wish
משתמש רגיל
- הצטרף ב
- 10/2/23
- הודעות
- 69
- דירוג
- 264
היי לכולם,
ראשית תודה רבה לבעלת הבית, שלה כל כך הרבה חבים את חייהם הכלכליים, אחרי תקופה של קריאה מהצד אשמח לשתף את המסע שלי לחרות ועצמאות.
חלקו (בעיקר הכלכלי הטהור) בהחלט די נפוץ פה ולא מפתיע במיוחד אבל הרקע ההיסטוריה והמקום שממנו הגעתי ולאן זזתי קצת פחות מקובל.
נולדתי וגדלתי בלב הקהילה החרדית-הליטאית-אשכנזית בשכונה חרדית בירושלים כשילדותי עוברת עלי בעוני הרגיל כמו כל החברים בכיתה, אמא עקרת בית, אבא אברך 10+ ילדים וחיים מקצבאות ילדים הבטחת הכנסה וכל מיני עמותות מוכרות וחלוקות שונות ומשונות.
בחיידר (=בית ספר חרדי לבנים) כמובן לא למדו אנגלית בכלל, חשבון עצרו ברמה של חילוק ארוך, וזהו, רק לימודי קודש כמקובל.
כמו כל ילד ירושלמי חרדי אחרי החיידר הלכתי לישיבה קטנה, ואחריה לישיבה גדולה, כל השנים האלה חייתי במחסור, כל בקשה לקניית לבוש לוותה בתחנונים להוריי ולהסביר למה ילד בן 14 רוצה חולצה חדשה, ורק חלמתי על היום שאוכל לקנות לעצמי בלי טובות, באמת הרגשתי כמו קבצן, רק שבמקום לבקש מזרים, אני מבקש מההורים שלי שמצדם היו גם מסכנים מהסיטואציה.
באיזור גיל 18, התחלתי תהליך עם עצמי שבו נשבעתי לעצמי שאני אהיה עצמאי וחופשי, ולעולם לא אהיה תלוי, לא בהורים ובמשפחה שלי, ולא בשום גורם בקהילה החרדית, ובמקביל ועם פריצת הסמרטפונים והאינטרנט הנגיש, התחלתי לגלות משיכה לעולם הזה, הייתי חייב להבין איך לעזאזל מחשב עובד (זה מרתק, לא?) מה ואיך בדיוק עובד האינטרנט, ווייפי, מסך הגע, איך עובד ומה זה בדיוק אתר אינטרנט, מה קורה שם בגוגל, הכל, אני הרגשתי שאני חייב להבין את זה כי זה מסקרן ומדהים בו זמנית.
הרבה יותר מרתק מאשר ללמוד כל היום וכל הלילה גמרא משמימה (סליחה מהקוראים המאמינים, אבל בתחושה שלי זה פשוט שעמום רצח) שמה לעשות מתאים רק לעו"ד אוהבי משפטים, ואין שם שום חכמה מיוחדת, אם בכלל.
עשיתי את חובותיי המינימליים ביותר בישיבה כדי לא לעוף ולהסתבך עם רשויות הצבא, אבל באמת שזה לא עניין אותי, ולאט לאט גם נהיה לי קל להודות בזה לעצמי, שזה פשוט לא בשבילי כל האירוע סביבי אני פשוט לא מאמין בו, ואני סבבה עם זה, הרבה יותר מעניין אותי לקרוא על איך עובד מעבד, ועל מודל 7 השכבות של תקשורת מחשבים, וסתם לקרוא על פיזיקה כימיה ואסטרונומיה, סוג של תחליף דת לעניים (ביחד עם מוזיקה )
מיום ליום הבנתי שאני לא יודע כלום, ושחסר לי המוווון ידע, ושאני חייב לדעת אנגלית בשביל שבכלל אוכל לקרוא חומר טכני סביר ושיהיה לי סיכוי בכלל לתכנת יום אחד.
