בשנה האחרונה בערך למדתי מאוד לאהוב קניית כמות מזון מועטה.
נורא אהבתי את הסצינה הזו בסרט "לאכול, להתפלל, לאהוב" שבה ג'וליה רוברטס עושה לה ארוחה קטנה על השטיח.
אני זוכרת שגם חברה שלי שאחותה הייתה חיה באיטליה סיפרה לי שאצלה מקובל לקנות כל פעם קצת אוכל וטרי ליומיים שלושה (נדמה לי שהם תמיד היו קופצים לשוק) ואין את האגרנות אוכל המסיבית שיש בארץ.
יש בזה בעיניי משהו קוקטי ואלגנטי אך יחד עם זאת גם צנוע ומאוד מחובר לאדמה ולצרכים האמיתיים שלך, ולכן אני יותר ויותר מתחברת לגישה הזו.
בתור אחת שסבא שלה היה קונה על בסיס קבוע מלא אוכל וזורק בגלל שהשואה תמיד רדפה אותו לא קל לי להטמיע את זה בעצמי אבל אני משתדלת מאוד.