מאמין שאת לקראת סיום הפלואו
אמת נשארה לי עוד חצי שנה.
האם היה שווה לעשות את הפלואו?
כן כן כן כן. אומנם אין לדעת מה צופן העתיד אבל לדעתי זה יעשה לי את הקריירה. ומלבד השם של המקומות שהייתי בהם, למדתי לנהל מטופלים בצורה קצת שונה מהארץ. ראיתי את התוצאות של הניתוחים שלי ושל הקולוגות שלי כי היה לי המון רצף של מרפאה חנ וחוזר חלילה בלי לקפוץ בין מיליון משימות. מאוד השתנתי מבחינת היכולת שלי לנהל מטופלים וגם ההלך הרוח שלי השתנה. ישראל מקום מאוד מאוד לחוץ ומלחיץ ופה הכל מאוד רגוע ונעים. אף אחד לא צועק או מרים את הקול בכלל וכולם מאוד מנומסים זו חוויה מאוד שונה לעבוד במקום כזה.
האם ההתמחות בבית חולים גדול הייתה שווה את זה?
תשמע באמת שאלה קשה. ההתמחות היתה מאוד מאוד קשה. בסופו של דבר כן בחרתי תחום אחד מאוד מאוד צר והיתה לי חשיפה סבבה אליו במהלך ההתמחות. אני מנסה באמת לחשוב בדיעבד. אז האם כל הניתוחים האחרים שעשיתי בהתמחות (ואני לא אעשה יותר לעולם) בכלל שינו משהו ? כן יש כישורים כירורגים סבבה הכל נכון, אבל זה באמת משנה? ניקח את אאג לדוגמא, אם אתה מסיים את ההתמחות והולך לראש צוואר או בסיס גולגולת, זה בכלל משנה שעשיתי מאה סינוסים ? או יישור מחיצה ? או כל דבר שקשור לאוזן? אני באמת מנסה לחשוב עם עצמי וכנראה שהתשובה היא לא. זה לא באמת משנה. גם אם אתה בביח ענקי הכי גדול שיש , ורואה ניתוחים פסיכים, בסופו של דבר כמתמחה זה לא מאוד יעזור לך. את הניתוחי קצה האלו אתה בכלל לא מבין בשלב של ההתמחות (וזה הגיוני ולגיטימי) ברור שלא יתנו לך לעשות אותם. אתה רק מתחיל להבין את התחום בתת התמחות וגם אז בהתחלה אתה עושה ושולט בניתוחי הבסיס ורק אחרי זה מתחיל להבין ואז לעשות את ניתוחי הקצה. את הבסיס תקבל בכל מקום (לדעתי).
מרפאה זה מרפאה בכל מקום וצריך להבין איך מנהלים מטופלים וזה גם משהו כל כך משתנה בין הבכירים שילמדו אותך. זה לא משנה אם זה מקום גדול או קטן.
איך נראים החיים עכשיו בתור בכירה במקצוע כירורגי?
אני עדין לא בכירה אבל בהחלט מתחילה לחשוב על איך אני רוצה שהחיים שלי יראו. קודם כל הרבה יותר טוב מההתמחות. כבר בתור פלו הרבה יותר נחמד לי. בתור התחלה אמצע וסוף אין תורנויות. ואוו איכות החיים שלי שונה לגמרי. אני עושה כוננויות אומנם וסופשי שבוע אחד לכמה אבל זה עולם אחר. שיתקשרו אלי כל היום והלילה העיקר שאני לא צריכה לשבת במיון או להסתובב בבית חולים ב2 בלילה. כבר יצא לי כמה פעמים להגיע לבית חולים למקרי חירום, לא היה כל כך נוראי (מלבד מקרה ממש עצוב שהמטופל מת. המוות שלו כמובן לא היה קשור לטיפול שלי או אלי, בשום דרך או צורה אבל זה עדין היה עצוב עצם המוערבות במקרה). עוד יתרון של בכירות מסויימות זה כמובן מתמחים שעושים את העבודה השחורה שאני עשיתי עד לא מזמן, וגם הלוז. הלוז מאוד מאוד קבוע. יש לך יום מרפאה יום ניתוחים וחוזר חלילה. זה מאוד נחמד. מאוד. מרגיש יציב.