וכך במשך שנים כשכל החברים שלי ב"ליל שישי" (=חמישי בלילה בחרדית) או במוצ"ש הלכו לראות משחקי כדורגל, לשחק כדורסל או סתם לשרוף את הזמן ול"נייעס" כמקובל בעולם הישיבות, אני ישבתי עם מחשב קטן עם סים פרייפייד דאטא של רמי-לוי בשירותים או חדר נעול בפנימייה ולמדתי אנגלית, מדעי המחשב, מתמטיקה ותכנות בסיסי
כך העברתי את השנים, לומד כמו כולם ב"סדרים" הרגילים בישיבה וחוסך שקל לשקל מכסף שקיבלתי לנסיעות לישיבה בשביל הדאטא בסים ולאט לאט התחלתי לדעת לדבר ולקרוא באנגלית, ולתכנת ולהבין עקרונות מחשוב ותכנות לבד.
ככה עד גילאי 22-23 שבהם חברים שלי התחילו להתארס כמקובל ורק אני נשאר "תקוע" כי אני לא רוצה להתחתן עם אף בחורה שרוצה "בית של תורה" שהציעו לי שדכנים ומשפחה מהקהילה.
מפה לשם (מעדיף לא לפרט) חברים שידכו ביני לבין בחורה חרדית מאחת מערי המרכז, שהייתה בראש שלי, והתחתנו.
מייד אחרי החתונה עשיתי חישוב ביחד עם אשתי הטרייה, לאן בעצם ממשיכים מפה, אני רוצה להתחיל ללמוד בצורה מסודרת תכנות ולעבוד בזה, אני גם אוהב מחשבים ותכנות וכל מה שקשור לתחום, וגם השמועה אומרת שמשלמים שם טוב, חלמתי שאולי יום אחד ארוויח איזה 16-17 אלף, חלום.
התחלתי לברר באוניברסיטאות איפה מוכנים לקבל מישהו בלי בגרויות מאפס לגמרי, ואז הזכירו לי שאני בעצם עם דיחוי צבאי, וברגע כשאני עוזב את הישיבה ולא ממשיך לכולל אני בעצם חייב להתגייס.
החלטתי לזרום על זה, התקשרתי למנהלת שח"ר ושאלתי אם יש משהו בתכנות בצבא, ומסתבר... שיש.
שלחו אותי למבחנים (מחשבון קרב) של בסמ"ח שאותם עברתי די בקלות, חתמתי עם לב דופק בפראות על ויתור מעמד בן ישיבה ולמורת רוחם (בעדינות...) של הוריי ולתדהמת הורי אשתי שלא הבינו מאיפה הצרה הזו באה אליהם, התגייסתי.
אחרי השוק הראשוני מהגיוס שלא היה לי מושג לקראת מה אני הולך בכלל (אין לי אף קרוב משפחה ש"היה" שם) וטירונות 02 הזוייה במחנה 80 כמו שרק חיילי שח"ר נשואים מסוגלים לספק, התחלתי את הקורס בבסמ"ח.
אחרי 10 חודשים מטורפים (המסלול הרגיל הוא חצי שנה, אבל של החרדים מסיבות מובנות זה יותר ארוך) סיימתי בציון אחלה, היינו רק 2 חרדים קלאסיים (חיידר + ישי"ק + ישי"ג) שהצליחו לסיים בכלל, 60% נשרו, ואלה שעברו היו עוקצי מסלול למינהם, דתיים לאומיים\חרדלניקים, כאלה שלמדו בישיבות תיכוניות וכדו' שהביאו בכדי למלאות שורות בשח"ר בתקופה של הקמפיין המוטרף נגד שירות חרדים (החרדקי"ם למי שזוכר)
במהלך הקורס גיליתי כמה שאני אוהב לתכנת, ואני פשוט נהנה מזה, ומבחינתי זה פשוט אומנות, אני אוהב את זה כמו שצייר אוהב לצייר, למרות הלחץ המשוגע של המבחנים המשמעת הצבאית וכל ה"כיף", עדיין פשוט אהבתי לתכנת.
בעקבות הציון והביקורת הטובות מאוד של המפקדים שלי, התראיינתי ליחידת פיתוח ידועה בבסיס כלשהוא במרכז, השנים שהעברתי שם היו מרתקות, היה כיף מבחינה טכנית, אבל כסף עדיין לא היה, תשמ"ש לא קיבלתי כי בשונה מכולם לא הסכמתי לעקם פינות, אשתי הרוויחה מעל שכר מינימום אז לא הייתי זכאי וקיבלתי כמעט כלום כמו כל חייל חובה רגיל (קיבלתי לחשבון בנק מהמדינה *פחות* ממה שקיבלו חברים שלי שהיו בכולל באותו זמן, אין לי מילים להסביר כמה זה דפוק) ובעצם חיינו בצמצום מטורף על המשכורת הרגילה של אשתי.
