השכלה גבוהה, או לפחות חלקים בהשכלה הגבוהה, הם מוצר ציבורי שהשוק החופשי לא יכול לספק ולכן המדינה צריכה לעשות זאת. זאת משלוש סיבות עיקריות.
ראשית, ישנם תחומי ידע שמעניקים לבוגרי הלימודים בהם כלים פרקטיים וכרטיס ידה למקצוע, ולכן השוק החופשי יכול לספק אותם. למשל לימודי רפואה, משפטים, מדעי המחשב ועוד. לעומת זאת, ישנם תחומי ידע שהשוק החופשי לא יכול לקיים כי בשיקול כלכלי גרידה הדבר איננו משתלם. למשל מרבית מדעי הרוח וחלקים גדולים ממדעי החברה. כך, לשום אוניברסיטה לא יהיה אינטרס להחזיק אשורולוג, אבל כחברה יש לנו אינטרס משותף שיהיה אשורולוג שכזה.
שנית, אם שוק ההשכלה הגבוהה יהיה פרטי בלבד, אז עלות הלימודים תעלה פלאים ותהיה בהישג ידם של מעטים בלבד. זה מנוגד לאינטרס הקולקטיבי משתי סיבות: הראשונה היא הגדלת הפערים החברתיים וחיזוק חשיבות המוצא המשפחתי וההון הבין דורי על פני מריטוקרטיה. הסיבה השנייה היא שסלקטיביות לפי בעלי אמצעים תגרום לכך שאנשים צעירים מוכשרים רבים לעולם לא יקבלו את ההזדמנות הריאלית לפתח את כישוריהם ולרתום אותם לטובת החברה. מאגר הסטודנטים המצומצם ישפיע על התנובה המוגבלת. לחילופין, נגיע למצב הנורא של הלוואות סטודנטים כפי שהוא קיים בארה״ב, במסגרתו בוגרי אוניברסיטה בראשית שנות העשרים לחייהם מתחילים אותם עם חוב עצום וכבד. זה גם יעצים שוב את הבעיה הראשונה לעיל.
הסיבה השלישית היא התקרנפות. זו הסיבה שבאוניברסיטאות קיים מושג הקביעות ושהחופש האקדמי מעוגן בחוק במדינות רבות. תפקידם של אינטלקטואלים הוא להטיל ספק, להעביר ביקורת, ולהעניק משמעות. תפקידם של אנשי האקדמיה (ולא כל איש אקדמיה הוא אינטלקטואל ולא כל אינטלקטואל הוא איש אקדמיה, אבל יש הלימה לא רעה בין השניים) הוא לייצר, לשמר, ולהעביר ידע. כדי לעשות זאת באמת הם לא יכולים להיות מונעים משיקולי רווח והפסד. גם כיום שיקולים שכאלו מובילים לתופעות כגון אלו שנדונות בשרשור זה. תלמיד שמשלם 30,000 שכ״ל בשנה לא בא כדי להיכשל. הוא גם לא תמיד בא כדי ללמוד, כי הוא כבר ״קנה״ את התואר. זו הכללה כמובן, ובל יש בה גם אמת, והעובדה היא שכך המוסדות מתייחסים לאותם תלמידים, כפי שנכתב לעיל. וזה במצב בו יש עדיין מוסדות ציבוריים ששיקולים אלו משפיעים פחות על המרצה הבודד. מה יקרה כשכל המערכת תהייה פרטית ומחירי הלימוד יוכפלו? איך יראו אותם לחצים קיימים על המרצים אז?
לכן יש להתייחס להשכלה הגבוהה כמוצר ציבורי שהשוק לבדו לא יכול לספק ביעילות אבל לחברה בכללותה יש אינטרס שהמוצר יתקיים. לשם כך המדינה צריכה להתערב ולספק את המוצר. חלקים מההשכלה הגבוהה חייבים להישאר ציבוריים לצד חלקים אחרים פרטיים. זו גם הסיבה ש״רגולציה״ על שוק פרטי איננה הפתרון כשמדובר במוצר ציבורי.
