוחה בקריירת הייטק, אני צריכה קצת יותר תשואת הון כדי להצליח להגיע ליעד. הגעתי למסכנה ש6-7% רווח שנתי יעשו את הטריק והכנתי את עצמי רגשית לזה שאין מנוס ממניות. אנחנו כבר לא עשירים מספיק כדי להשקיע באג"ח - וגם אין אג"חים סבירים בתשואה שאנחנו רוצים. כאן הכישורי ניתוח שלא היו מספיק טובים לאג"חים של חברות רעות, הוכיחו את עצמם טובים מספיק למניות של חברות שמחלקות דיבידנדים והיו לתפיסתי דיי דומות לאג"חים. מה השתנה? בעיקר המחיר של טעות. טעות אומרת שהחברה מרוויחה קצת פחות ממה שחשבתי והתשואה קצת יותר נמוכה. היא לא אומרת שהחברה פושטת רגל.
אז עברנו ל100% מניות - למעשה עד היום תמיד היה לי אפיק השקעה בודד. המניות שבחרתי היו ללא צמיחה, עם תשואת דיבידנד יציבה (וגבוהה מאוד) ועם מינוף נמוך. באופן אניטואיטיבי המניות האטרקטיביות ביותר שמצאתי היו חברות קטנות (הרבה פעמים קיבוציות), עם הוצאות הנהלה נמוכות יחסית וסחירות נמוכה. מינוף נמוך הפך למשהו דתי אצלי. כי למדתי בדרך הקשה שמינוף זה מסוכן, וגם העדפתי חברות עם נכסים ממשיים, כי עם "מוניטין" אי אפשר לשלם לספקים. היו חברות שנראו לי יציבות יותר ממה שהיו כי חלק מהנכסים שהיו לכאורה מול החוב היו לא מוחשיים והתאדו לגמרי כשהחברה לא הצליחה לשלם את החוב. לא רציתי להיכשל בזה שוב. מעבר לזה, קניתי רק חברות מאוד פשוטות שאני מסוגלת באמצעות הכישורים הבסיסיים שלי לנתח ולהבין. זה פסל את רוב החברות בתל אביב - אבל מעולם לא התחריתי עם אף אחד או עם איזה מדד אינדקס. רק רציתי להבטיח לנו חיסכון בקצב הדרוש בהתאם לנסיבות (על השקעה פאסיבית לא שמעתי).
היינו תקופה ארוכה עם השקעות כאלה, והן הצליחו בצורה באמת חריגה. כעת גם ההצלחה הגיעה כשיש לנו חסכונות רבים. ב2019 הרווחנו בערך 30% מהתיק, וזה שם אותי במבוכה. אותה תופעה שקרתה לי עם האג"חים חזרה על עצמה עם המניות. הרווחנו הרבה יותר ממה שרצינו להרוויח. אנחנו מתקדמים מאוד בתוכנית החיסכון, אבל שוב העתיד נראה מסוכן מתמיד. מחירי המניות שלי ספקולטיבים, תשואת הדיבידנד ירדה מדו ספרתית בהתחלה למשהו כמו 3-4% במקרה טוב. כיוון שלא ידעתי להסביר את העלייה במחיר (העסקים של החברת בהן השקעתי לא השתנו באופן מהותי ב14 השנים האלה). כאן כבר הייתה לי את היכולת להגיד שתזת ההשקעה כבר לא עובדת ואני לא יודעת להבטיח 6-7% תשואה לעתיד. אנחנו צריכים רעיון אחר כדי להמשיך להתקדם.
כאן כבר היו התפתחויות, קיבלתי משרה בבאר שבע השתקענו בעיר והיה לנו לראשונה כסף לבית, אפילו בית פרטי קטן ללא משכנתא. ומאוד רצינו למצוא נכס, חישבתי מסלול מחדש על פי סה"כ הנכסים שיש לנו והגעתי למסכנה ש4% מספיקים לנו בעקבות הצלחות העבר במניות. ולכן רצינו למצוא דירת השקעה שתניב לפחות 4% על ההון שלנו. עברנו תהליך חיפוש ארוך (שתיעדתי באתר של סנופי - הנועזת תחת Home hacking)
https://nadlanyonerit.com/2020/12/15/אסטרטגיית-house-hacking/
בסופו של התהליך מצאנו נכס שענה על דירשתינו. נכס למגורים + השקעה בית עם יחידת דיור עליו הוספנו גם מערכת פוטוולטאית. תשואה של כ 4% בהתחשב בדמי השכירות ששילמנו, או 5% אם מחשיבים את הערך הסחיר של הבית שהיה הגדול משמעותית ממה ששכרנו לפניו. לגבי העתיד, נדל"ן נראה מבטיח כי הנדל"ן בבאר שבע יכול לספק לנו תשואה של 5% ברוטו אם נבחר בזהירות את הנכסים. מה גם שהמיסוי מאוד נמוך בהשוואה לבורסה, זה מקום טוב לחנות בו לפחות עד שהבורסה תחזור להיות זולה. מסתבר שבית עם יחידת דיור משתלם במיוחד מבחינת מיסוי כי זה נכס אחד (אין מס רכישה) הוא גם חוסך לנו את דמי השכירות, וגם מניב לנו הכנסות משכר דירה. בנוסף גם ההכנסות הסולאריות (כ15K בשנה) פטורות ממס בקיצר ערך כלכלי משמעותי למשפחה בלי לשלם מיסים. בגלל ההצלחה בבורסה, יש לנו כעת את הפריווילגיה להמשיך לצבור נכסים בנדל"ן ועדיין להגיע ליעד תוך הנחה של יציבות מחירי שכירות אבל ללא צורך בעליית ערך. לבית משלנו יש המון ייתרונות של איכות חיים, בגדול נעים לנו יותר יש לנו הרבה מרחב ועד היום גרנו בצמצום במטרה לצמצם שכר דירה. וגם מודה שאני מושפעת מהתרבות של "להגיע" לדירה אם כי בגלל שזו השקעה גדולה מאוד היחס לבית לפני שקנינו אותו היה 100% רציונלי. לא היינו קונים אותו אם הוא לא היה נותן תשואה מספיק טובה על הכסף. בעצם התוכנית לגיל 67 עדיין בתוקף, אבל התנאים המקרו כלכליים השתנו עבורינו כבר פעמיים והיינו צריכים לשנות את הטקטיקה. אני בחרתי בשיטה של למצוא עבודה שאני באמת רוצה עד הפרישה ולכן פרישה מוקדמת לא בקלפים בשבילי (אפילו יש לי שנות שבתון כחלק מתנאי התעסוקה!). אני נדהמת כמה משכורת בינונית גבוהה קבועה יחסית לאורך החיים מורידה את כמות התשואה שהחסכונות שלנו צריכים להניב.