אומנם אני עדין לא בארץ אבל בעלי גם רופא והוא היה בכיר בביח כמעט שנתיים לפני שנסענו ועבד בפרטי והיה ממש לוז מאוד מסודר של מה הוא עושה ומתי. המשכורת תלויה בכמה אתה רוצה לעבוד עצמאית ולא בבתי חולים. עדין אין לי תובנה על משכורת בבתי חולים וכוננויות בארץ.
בעלי הרוויח בבית חולים משכורת עולב שאין לתאר אבל הוא עבד שם ב50% מישרה ושאר הזמן פרטי ושם הוא הרוויח מצויין.
אני מוצא את עצמי בסיטואציה מעט דומה לשלך לפני כעשור . אני רגע לפני קביעת האלקטיבים ולמרות ההתרגשות התחלתית על אאג דברים מתחילים לשקוע.
מצאתי את עצמי דוחף להתמחות ומחפש כל יתרון אפשרי כדי להתקבל.יוסמלי, טסתי לארה"ב וקיבלתי מכתבי המלצה עשיתי מחקר באאג במחלקה בה נחשפתי בתור סטודנט. דווקא עכשיו כשאני מנסה לזקק את הדברים לפרקטיקה הסופית אני לא בתוך לגביהם, לא לגבי ההתמחות הספציפית ולא לגבי המקום.
סחטיין כל הכבוד על ההשקעה. USMLE אחד המאתגרים כל הכבוד לך.
הניתוחים בו בהרדמה כללית, אין הרבה פרוצדורות אלקטיביות בטשטוש.
אני לא בטוחה בכלל. ניסית להצטרף לבכיר ? בכיר נחמד יחסית וזורם , תבקש להצטרף אליו ליום מרפאה פרטית ויום באסותא. או מה שזה לא יהיה פרטי. אני בטוחה שתמצא מלא שיסכימו. תראה איך זה בכלל. איך נראה חנ פרטי , איך הקצב מה השעות. תנסה להבין אם בא לך להיות ב8 בערב נלחם על להכניס את המקרה האחרון לחנ. תנסה לחשוב על החיים כבכיר לא על ההתמחות. ההתמחות זמנית ועוברת יש אחריה 25 שנה של קריירה. טוב 20 התחלתי מאוחר יחסית וההכשרה שלי מסרבת להסתיים.
שהם עושים 5-8 תורנויות בחודש ומקבלים בין 1-2 חדר ניתוח בשבוע, פריפריה בכל זאת.
זה מספר מאוד פלואידי של תורנויות. יכולה להגיד לך מניסיון ש6 תורנויות זה סבבה, 8 זה סיוט והפכתי להיות השטן ו5 הרגשתי כמו בטטה עצלנית שלא עושה כלום. אז זה מספר מאוד מאוד מאוד רווח. 6 זה אידאל יותר מזה היה לי מאוד קשה. 1-2 חדרים לשבוע זה פחות או יותר מה שקורה לצערי. גם בבתי חולים הגדולים. ככל שהמקום יותר גדול יש יותר משימות ויותר תחנות ויותר סיכוי שיהיה פאנצר ויוציאו אותך מחנ. 1-2 זה מעט אבל הגיוני. השאלה אם החדרי ניתוח האלו איכותיים ? האם יש מספיק חשיפה לכל התתים של אאג? האם נותנים לו לנתח. זה הדבר היחיד שאמור לעניין אותך. אם זה מקום פיצי שנותן לנתח לך לשם. כל מקום שנותן לנתח לך לשם. זה לא משנה אם זה ביח קטן או גדול השאלה מה קורה שאתה סוף סוף נכנס לחדר ניתוח הזה פעם בשבוע. אם נותנים לנתח אז לשם. נקודה.
1) אופי החיים בתור בכיר, קופ"ח\קליניקה\ בית חולים? אפשרויות השתכרות עצמאית ופרקטיקה פרטית? מספר הכוננויות שאתה מוקפץ?
האם אתה תלוי בבית חולים בשכר רעב ונלחם לקבל ח"נ בפרטי ולמעשה נהיה עבד חלקי רק כדי לקבל שכר גבוה אחהצ? עניין בעבודה?
2)ההתמחות מספר התורנויות? מספר ימי חדר ניתוח? אקדמיה ומחקר? טייצינג?
