הדיון שהתפתח פה מאוד מעניין, ובמיוחד מעניינת אותי הגישה הנאו-ליברלית שמסתכלת על תחום ההשכלה הגבוהה ואומרת (מקווה שאני לא יוצר איש קש!): זה שוק לא יעיל, צריך להסיר את הפיקוח, השוק יקבע את המחיר הכלכלי ואת תכני הלימוד לפי כללי ביקוש והיצע רגילים.
לדעתי זו טעות מכמה סיבות.
1. השכלה גבוהה קשורה באופן הדוק למגזר הציבורי. כל עוד יש מגזר ציבורי שמעסיק רופאים, אחיות, פסיכולוגים, ע סוציאלים ואחרים, יש טעם ברגולציה של הכשרה שלהם, בהגבלה על מספר הבוגרים, ובעידודם אם ההרשמה דלה. אז השאלה הופכת לשאלה של המגזר הציבורי באופן כללי. האם היינו רוצים לחיות בחברה בה השירותים אלה ניתנים באופן פרטי לגמרי? אם התשובה על כך היא לא, אז הפיקוח והניהול של ההשכלה ההכשרות אינו יכול להיות נתון לחוקי ביקוש והצע פשוטים. הדוגמה של הגבלת מספר הרופאים היא מצויינת - אם כל מי שהיה רוצה להיות רופא היה מתקבל ללימודים, בעוד 7-10 שנים היתה אינפלציה של רופאים שהיתה מורידה את שכרם, או מייקרת את השירותים הרפואיים ואז מורידה את שכרם. רבים היו נאלצים לעבוד במשהו אחר, ובדיעבד, לבזבז שנים יקרות מחייהם, והרבה כסף. כתוצאה מכך, הפופולריות של לימודי רפואה היתה צונחת. 7-10 מאוחר יותר, היה נוצר מחסור ברופאים, שאמנם היה מעלה את שכרם, אבל מייקר מאוד את שירותי הרפואה. מבחינת "השוק" זה בסדר, אבל מבחינת החיים של רופאים וחולים מדובר על אסון במחזוריות של 10-20 שנה.
2. השכלה גבוהה היא מחקר. האתוס של האוניברסיטה הוא לאפשר מחקר עד כמה שאפשר בלתי תלוי, בלתי משוחד, וחופשי. למה? כי אנחנו מעוניינים באמת לגלות את האמת. הדרך היחידה לעשות את זה היא לנתק את המחקר מתגמול שתלוי בהצלחתו. גם חברות תרופות עושות מחקר, אבל נחשו מה - הן חוקרות את ההשפעה של תרופות חדשות בלבד מהסיבה הפשוטה ששם הכסף. זה טוב לחברה שיש מוסדות בהן מתקיים מחקר עצמאי. מישהו גם צריך להעביר את הידע הזה הלאה, ולכן החוקרים גם מלמדים וכותבים. וכולנו משלמים על זה באמצעות המיסים שלנו, וחלק מאיתנו מוסיפים עוד קצת כשאנחנו משלמים שכר לימוד כסטודנטים. רוב התגליות והפיתוחים הטכנולוגיים במאה ה 20 היו מכסף ציבורי. זה כולל את האינטרנט עצמו, חומרים חדשים לתעשייה (כמו גרפין), אנרגיה חלופית, פרוייקט הגנום, ועוד. אם ניתן לכוחות השוק לקבוע את כיוון המחקר נקבל העדפה מובהקת לפרוייקטים שיש בהם רווח ודאי בטווח הקצר, ונאבד את הפוטנציאל לגילויים שיש בהם תועלת בטווח הארוך.
3. בהמשך ל2, השכלה ומחקר הם עניינים ערכיים. "אשורולוגיה", לצורך העניין, זה ידע שהחברה שלנו החליטה שראוי לשמר ולחקור. לכן אנחנו מוכנים לשלם למישהו כדי שיעשה את זה. בכל חברה אנושית יש תפקיד כזה - מישהו שאינו "יצרני" באופן הכלכלי של המילה, אבל שאחראי על יצירת משמעות ושימורה. בחברות דתיות זה ברור. בחברה החילונית המודרנית "הפרופסור" ו"המרצה" ו"האינטלקטואל", קיבלו את התפקיד הזה. אלה אנשים שמקדישים את החיים שלהם להיבטים שונים של השאלה מה היא משמעות החיים: מה חשוב, מה הקשר שלנו להיסטוריה, לחברות אחרות, מהו צדק, וכו'. להרגשתי, דווקא בתחום הזה, האחרון, האוניברסיטאות נכשלו כמעט לגמרי בשנים האחרונות. הסיבות לכך מגוונות. אם אני לא טועה, רוב האנשים כבר לא מחפשים תשובות לשאלות האלה במסגרת לימודים אקדמיים, ומעטים מתייחסים בכובד ראש לדעתו של מרצה או פילוסוף. זה חבל, כי לדעתי יש טעם בתפקיד כזה, שאינו תלוי בגחמה ואופנה. מישהו שנמצא קצת מחוץ לתביעות השוק, שאי אפשר לפטרו בקלות, שיכול להרשות לעצמו לעסוק בנושאים שאינם נעימים לקבוצות כח, וכו'. אדם כזה צריך להיות מגדלור לחברה' צעירים שנכנסים ללמוד באקדמיה, בין אם הם בעיקר רוצים מקצוע, או בעיקר רוצים התפתחות אישי, רוחנית או ואינטלקטואלית.
אלה בעיני שלוש סיבות לדחות את ההחלפה של האוניברסיטה במוסד להכשרה מקצועית שמתחרה בשוק החופשי.