שרון
משתמש רגיל
- הצטרף ב
- 1/2/15
- הודעות
- 497
- דירוג
- 758
אני לא מזהה את עצמי עם ימין או שמאל-בעיני הגבולות של ההבחנות הללו כבר מזמן היטשטשו. אני אוהבת את הארץ שלי, המרחב שהיא מאפשרת לי ואת האפשרויות וההזדמנויות שהיא מקנה. לא הייתי מחליפה אותה בשום מדינה אחרת ויצא לי לחיות כמה שנים טובות בכמה מדינות בחו"ל.
אני יושבת בביתי וקוראת על כל מה שקורה עכשיו במדינתנו הקטנה - עוד פיגוע ועוד דקירה. היום בבוקר, למשל, אין לי אפשרות לצאת מהבית משום שתכף יש מחאה רבתית באזורינו (אני גרה בגליל).
נמאס לי. נמאס לי מהאלימות של שני הצדדים, מהדיכוי של צד אחד בידי האחר ונמאס לי מלשתוק.
אשים את הקלפים על השולחן - אני לא אוהבת 'אותם', לעולם לא אוהב. כמו שאני גם לא אוהבת את משה, בעל המכולת השכונתית או את רינה הקופאית.
הרגש 'אהבה' שמור רק לבני משפחתי וחבריי.
אבל אני יכולה למצוא בתוכי רגש של חמלה, הבנה וסובלנות לצרכים של האחר - גם 'הם' אוהבים את בניהם, גם 'הם' רוצים חיים של רווחה, של כבוד של הגשמה עצמית, של לחוות קושי ולדעת ש'הם' יכולים לעשות משהו מעצמם-אילו רק הייתה ניתנת להם הזדמנות שווה במרחב.
גם 'הם' רוצים תקווה.
לפני שבועיים יצא לי לנפוש בנצרת ובעכו. טיילנו, אני ובעלי, בין הסמטאות של נצרת, אזור המגורים במעלה ההר ובין סמטאות עכו הציורית. אכלנו במסעדה מדהימה של אוסאמה דלאל, בחור ערבי-ישראלי בן 22 בסך הכל, שחי ונושם קולינריה. הבחור הזה קם בבוקר מוקדם, יוצא לנמל לראות מה דגו באותו היום, חוזר למסעדונת שלו ומתחיל לבשל. הוא ממלצר, מנקה ומתרוצץ אנה ואנה - העיקר שתצא עם חוויה והבנה של מה אכלת. רק תשאלו אותו על מקורות המנה של מוסר ים ברוטב צ'אטני מנגו. מסתבר שאכלתי מנה בת 150 שנה שמקורה בסוריה.
באותה סמטה, בן הדוד של אוסאמה. שפתח את הבר הכי קטן בעולם. לקח הלוואה ושפך את כל תקוותו בבר הקטן הזה. מת על כדורגל.
ויש עוד מליון דוגמאות כאלה.
כולם מדברים על שלום, אבל אף אחד לא מדבר על כבוד. שלום אמיתי לא יגיע מלחיצת יד או חתימה על הסכם-רק מתוך כבוד עצמי של מישהו שקם בבוקר עם תקווה לעתיד טוב יותר לו ולילדיו, מהידיעה שהוא צריך רק לשים מטרה, לעבוד קשה ולשאוף אליה, וגם אם יהיו לו כשלונות בדרך לאותה מטרה, הוא יוכל להשיג אותה מבלי שישימו לו מקל בגלגלים.
ברגע שיש מטרה, יש גם מה להפסיד.
אני מאמינה שרק באמצעות קשרי מסחר נאותים, תשתית כלכלית והזדמנות שווה אפשר להגיע לשלום.
אני יושבת בביתי וקוראת על כל מה שקורה עכשיו במדינתנו הקטנה - עוד פיגוע ועוד דקירה. היום בבוקר, למשל, אין לי אפשרות לצאת מהבית משום שתכף יש מחאה רבתית באזורינו (אני גרה בגליל).
נמאס לי. נמאס לי מהאלימות של שני הצדדים, מהדיכוי של צד אחד בידי האחר ונמאס לי מלשתוק.
אשים את הקלפים על השולחן - אני לא אוהבת 'אותם', לעולם לא אוהב. כמו שאני גם לא אוהבת את משה, בעל המכולת השכונתית או את רינה הקופאית.
הרגש 'אהבה' שמור רק לבני משפחתי וחבריי.
אבל אני יכולה למצוא בתוכי רגש של חמלה, הבנה וסובלנות לצרכים של האחר - גם 'הם' אוהבים את בניהם, גם 'הם' רוצים חיים של רווחה, של כבוד של הגשמה עצמית, של לחוות קושי ולדעת ש'הם' יכולים לעשות משהו מעצמם-אילו רק הייתה ניתנת להם הזדמנות שווה במרחב.
גם 'הם' רוצים תקווה.
לפני שבועיים יצא לי לנפוש בנצרת ובעכו. טיילנו, אני ובעלי, בין הסמטאות של נצרת, אזור המגורים במעלה ההר ובין סמטאות עכו הציורית. אכלנו במסעדה מדהימה של אוסאמה דלאל, בחור ערבי-ישראלי בן 22 בסך הכל, שחי ונושם קולינריה. הבחור הזה קם בבוקר מוקדם, יוצא לנמל לראות מה דגו באותו היום, חוזר למסעדונת שלו ומתחיל לבשל. הוא ממלצר, מנקה ומתרוצץ אנה ואנה - העיקר שתצא עם חוויה והבנה של מה אכלת. רק תשאלו אותו על מקורות המנה של מוסר ים ברוטב צ'אטני מנגו. מסתבר שאכלתי מנה בת 150 שנה שמקורה בסוריה.
באותה סמטה, בן הדוד של אוסאמה. שפתח את הבר הכי קטן בעולם. לקח הלוואה ושפך את כל תקוותו בבר הקטן הזה. מת על כדורגל.
ויש עוד מליון דוגמאות כאלה.
כולם מדברים על שלום, אבל אף אחד לא מדבר על כבוד. שלום אמיתי לא יגיע מלחיצת יד או חתימה על הסכם-רק מתוך כבוד עצמי של מישהו שקם בבוקר עם תקווה לעתיד טוב יותר לו ולילדיו, מהידיעה שהוא צריך רק לשים מטרה, לעבוד קשה ולשאוף אליה, וגם אם יהיו לו כשלונות בדרך לאותה מטרה, הוא יוכל להשיג אותה מבלי שישימו לו מקל בגלגלים.
ברגע שיש מטרה, יש גם מה להפסיד.
אני מאמינה שרק באמצעות קשרי מסחר נאותים, תשתית כלכלית והזדמנות שווה אפשר להגיע לשלום.