בקבע התחלתי לקבל משכורת, נמוכה מאוד אמנם, אבל אשכרה משכורת, בפעם הראשונה בחיים שלי, לא יודע איך לתאר כמה הייתי מאושר עם דמעות בעיניים כשאני רואה את התלוש והסכום שנכנס לחשבון בנק.
בסוף ה"ר'" שלי בקבע ניסו להציע לי בצבא מה שרק יכלו כדי שאשאר ואחתום עוד, אפילו הסכימו לי לעבוד בתור אזרח אבל אני לא הייתי מוכן לשמוע אפילו, אני רציתי לקבל את החופש שלי ואת העצמאות שלי, ולמרות שיש לי הכרת טובה ענקית לצבא, צה"ל חופש ועצמאות אלה לא בדיוק מילים נרדפות, עשיתי את חובתי מכל הלב לצבא, עכשיו הזמן שלי לצאת לאוויר החופשי.
התחלתי להתראיין, וקלטתי שעפים עלי, ואני לא מאמין לעצמי מה מציעים לי, אחרי כמה ראיונות חתמתי באחת מהחברות הבינ"ל שפתחו מרכז פיתוח בתל אביב, והתחלתי פרק חדש בחיי.
המשכורת הבסיסית שלי הייתה הרבה מעל ה16-17 שחלמתי עליהם, פלוס מענקי חתימה בונוסים וכו' בקיצור הייטק.
הסבל והמאמץ שלי ושל אשתי (שלה אני חייב את חיי, אין לי מושג איך היא שרדה איתי) והחלום שלנו השתלם, והתחלתי גם להנות ממה שאני עושה בכל רגע, וגם לקבל על זה כסף בכמות שלא חלמתי שאי פעם אקבל, אני לפעמים צובט את עצמי שאני ילד חיידר מירושלים מתנהל באנגלית שוטפת ומרים פרוייקטיי פיתוח בסקייל ענק עם המפתחים בסייט בארה"ב, הזוי.
במהלך הזמן גם קודמתי ואני באמת עושה דברים משמעותיים ונהנה מהיום יום שלי, התמזל מזלי ואני אוהב את מה שאני עושה, אני רואה את אחיי וגיסיי שנשארו בעולם החרדי-ליטאי ובא לי לבכות בשבילם.
במהלך השנים האחרונות נולדו לנו 3 ילדים שלהם אני דואג כמו שבחיים לא דאגו לי ונשבעתי לעצמי שהם לא יקבלו את ה(אי)חינוך המחפיר שאני קיבלתי.
כל זה הרקע של הסיפור והמסע הכלכלי שלי (עם שינויים מעטים, לשמור על אנונימיות) אני אנסה לכתוב כל רבעון את סיכום הנכסים שלי וההתקדמות לקראת המטרות.
המטרות שלי הינם:
להמשיך ולתכנת כל עוד הגוף והנשמה מאפשרים, אבל לא כמו היום מתוך צורך חודשי במשכורת.
להנות מהחיים בצורה סבירה ובריאה, לא להתקמצן לא לחשבן שקלים בסופר, לטייל ולהנות, אבל מצד שני ממש לא חיי חזירות, קניית כל מה "שבא" סתם באימפולסיביות, רכב חדש כל חודשיים ושיפוץ כל חצי שנה וכמובן אפס חובות מכל סוג.
והחלק הכי מורכב, ורק חלקו הוא עניין כלכלי, עקב ההכרות האינטימית שלי עם החברה החרדית אני מאוד לא מאמין בעתיד של מדינת ישראל כמדינה מערבית חופשית עם כלכלת שוק סבירה (15-20 שנה קדימה) ואני רוצה לבנות לאט לאט את היכולת להגר למדינה באיחוד האירופי (יש לנו דרכונים אירופאיים) בצורה שלא תפגע בצורה משמעותית מדי רמת החיים שלי של אשתי וילדיי, עד כמה שאפשרי בתור מהגרים, וכמובן שאם הכל פה יתחרפן פתאום לגמרי, נוכל לתפוס את הטיסה הקרובה ולעוף.
