זה כנראה obvious, אבל יש היבט מסוים של יציבות בהשקעה מבוססת דיבידנדים, שעשוי להיות קוסם מבחינה פסיכולוגית למשקיעים מסוימים או לכאלה עם אופק השקעה קצר יחסית. כשאתה משקיע במדד השקעה (total return), אתה נתון במידה רבה לחסדי השוק. כלומר, אתה רוכש את נייר הערך במחיר מסוים, סומך על כך שהשוק ישיג בטווח הארוך תשואה שנתית ממוצעת ריאלית , ומוכר אותו בבוא היום כדי לממן שיעור משיכה בטוח של 4% ומטה.
זו אסטרטגיה נוחה מאוד בהיבטי מס, אבל החיסרון בשיטה הזו הוא שהמשקיע נותר חשוף לתנודות של השוק. השווי הנקי שלו משתנה בחדות על בסיס יומי, במיוחד אם תיק ההשקעות שלו גדול.
מנגד, בהשקעה מבוססת על הכנסה שוטפת, בין אם מריבית או מדיבידנדים, המשקיע נדרש לשלם מיסים, אך מנגד הוא מקבל כסף ביד ומיד, לא משנה אם השוק עולה או יורד. בכסף הזה אפשר להשתמש לצריכה שוטפת או להשקעה מחדש בנכסים אחרים. כמובן שאם המטרה היא להגדיל את היקף ההון, ההיגיון אומר שיש להשקיע את הכסף מחדש בתיק, ובמקרה זה לדעתי עדיף להשתמש בקרנות צוברות.
אמ;לק: למשקיעים צעירים בשלב הצבירה וביסוס ההון, יש היגיון להשקיע בקרנות צוברות. למשקיעים ותיקים יותר הנמצאים בשלב המשיכה, יש הגיון להשתמש בקרנות מחלקות.