אף מעצמה מערבית שפויה לא רוצה לבדוק מה עושה מדינה קטנה מזרח תיכונית, פרנואידית, מוקפת אויבים ובעלת ארסנל גרעיני (על פי מקורות זרים), כשהיא נדחקת לקיר ומרגישה נטושה מול איום קיומי. אף גורם ביטחוני או מדיני בוושינגטון, בלונדון או בברלין או אפילו בייג'ין ומוסקבה, לא חושב שסנקציות משתקות שיבודדו את ישראל וירסקו את כלכלתה יתרמו במשהו ליציבות העולמית. להפך, דחיקה של ישראל לפינה רק תאיץ את עלייתן של הנהגות ימניות-דתיות קיצוניות ופופוליסטיות (עוד יותר), שיקבלו לידיים כוח אש אסטרטגי בלי שום בלמים בינלאומיים ובלי מה להפסיד. את התרחיש הזה כולם רוצים למנוע.
לכן בעיני, האיום האמיתי עלינו הוא לא "אמברגו רשמי של המערב בסטייל רוסיה או איראן", אלא סנקציות זוחלות. חרמות שקטים של קרנות השקעה, פוליטיקאים פופוליסטים במערב שרוכבים על גלי מחאה, או ארגונים אזרחיים ששיקולים אסטרטגיים רחבים פשוט לא מעניינים אותם. משם מגיעה השחיקה, לא מקריסה מוחלטת של הבריתות המדיניות.
בעבר, האדישות או חוסר העניין של הציבור הרחב במערב שימשו כסוג של בולם זעזועים שהשאיר את ההחלטות לפקידות המקצועית. כיום, חוסר העניין הזה נשחק לחלוטין. הרחוב והרשתות דורשים עמדה, וזה בדיוק הדלק שמאפשר לפופוליזם להתפשט, לדחוק את שיקולי הביטחון הריאליסטיים הצידה ולייצר עלינו לחץ מתמשך.
מצד שני, היתרון המובנה בפופוליזם הוא שהוא קצר רואי והפכפך מטבעו. כמו שגל מחאה כזה מתודלק מהר ברשתות ורוכב על כותרות, כך הוא גם יכול לדעוך ולחלוף כשהקשב הציבורי נודד למשבר הבא. לעומת אינטרסים אסטרטגיים שחקוקים בסלע, טרנדים פופוליסטיים (עם כל הנזק הזמני שהם מייצרים) הם לא גזירת גורל נצחית.