@סנופי דיברה איתי על הכפלה כל עשור, אני חושבת שייתכן שנצליח בזה בגלל משכורות.
נושא אחר - בעקבות ההחשפות שלי לתיזת ההשקעה הפאסיבית.
יש בי קצת מבוכה כשאני מסתכלת על התקופה בבורסה בתל אביב. אני לא מאמינה שיש לי כישורים יוצאי דופן, ומשונה לי שהרווחנו הרבה יותר ממה שציפינו. משמעותית יותר מהמדדים בתל אביב וכנראה יותר מ S&P למרת שלא בדקתי מסודר. (קצת מורכב עם תשואה דולרית, שקלית ועסקאות על פני 14 שנים). נשמע לי משונה ידעתי לבחור מניות כשאומרים שרק מתי מעט יודעים. ואני באמת מנסה להבין מה קרה כאן, כי זה נמשך המון שנים. ההסבר הכי טוב שלי הוא שהשוק לא היה יעיל שנים ארוכות כשצברתי נכסים. עצם זה שהצלחתי לקנות מניות לא ממונפות בתשואת דיבידנד גבוהה יותר מאג"ח זבל כבר כנראה הייתה כשל שוק.
כלומר, רוב השוק כן היה יעיל, אבל אני הלכתי לאיזור הדמדומים איפה שכנראה לא הייתה הרבה תחרות. המניות שבחרתי הרגישו לי מצורעות כי היו קטנות ולא סחירות. לדעתי היה קשה לגוף גדול להכינס להשקעה כי היה מזיז משמעותית את השוק והיה קשה לפדות השקעה כזאת כי המניה לא סחירה. עבורי, זו לא הייתה בעייה אפילו שהיו לי החזקות גדולות במניות בודדות. גם אם הייתי צריכה להוציא מאות אלפים מפזיציה לא הייתה לי בעיה לצאת במשך שבוע. מבחינתי זה היה ויתור על נוחות וסיכון מיותר -אבל כזה שנותן לי שותפות בעסק זול יותר ותשואה טובה יותר.
בהדרגה, השוק תיקן את עצמו וגם הסיכון ירד העסק לא השתנה אבל הבורסה בתל אביב נהייתה נזילה יותר. כנראה כי אני לא היחידה שנדחפה להשקעה במניות בגלל ריבית אפס. כשהגיעה הסחירות הגיעה גם תחרות עם עוד משקיעים אקטיבים והם העלו את המחיר של המניות שלי למחיר קרוב למחיר השוק. השוק חזר להיות יעיל ואני חיסלתי את רוב ההשקעות שלי על פי קרטריונים של ערך. הכללים השתנו ופתאום לא מצאתי מציאות בבורסה. השוק הפך יעיל יותר. עדיין כאובה (אחרי כל השנים) מהכישלון של אג"ח זבל יצאתי כשהשוק נהיה לי גבוהה. כי לא יכולתי להצדיק לעצמי מדוע המשך קניית מניות יביא את התשואה שאני זקוקה לה. כיום יותר קל לי להשיג אותה בנדל"ן אבל אני מתכננת להישאר עם יד על הדופק ולהמשיך להגיב לשינויים. כל עוד הבורוסות יקרות, אמשיך עם נדל"ן, ישתנו התנאים אחשוב מחדש. יש כאן לא מעט נדל"ניסטים מקצועיים ממני ויש לי קצת פיתוי ללמוד מהם. מצד שני יש משהו משחרר בזה שמספיקה לי עסקת נדל"ן רגילה ואני לא חייבת למצוא אחת יוצאת דופן כדי להגיע להישגים. תוכנית ההתעשרות שלנו יכולה להתקיים עם תשואה בינונית והחלטות בינינוניות. אני לא חייבת למצוא אף פעם עסקה של once in a life time. בשוק של היום נראה שיותר קל למצוא דירה שמניבה 5% תשואת שכירות מאשר מניה יציבה מספיק כזאת (אם מתחשבים במיסוי).
אגב, גם בקריירה שלי כשלתי לא פעם ולא פעמיים אולי אפילו יותר מבהשקעות. אבל על זה אכתוב בפעם אחרת, כל כישלון כזה היה מבורך והוביל אותי לצמיחה לאחר שהצלחתי להתגבר על הקושי והכאב. אקדמיה זה עולם תחרותי וקשה. אחר מאוד ממה שחשבתי עליו כשהייתי בחוץ. אני מאוד אוהבת את העבודה, אבל יש לה גם חסרונות רבים.
