מתלבט האם למשוך את הרכב עוד
טכנית, עדיף למכור כמה שיותר חודשים לפני הטסט.
ככה יותר קל להעיף את הרכב ולומר "יש לו טסט
רק בעוד 9 חודשים" ולא "יש לו טסט בחודש הבא, להעביר אותו זה עליך ואני מתחייב לתקן כל ליקוי שתמצא".
בלי שיכנועים, טסט ל- 8 חודשים זה אחלה קלף.
הצעה
לא סולידית - אם בא לך להתחדש, אז תתחדש. תוספת של 10K וקצת טרחה. לא סוף העולם.
אל תתחבט יותר מדי.
למה אני רושם את זה ככה ומניין פתאום עולה לי לראש ההצעה הלא סולידית בעליל הזו?...
כי אני כבר שם לב מאיך שאתה כותב ומהצורה שבה בחרת להתנסח שכל תקלת בלאי אתה מקשר לגיל של הרכב, מה שנקרא גילנות.
לפעמים זה קשור, לפעמים זה לא קשור. לפעמים זה כן קצת קשור ולפעמים זה ממש לא קשור.
יש בלאי עקב נסועה (כמה ק"מ עשית) שהוא טבעי, ויש בלאי עקב גיל הרכב.
יש בלאי עקב תחזוקה לקויה (תחזוקת שבר לעומת תחזוקה מונעת), איך התייחסו לרכב, איך שמרו עליו וכו'.
לכמות הנסועה והגיל של הרכב
לפעמים יש מתאם מאוד חיובי וקשר ישיר, והרבה פעמים גם ממש ממש ממש לא... אבל מנטלית, קל מאוד לקרוא עליך שאתה כבר בחששות, פחדים ו"חרדות" שהגיל של הרכב משפיע וכל תקלה אתה כבר כמעט מתוך אינסטינקט מקשר לגיל הרכב באופן אוטומאטי, מה שיהרוס לך את איכות החיים, את הביטחון בלנהוג בו בראש שקט ובכלל את כל חווית ההחזקה שלו מסביב.
אני בטוח שקשורה לכך העובדה שאתה יכול להרשות לעצמך להחליף אותו בכיף, אז תשחרר את עצמך מהמועקה ותחליף אותו בכיף.
דוגמה הפוכה לכך - הרכב שלי משנת 2001, רנו קליאו. שום תקלה אני לא מקשר לגיל שלה (היא בת) כי אני יודע שרכבים מטופלים שמתחזקים אותם כמו שצריך, עם מקסימום תחזוקה מונעת ומינימום תחזוקת שבר, מחזיקים מעמד יפה מאוד גם 50 שנה.
אני משקיע בקשר שלנו (שלי ושל המכונית), מדבר אליה, מעניק לה חום ואהבה (רציני, לא ציני), מברך אותה בסוף כל נסיעה, מתייחס אליה נהדר, רגיש לכל רעש ורחש, ובכלל מאוד קשור אליה רגשית.
אתה לא מרגיש או מתנהג כמוני ולכן אתה יכול להחליף בכיף.