מאזן נכסיי הינם:
חשבון בנק: 75,000 שח
דירה בשווי מוערך בגסות 1,300,000 שח
משכנתא: 625,000 שח
חובות: 90,000 שח בריבית 5.45% (מורכב מפריים) שנלקח כחלק מקניית דירה
קרן השתלמות: 100,000 שח
פנסיה 260,000 שח
שווי נקי מוערך: 1,020,000 שח
הכנסות:
משכורת שלי כ-28,000 שח נטו (חישוב שנתי אחרי מס חלקי 12)
משכורת של אשתי: כ-8,000 שח
הוצאות חודשיות ממוצעות כ-18,000 שח
תכניות לטווח קצר:
לסגור את החוב הבנקאי בקרוב מאוד עם המזומן בעו"ש פלוס כסף שייכנס בקרוב מהמשכורות והבונוס של מרץ.
לא סגור עדיין איך בדיוק להשקיע את החסכונות החודשיים בשוטף אחרי סגירת החוב, בגדול אני רוצה לקנות סנופי הכי פשוט אבל לא החלטתי עדיין אם בברוקר ישראלי ואם שקלי או דולרי, מאוד נוטה לכמה שרחוק ולכן בברוקר זר ובדולר למרות הכאב ראש עם המס.
תכניות לטווח בינוני:
אשתי להעלות הילוך בעבודה אחרי שהילדים יגדלו קצת.
למכור את הדירה מתישהו כחלק מאסטרטגיה לא להיות מחובר מדי למדינה ולהשקיע את הכסף בסנופי דרך ברוקר לא ישראלי.
תכניות לטווח ארוך:
להמשיך לעבוד משרה מלאה, ולחיות מבחינת איזון הכנסות מול הנאות והוצאות כמו היום, אבל עם יכולת לעבור למחיה מינימלית סבירה ללא עבודה בישראל או במדינה אירופית מערבית למשך זמן ארוך מאוד, מההשקעות.
תודה לכל מי ששרד עד פה ותרגישו חופשי לשאול כל שאלה ולתת ביקורת.
ראשית תודה רבה לבעלת הבית, שלה כל כך הרבה חבים את חייהם הכלכליים, אחרי תקופה של קריאה מהצד אשמח לשתף את המסע שלי לחרות ועצמאות.
חלקו (בעיקר הכלכלי הטהור) בהחלט די נפוץ פה ולא מפתיע במיוחד אבל הרקע ההיסטוריה והמקום שממנו הגעתי ולאן זזתי קצת פחות מקובל.
נולדתי וגדלתי בלב הקהילה החרדית-הליטאית-אשכנזית בשכונה חרדית בירושלים כשילדותי עוברת עלי בעוני הרגיל כמו כל החברים בכיתה, אמא עקרת בית, אבא אברך 10+ ילדים וחיים מקצבאות ילדים הבטחת הכנסה וכל מיני עמותות מוכרות וחלוקות שונות ומשונות.
בחיידר (=בית ספר חרדי לבנים) כמובן לא למדו אנגלית בכלל, חשבון עצרו ברמה של חילוק ארוך, וזהו, רק לימודי קודש כמקובל.
כמו כל ילד ירושלמי חרדי אחרי החיידר הלכתי לישיבה קטנה, ואחריה לישיבה גדולה, כל השנים האלה חייתי במחסור, כל בקשה לקניית לבוש לוותה בתחנונים להוריי ולהסביר למה ילד בן 14 רוצה חולצה חדשה, ורק חלמתי על היום שאוכל לקנות לעצמי בלי טובות, באמת הרגשתי כמו קבצן, רק שבמקום לבקש מזרים, אני מבקש מההורים שלי שמצדם היו גם מסכנים מהסיטואציה.
