אני צריכה כרגע להרשם לכל האוניברסיטאות שזה לא מעט כסף, ואז לעשות הכנה של מספר חודשים למור מרקם, אז זה תהליך של חצי שנה בכל מקרה, אני צריכה לדעת אם יש לי סיכוי ואם חכם להכנס לזה בכלל.. וגם אני כאילו מוותרת על מקצועות אחרים שאני יכולה להרשם אליהם. שבתאכלס לשם אני מכוונת (לרפואה)פשוט לא יודעת אם זה אפשרי בכלל..
עם ממוצע בגרות של 104.2 (שזה לא כזה הרבה האמת) ופסיכומטרי 751 (בנסיון שני) - לא הצלחתי להתקבל לרפואה. לא התאכזבתי מדי והמשכתי הלאה.
ואז גיליתי איך זה עובד. כשהייתי סטודנטית עבדתי במשרד הקבלה של האוניברסיטה, במענה לטלפונים של סטודנטים (קחו בחשבון שזה היה לפני כ-14 שנה כנראה שדברים השתנו מאז). רפואה זה החוג הכי תחרותי שהכי קשה להתקבל אליו. אנשים היו משפרים פסיכומטרי ובגרות המון המון פעמים, ומתקשרים אלינו כדי לשאול אם הגיעו הציונים החדשים, וכמה יוצא ממוצע הבגרות החדש שלהם לפי החישוב בתוכנה שלנו. זכור לי שהיו מלא כאלה שעשו בגרות 5 יחידות בתנ״ך והיסטוריה, כי אלו היו מקצועות שהם גם חובה וגם מורחבים, ואיכשהו זה נתן בוסט יותר רציני לממוצע שלהם (למרות שאלו לא בדיוק כישורים רלוונטיים לרופא, מן הסתם. תוהה אם שינו את השיטה לתעדף בגרות בביולוגיה, כימיה או משהו מאז).
במסגרת התפקיד, ראיתי מלא צעירים - כן, גם בני 30 - עושים עוד ועוד פסיכומטרי ועוד ועוד בגרות חוזרת בשביל עוד שתיים-שלוש נקודות. מעבר לעלות הכספית של הבחינות עצמן ואולי קורסי ההכנה, מדובר בהקרבה כספית לא קטנה: השקעת הזמן והמשאבים בשיפור הציונים משפיעה על יכולת ההשתכרות בשוק העבודה בינתיים. יש כאלו שדוחים את תחילת הלימודים שלהם בעדיפות השנייה, בתקווה שבסוף יצליחו להשתחל לרפואה, וגם לזה יש מחיר. הם מתחילים את הקריירה בגיל מאוחר יותר.
אז מי כן עושה את זה? הפרופיל של המתקשרים היה בד״כ:
1.
אנשים ממשפחות ממעמד גבוה, לעתים עם הרבה כסף. היוקרה המקצועית מאוד מאוד חשובה להם, והם מוכנים להשקיע כמה זמן וכסף ומאמץ שצריך. הם יודעים שרפואה זה לא משהו שמתעשרים ממנו בטווח קצר, אבל יש להם משאבים כספיים אז זה לא ביג דיל.
2.
אנשים שגדלו בבית בו שני ההורים רופאים (אגב, יש מלא כאלה - התיאוריה שלי היא שאין להם זמן להיכרויות מחוץ לעבודה), וזו מבחינתם האופציה היחידה למקצוע. לא יודעת למה, ככה זה עובד. אם אימאבא רופאים אז הם חייבים להיות רופא גם. אחרת אתה הכבשה השחורה של המשפחה.
3.
אנשים שמונעים מתחושת שליחות חזקה מאוד, ורוצים עיסוק משמעותי שעוזר לאנשים, תורם לעולם וכו׳. ייתכן שאין להם יותר מדי כסף, אבל הם ישקיעו בזה כל גרוש שיש להם עד שייתקבלו. הם מוכנים להקריב את הנוחות שלהם והכל. אין שיקולים כלכליים בחשיבה הזאת. אין ״אז איך אמצא בן זוג״ ואין ״איך אקנה בית בעתיד״, אלו לא פקטורים. זה מאוד מכוון-מטרה.
קטגוריה 1 לפעמים מוותרים והולכים ללמוד רפואה בחו״ל, שזה אגב יותר מחצי מהרופאים החדשים בישראל כיום אאל״ט.
יש מעט מדי מקומות ביחס לדרישה, כנראה שזה מסיבות תרבותיות, אנחנו בכל זאת עם של רופאים ועורכדינים. זו לא סתם קלישאה, אני חיה בחו״ל ורואה את ההבדל בחשיבה על הישגיות ויוקרה מקצועית בין יהודים ללא-יהודים. כשמגישים מועמדות לרפואה, אז מתחרים עם המון אנשים בקטגוריות שלעיל. צריך לחשוב טוב מאוד אם זה משהו שמוכנים להתאבד עליו. מי שמגיע עד לרפואה - ומסיים - זה בד״כ אנשים שאין להם התלבטות לגבי זה.