דווקא אתחיל מהסוף. מספר תורנויות זה משהו מאוד משתנה גם בין מחלקות וגם בתוך המחלקה. אני התחלתי עם 8 תורנויות ובסוף עשיתי 5 (בשנה האחרונה שלי עם חודשים של 4 מידי פעם) הכל תלוי בכמות כוח האדם. לפי הסכם הרופאים אמורים לעשות לא יותר מ6 תורנויות בחודש. אם המחלקה מכבדת את זה, שאלה טובה. אבל חשוב להבין את זה לפני. בנוסף אופי התורנות. מאמינה שכבר היית בתורנויות , תראה כמה רצים כמה מיונים יש, כמה עובדים קשה. זה מאוד חשוב אפילו יותר ממספר התורנויות. תורנות שאתה לא נושם בה ולא ישן בה לעומת תורנות שאתה בנחת הולך ואפילו ישן תעשה את ההבדל.
אקדמיה טייציניג אני מעולם לא סבלתי את זה. זה להיות במבחן פעם בשבוע זה עשה לי מאוד לא טוב. עם כל החיים הקשים של ההתמחות במיוחד בהתחלה שלא הבנתי כלום מהחיים שלי, להגיע הביתה ועוד לפתוח ספר וללמוד ! היה קשה מאוד.
מספר ימי ניתוח אכן חשוב ויותר חשוב כמה נותנים לך לנתח. גם לשאול את המתמחים תוך חמש דקות מתחילים לזמר לך את מי הם אוהבים ומי לא. וגם להיכנס לניתוחים עם מתמחים בכירים וצעירים ולראות בעצמך.
אופי החיים. זו הבעיה. זה מה שעושה את ההחלטה כל כך קשה. יצא לי להיכנס לחדר טראומה כמה פעמים ולראות את הכירורג בן ה50 בשבת ב10 בלילה עומד שם מסתכל על המסך. הוא טוען שהוא מבסוט אני רציתי לבכות בשבילו. זה לא מה שרציתי לחיים שלי. אאג יש את העניין של Air way חייבים להיות זמינים תוך עשרים דקות או משהו כזה. צריך לבדוק את הנושא טוב טוב עם הבכירים. כמה באמת מקפיצים אותם. האם מקפיצים אותם ? אם זה פעם בחצי שנה ניחא. אם זה פעם בחודש תחשוב אם זה מה שאתה רוצה בחיים. יום אחרי כוננות אין חופש. ממשיכים לעבוד כרגיל. בין אם זה יום מרפאה ובין אם זה יום ניתוחים פרטיים.
בקשר לבית חולים / אחר צהריים/ פרטי. תנוח דעתך אני לא מכירה כירורג רעב. זה הכל עניין של בחירה. אפשר לעבוד בקופה משלמים יפה מאוד, אפשר לעבוד עם חברות ביטוח (משלמים עוד יותר יפה) וככה לעשות ניתוחים בפרטי. משלמים אחלה. החיים משתנים יש המון אופציות והמון בחירה. יש אופציות שאתה בכלל לא מכיר כמו ביטוח לאומי, ועדות רפואיות של משרד הביטחון, חוות דעת משפטיות. מוקדים למינהם. בתי אבות. ייעוצים לחברות פרטיות, ייעוצים לחברות הייטק, השתתפות בסקר ראשוני לא זוכרת איך קוראים לזה. חברות הייטק מפנקות את העובדים שלהם ביום סקר של כל מיני דיספלינות. זה תלוי בך וכמה אתה רוצה לעבוד ולהשקיע. כמו בכל עבודה מי שעובד מצאת החמה עד צאת הנשמה יביא משכורות מאוד יפות. מי שרוצה איכות חיים ולעבוד רק פעמיים בשבוע אחר צהריים ושאר הזמן בבית חולים או ללכת לים יעשה פחות. לא נלחמים לקבל חנ בפרטי. נלחמים על סלוטים טובים ועל צוות איכותי אבל ביח פרטי זה מוסד שרוצה כסף. אתה משלם על חנ אתה תקבל אותו.
אני כן אחזור ואכתוב שכירורגיה זה מקצוע מאוד קשה שלא נגמר אף פעם. אין שלב של מנוחה כל הזמן צריך לדחוף קדימה, לשלב הבא בקריירה, לתקן , למרפאה הפרטית, לעבוד עם ביטוחים, למלא את הרשימה לחנ, להיות עצמאי להבין שכל פעם שאתה לוקח חופש אתה אפקטיבית מפסיד כסף, לפרסם עוד מחקרים, לחשוב על רעיון למחקר, להתחמק מלעשות את הרווזיה למאמר שלי ע״י כתיבת הודעה ממש ארוכה בפורם הסולדית. כל הזמן דוחפים קדימה.