באיזור גיל 18, התחלתי תהליך עם עצמי שבו נשבעתי לעצמי שאני אהיה עצמאי וחופשי, ולעולם לא אהיה תלוי, לא בהורים ובמשפחה שלי, ולא בשום גורם בקהילה החרדית, ובמקביל ועם פריצת הסמרטפונים והאינטרנט הנגיש, התחלתי לגלות משיכה לעולם הזה, הייתי חייב להבין איך לעזאזל מחשב עובד (זה מרתק, לא?) מה ואיך בדיוק עובד האינטרנט, ווייפי, מסך הגע, איך עובד ומה זה בדיוק אתר אינטרנט, מה קורה שם בגוגל, הכל, אני הרגשתי שאני חייב להבין את זה כי זה מסקרן ומדהים בו זמנית.
הרבה יותר מרתק מאשר ללמוד כל היום וכל הלילה גמרא משמימה (סליחה מהקוראים המאמינים, אבל בתחושה שלי זה פשוט שעמום רצח) שמה לעשות מתאים רק לעו"ד אוהבי משפטים, ואין שם שום חכמה מיוחדת, אם בכלל.
עשיתי את חובותיי המינימליים ביותר בישיבה כדי לא לעוף ולהסתבך עם רשויות הצבא, אבל באמת שזה לא עניין אותי, ולאט לאט גם נהיה לי קל להודות בזה לעצמי, שזה פשוט לא בשבילי כל האירוע סביבי אני פשוט לא מאמין בו, ואני סבבה עם זה, הרבה יותר מעניין אותי לקרוא על איך עובד מעבד, ועל מודל 7 השכבות של תקשורת מחשבים, וסתם לקרוא על פיזיקה כימיה ואסטרונומיה, סוג של תחליף דת לעניים (ביחד עם מוזיקה )
מיום ליום הבנתי שאני לא יודע כלום, ושחסר לי המוווון ידע, ושאני חייב לדעת אנגלית בשביל שבכלל אוכל לקרוא חומר טכני סביר ושיהיה לי סיכוי בכלל לתכנת יום אחד.
וכך במשך שנים כשכל החברים שלי ב"ליל שישי" (=חמישי בלילה בחרדית) או במוצ"ש הלכו לראות משחקי כדורגל, לשחק כדורסל או סתם לשרוף את הזמן ול"נייעס" כמקובל בעולם הישיבות, אני ישבתי עם מחשב קטן עם סים פרייפייד דאטא של רמי-לוי בשירותים או חדר נעול בפנימייה ולמדתי אנגלית, מדעי המחשב, מתמטיקה ותכנות בסיסי
כך העברתי את השנים, לומד כמו כולם ב"סדרים" הרגילים בישיבה וחוסך שקל לשקל מכסף שקיבלתי לנסיעות לישיבה בשביל הדאטא בסים ולאט לאט התחלתי לדעת לדבר ולקרוא באנגלית, ולתכנת ולהבין עקרונות מחשוב ותכנות לבד.
ככה עד גילאי 22-23 שבהם חברים שלי התחילו להתארס כמקובל ורק אני נשאר "תקוע" כי אני לא רוצה להתחתן עם אף בחורה שרוצה "בית של תורה" שהציעו לי שדכנים ומשפחה מהקהילה.
מפה לשם (מעדיף לא לפרט) חברים שידכו ביני לבין בחורה חרדית מאחת מערי המרכז, שהייתה בראש שלי, והתחתנו.
מייד אחרי החתונה עשיתי חישוב ביחד עם אשתי הטרייה, לאן בעצם ממשיכים מפה, אני רוצה להתחיל ללמוד בצורה מסודרת תכנות ולעבוד בזה, אני גם אוהב מחשבים ותכנות וכל מה שקשור לתחום, וגם השמועה אומרת שמשלמים שם טוב, חלמתי שאולי יום אחד ארוויח איזה 16-17 אלף, חלום.
התחלתי לברר באוניברסיטאות איפה מוכנים לקבל מישהו בלי בגרויות מאפס לגמרי, ואז הזכירו לי שאני בעצם עם דיחוי צבאי, וברגע כשאני עוזב את הישיבה ולא ממשיך לכולל אני בעצם חייב להתגייס.
החלטתי לזרום על זה, התקשרתי למנהלת שח"ר ושאלתי אם יש משהו בתכנות בצבא, ומסתבר... שיש.
שלחו אותי למבחנים (מחשבון קרב) של בסמ"ח שאותם עברתי די בקלות, חתמתי עם לב דופק בפראות על ויתור מעמד בן ישיבה ולמורת רוחם (בעדינות...) של הוריי ולתדהמת הורי אשתי שלא הבינו מאיפה הצרה הזו באה אליהם, התגייסתי.
אחרי השוק הראשוני מהגיוס שלא היה לי מושג לקראת מה אני הולך בכלל (אין לי אף קרוב משפחה ש"היה" שם) וטירונות 02 הזוייה במחנה 80 כמו שרק חיילי שח"ר נשואים מסוגלים לספק, התחלתי את הקורס בבסמ"ח.
אחרי 10 חודשים מטורפים (המסלול הרגיל הוא חצי שנה, אבל של החרדים מסיבות מובנות זה יותר ארוך) סיימתי בציון אחלה, היינו רק 2 חרדים קלאסיים (חיידר + ישי"ק + ישי"ג) שהצליחו לסיים בכלל, 60% נשרו, ואלה שעברו היו עוקצי מסלול למינהם, דתיים לאומיים\חרדלניקים, כאלה שלמדו בישיבות תיכוניות וכדו' שהביאו בכדי למלאות שורות בשח"ר בתקופה של הקמפיין המוטרף נגד שירות חרדים (החרדקי"ם למי שזוכר)
במהלך הקורס גיליתי כמה שאני אוהב לתכנת, ואני פשוט נהנה מזה, ומבחינתי זה פשוט אומנות, אני אוהב את זה כמו שצייר אוהב לצייר, למרות הלחץ המשוגע של המבחנים המשמעת הצבאית וכל ה"כיף", עדיין פשוט אהבתי לתכנת.
בעקבות הציון והביקורת הטובות מאוד של המפקדים שלי, התראיינתי ליחידת פיתוח ידועה בבסיס כלשהוא במרכז, השנים שהעברתי שם היו מרתקות, היה כיף מבחינה טכנית, אבל כסף עדיין לא היה, תשמ"ש לא קיבלתי כי בשונה מכולם לא הסכמתי לעקם פינות, אשתי הרוויחה מעל שכר מינימום אז לא הייתי זכאי וקיבלתי כמעט כלום כמו כל חייל חובה רגיל (קיבלתי לחשבון בנק מהמדינה *פחות* ממה שקיבלו חברים שלי שהיו בכולל באותו זמן, אין לי מילים להסביר כמה זה דפוק) ובעצם חיינו בצמצום מטורף על המשכורת הרגילה של אשתי.
בקבע התחלתי לקבל משכורת, נמוכה מאוד אמנם, אבל אשכרה משכורת, בפעם הראשונה בחיים שלי, לא יודע איך לתאר כמה הייתי מאושר עם דמעות בעיניים כשאני רואה את התלוש והסכום שנכנס לחשבון בנק.
בסוף ה"ר'" שלי בקבע ניסו להציע לי בצבא מה שרק יכלו כדי שאשאר ואחתום עוד, אפילו הסכימו לי לעבוד בתור אזרח אבל אני לא הייתי מוכן לשמוע אפילו, אני רציתי לקבל את החופש שלי ואת העצמאות שלי, ולמרות שיש לי הכרת טובה ענקית לצבא, צה"ל חופש ועצמאות אלה לא בדיוק מילים נרדפות, עשיתי את חובתי מכל הלב לצבא, עכשיו הזמן שלי לצאת לאוויר החופשי.
התחלתי להתראיין, וקלטתי שעפים עלי, ואני לא מאמין לעצמי מה מציעים לי, אחרי כמה ראיונות חתמתי באחת מהחברות הבינ"ל שפתחו מרכז פיתוח בתל אביב, והתחלתי פרק חדש בחיי.
המשכורת הבסיסית שלי הייתה הרבה מעל ה16-17 שחלמתי עליהם, פלוס מענקי חתימה בונוסים וכו' בקיצור הייטק.
הסבל והמאמץ שלי ושל אשתי (שלה אני חייב את חיי, אין לי מושג איך היא שרדה איתי) והחלום שלנו השתלם, והתחלתי גם להנות ממה שאני עושה בכל רגע, וגם לקבל על זה כסף בכמות שלא חלמתי שאי פעם אקבל, אני לפעמים צובט את עצמי שאני ילד חיידר מירושלים מתנהל באנגלית שוטפת ומרים פרוייקטיי פיתוח בסקייל ענק עם המפתחים בסייט בארה"ב, הזוי.
במהלך הזמן גם קודמתי ואני באמת עושה דברים משמעותיים ונהנה מהיום יום שלי, התמזל מזלי ואני אוהב את מה שאני עושה, אני רואה את אחיי וגיסיי שנשארו בעולם החרדי-ליטאי ובא לי לבכות בשבילם.
במהלך השנים האחרונות נולדו לנו 3 ילדים שלהם אני דואג כמו שבחיים לא דאגו לי ונשבעתי לעצמי שהם לא יקבלו את ה(אי)חינוך המחפיר שאני קיבלתי.
כל זה הרקע של הסיפור והמסע הכלכלי שלי (עם שינויים מעטים, לשמור על אנונימיות) אני אנסה לכתוב כל רבעון את סיכום הנכסים שלי וההתקדמות לקראת המטרות.
המטרות שלי הינם:
להמשיך ולתכנת כל עוד הגוף והנשמה מאפשרים, אבל לא כמו היום מתוך צורך חודשי במשכורת.
להנות מהחיים בצורה סבירה ובריאה, לא להתקמצן לא לחשבן שקלים בסופר, לטייל ולהנות, אבל מצד שני ממש לא חיי חזירות, קניית כל מה "שבא" סתם באימפולסיביות, רכב חדש כל חודשיים ושיפוץ כל חצי שנה וכמובן אפס חובות מכל סוג.
והחלק הכי מורכב, ורק חלקו הוא עניין כלכלי, עקב ההכרות האינטימית שלי עם החברה החרדית אני מאוד לא מאמין בעתיד של מדינת ישראל כמדינה מערבית חופשית עם כלכלת שוק סבירה (15-20 שנה קדימה) ואני רוצה לבנות לאט לאט את היכולת להגר למדינה באיחוד האירופי (יש לנו דרכונים אירופאיים) בצורה שלא תפגע בצורה משמעותית מדי רמת החיים שלי של אשתי וילדיי, עד כמה שאפשרי בתור מהגרים, וכמובן שאם הכל פה יתחרפן פתאום לגמרי, נוכל לתפוס את הטיסה הקרובה ולעוף.
מאזן נכסיי הינם:
חשבון בנק: 75,000 שח
דירה בשווי מוערך בגסות 1,300,000 שח
משכנתא: 625,000 שח
חובות: 90,000 שח בריבית 5.45% (מורכב מפריים) שנלקח כחלק מקניית דירה
קרן השתלמות: 100,000 שח
פנסיה 260,000 שח
שווי נקי מוערך: 1,020,000 שח
הכנסות:
משכורת שלי כ-28,000 שח נטו (חישוב שנתי אחרי מס חלקי 12)
משכורת של אשתי: כ-8,000 שח
הוצאות חודשיות ממוצעות כ-18,000 שח
תכניות לטווח קצר:
לסגור את החוב הבנקאי בקרוב מאוד עם המזומן בעו"ש פלוס כסף שייכנס בקרוב מהמשכורות והבונוס של מרץ.
לא סגור עדיין איך בדיוק להשקיע את החסכונות החודשיים בשוטף אחרי סגירת החוב, בגדול אני רוצה לקנות סנופי הכי פשוט אבל לא החלטתי עדיין אם בברוקר ישראלי ואם שקלי או דולרי, מאוד נוטה לכמה שרחוק ולכן בברוקר זר ובדולר למרות הכאב ראש עם המס.
תכניות לטווח בינוני:
אשתי להעלות הילוך בעבודה אחרי שהילדים יגדלו קצת.
למכור את הדירה מתישהו כחלק מאסטרטגיה לא להיות מחובר מדי למדינה ולהשקיע את הכסף בסנופי דרך ברוקר לא ישראלי.
תכניות לטווח ארוך:
להמשיך לעבוד משרה מלאה, ולחיות מבחינת איזון הכנסות מול הנאות והוצאות כמו היום, אבל עם יכולת לעבור למחיה מינימלית סבירה ללא עבודה בישראל או במדינה אירופית מערבית למשך זמן ארוך מאוד, מההשקעות.
תודה לכל מי ששרד עד פה ותרגישו חופשי לשאול כל שאלה ולתת ביקורת.
נערך לאחרונה ב:
