לימודי רפואה בגיל מאוחר - האם רעיון טוב?

[חסן השני]

אני דווקא חושב שהסיבה העיקרית היא העלות האסטרונומית של ההכשרה.

זה התרוץ הפופולרי, מעשית עלות ההכשרה לא עולה בהרבה על עלות הכשרה של בית ספר לאחיות

 

[flowers11]

אם זה ה״חלום״ והיא לא רואה את עצמה בכל מקצוע אחר- ניחא. אבל להכניס את עצמה בגיל 30 למסלול כזה? לא הייתי ממהר להמליץ לה על כך.

מה היית ממליץ לי לעשות? כבר פרסמתי פה פוסט, איכשהו תוכל למצוא אותו שמפרט יותר על המצב שלי, אני פשוט לא יודעת מה לעשות באמת.. ממש לא רוצה להמשיך להתקע בחיים בעבודות פשוטות

 

[efrat]

אני פשוט לא יודעת מה לעשות באמת

להחליט מה את רוצה לעשות וללכת על זה בלי לתת לדעות של אנשים אחרים להשפיע עליך. בסוף זה החיים שלך ואת צריכה לחיות אותם.

לא אפשר להתכונן למבחני אישיות

יש די הרבה מכונים שגובים על העניין אלפי שקלים אז מסתבר שאפשר.

לפני עשור היו פחות אנשים בישראל וגם כתוצאה מזה פחות מועמדים

לפני עשור היו פחות מקומות ויותר מעומדים. אם כבר קרנה של הרפואה בישראל יורדת אם מסתכלים על מספר הנשים לעומת גברים שיש כרגע בלימודים.

והשכר השעתי שלה אחרי הלימודים מן הסתם יהיה גבוה בהרבה מזה של רופא בהתמחות

ברור. אני התכוונתי לשכר שיש לה כרגע לעומת השכר שיהיה לה בהתמחות שהוא בגדול די דומה. אז אם השכר שהיא נמצאת בו עכשיו יהיה השכר לכל החיים, עדיף לקבל את השכר הזה בהתמחות ולצאת עם מומחיות אחרי איקס שנים.

זה דבר בכלל בכלל בכלל בכלל לא פשוט.

מסכימה מאוד זה לא פשוט בכלל. אני מניחה שעבורך זה עוד יותר היה לא פשוט כי נטל הילדים נפל עליך בזמן שהחצי השני בעבודה כל הזמן וצריך להיות גבר מאוד מיוחד בשביל לזרום עם זה.

לא הייתי ממהר להמליץ לה על כך.

לא המלצתי על כלום תיארתי אופציות. ההחלטה היא שלה ושלה בלבד. רפואה זה מסלול ארוך אבל לא בלתי אפשרי להתחיל אותו בגיל 30.

בערך ב- 4-5% מכל מחזור סטודנטים,

זה לא המון זה די מעט.

יודעת שרוב הסיכוים שלא אתקבל,

את הלא יש לך . מקסימום תקבלי כן ותופתעי לטובה.

לא מצאתי חסרונות למקצוע הזה

לא חושבת שהחשיבה הרומנטית הזאת נכונה כל כך. כן זה מקצוע ממש יפה אבל יש המון חסרונות החל מתקופת ההכשרה וכלה בעובדה שאת משרתת את עם ישראל על שלל טענותיו ויכוחיו והרצון שלו לפתור את כל הבעיות עכשיו עכשיו עכשיו. שלא נדבר על לעבוד במערכת מאוד קשה עם מעט התגמשות. בסוף הלימודים וההתמחות זה שלב בחיים אבל אחרי זה אין קשת בענן וחדי קרן. העט לא נופלת בשעה חמש ואת הולכת הביתה וחושבת על המטופלים שלך כל היום הרבה אחרי שיום העבודה נגמר. וזה בכל התמחות לא משנה איזו.

 

[McMurphy]

מסכימה מאוד זה לא פשוט בכלל. אני מניחה שעבורך זה עוד יותר היה לא פשוט כי נטל הילדים נפל עליך בזמן שהחצי השני בעבודה כל הזמן וצריך להיות גבר מאוד מיוחד בשביל לזרום עם זה.

אני לא הסיפור פה וגם הסיטואציה לא זהה. פרק הילדים בחיי התחיל אחרי סיום הלימודים (שלא היו רפואה) ותחילת קריירה, חמש שנים אל תוך קשר זוגי, לא אני נשאתי את ההריון ובשנים הראשונות אמא שלי באה פעם בשבוע לעזור. פותחת השרשור היא מישהי שכרגע אין לה בן זוג או ילדים ומדובר במסלול לימודים ותעסוקה די ייחודי וקשוח. כל קושי שהיה לי, הוא בטל בשישים אל מול הקושי שצפוי לה. אפשרי? כן. מחיר גבוה מאד? גם כן.

לא המלצתי על כלום תיארתי אופציות. ההחלטה היא שלה ושלה בלבד. רפואה זה מסלול ארוך אבל לא בלתי אפשרי להתחיל אותו בגיל 30.

המון דברים אפשריים, אבל צריך לדבר גם על סבירות, מחירים ואלטרנטיבות - בהתייחס למי שלפנינו. גיל הוא רק פרמטר אחד.

 

[McMurphy]

מה היית ממליץ לי לעשות? כבר פרסמתי פה פוסט, איכשהו תוכל למצוא אותו שמפרט יותר על המצב שלי, אני פשוט לא יודעת מה לעשות באמת.. ממש לא רוצה להמשיך להתקע בחיים בעבודות פשוטות

התייחסתי בזמנו לפוסט ההוא (שם גם כתבת שאת בת 26…או שאני טועה? )

פרסם בנושא 'התפתחות אישית בגיל מאוחר- חרטה, פספוס רכבת, ומה שבינהם'

7/1/26

כשאתה במצב נמוך בחיים שלך מאוד קשה לראות אור גם אם קיים.

אני בטוח שאת מרגישה כך באמת ובתמים. לא רק מרגישה, אולי אפילו משוכנעת וחושבת שזו מסקנה לוגית מתבקשת. יחד עם זאת אני חייב לומר, שמהצד זה נשמע אחרת.

נראה שאת בחורה חכמה מאד, עם כישורים ניהוליים ובין אישיים טובים (ניהלת צוות והתמודדת עם לקוחות) ומוסר עבודה גבוה. יתרה מכך, עבדת 5 שנים בעבודה שאפשרה לך להשתמש בכישורים הנ״ל, לשפשף ולשפצר אותם. נכון שבדר״כ מראיינים מחפשים ניסיון ספציפי בתחום שלהם, אבל לפעמים זהו פרט שבהחלט יכול להטות את הכף.

נשמע שאת מאד רוצה ללמוד לתואר (ולא לחפש עבודה שקשורה לתחומי העיסוק שלך בעבר או בכלל) ורק...

• McMurphy

 

[Deleted member 1990]

מה לגבי רפואת שיניים? מדובר ב-6 שנים של לימודים ב-2 מוסדות בארץ בלבד (תל אביב והעברית) אבל תנאי קבלה הרבה יותר נורמליים, וכמובן מקצוע שיכול להביא לרווחה כלכלית בהמשך (פחות בציבורי בקופות החולים למיניהן כמו מכבידנט כללית סמייל וכו', אלא יותר בפרטי). ההתמחויות ברפואת שיניים אמנם עולות כסף והרבה, אבל רוב רופאי השיניים בארץ אינם מומחים. בשנים האחרונות אפשר כמובן לראות שרופאי שיניים "זלגו" לרפואה אסתטית, הזרקות למיניהן וכו' מה שכמובן יכול להגדיל את ההכנסה עוד יותר.

 

[Deleted member 1990]

בסוף הלימודים וההתמחות זה שלב בחיים אבל אחרי זה אין קשת בענן וחדי קרן. העט לא נופלת בשעה חמש ואת הולכת הביתה וחושבת על המטופלים שלך כל היום הרבה אחרי שיום העבודה נגמר. וזה בכל התמחות לא משנה איזו.

האם זה נכון גם לגבי התמחויות שיש בהן פחות מגע ואינטראקציה עם מטופלים? לצורך העניין רדיולוגים (שיכולים גם לפענח הדמיות מהבית), פתולוגים, בריאות הציבור, רפואה תעסוקתית?

 

[efrat]

לצורך העניין רדיולוגים

התמחות מאוד קשה בבית חולים גדול. הטלפון לא מפסיק לצלצל תורנויות מאוד קשות. אחרי ההתמחות יש הרבה יותר רווחה ואפשר לשבת בבית ולפענח כל היום וגם להרוויח די יפה אבל בשביל זה צריך לפענח בכמויות. הבית יכול להיות בתיאלנד גם או בפיליפינים העיקר שיש תחנה.
מי שאוהב זה סבבה. התמחות קשה אומנם אבל עם אחלה אופק. התת שלהם קצת לא מסודר וקשה למצוא.

פתולוגים

אותו עיקרון. מניחה שהתורנויות שלהם יותר קלות (אם יש להם כאלה אני לא יודעת האמת) אבל בסופו של יום זה להכין כל יום עשרות פרפרנטים ולשבת עם מיקרוסקופ די הרבה. מי שאוהב זה אחלה. מניחה שיש אופק כלכלי טוב כי יצא לי לשלוח פתולוגיה בפרטי ורצו על זה המון כסף.

בריאות הציבור, רפואה תעסוקתית

אני לא מכירה מספיק. יש לי 2 חברות מהלימודים הן נראות די מרוצות.

 

[Hannah3]

אני צריכה כרגע להרשם לכל האוניברסיטאות שזה לא מעט כסף, ואז לעשות הכנה של מספר חודשים למור מרקם, אז זה תהליך של חצי שנה בכל מקרה, אני צריכה לדעת אם יש לי סיכוי ואם חכם להכנס לזה בכלל.. וגם אני כאילו מוותרת על מקצועות אחרים שאני יכולה להרשם אליהם. שבתאכלס לשם אני מכוונת (לרפואה)פשוט לא יודעת אם זה אפשרי בכלל..

עם ממוצע בגרות של 104.2 (שזה לא כזה הרבה האמת) ופסיכומטרי 751 (בנסיון שני) - לא הצלחתי להתקבל לרפואה. לא התאכזבתי מדי והמשכתי הלאה.

ואז גיליתי איך זה עובד. כשהייתי סטודנטית עבדתי במשרד הקבלה של האוניברסיטה, במענה לטלפונים של סטודנטים (קחו בחשבון שזה היה לפני כ-14 שנה כנראה שדברים השתנו מאז). רפואה זה החוג הכי תחרותי שהכי קשה להתקבל אליו. אנשים היו משפרים פסיכומטרי ובגרות המון המון פעמים, ומתקשרים אלינו כדי לשאול אם הגיעו הציונים החדשים, וכמה יוצא ממוצע הבגרות החדש שלהם לפי החישוב בתוכנה שלנו. זכור לי שהיו מלא כאלה שעשו בגרות 5 יחידות בתנ״ך והיסטוריה, כי אלו היו מקצועות שהם גם חובה וגם מורחבים, ואיכשהו זה נתן בוסט יותר רציני לממוצע שלהם (למרות שאלו לא בדיוק כישורים רלוונטיים לרופא, מן הסתם. תוהה אם שינו את השיטה לתעדף בגרות בביולוגיה, כימיה או משהו מאז).

במסגרת התפקיד, ראיתי מלא צעירים - כן, גם בני 30 - עושים עוד ועוד פסיכומטרי ועוד ועוד בגרות חוזרת בשביל עוד שתיים-שלוש נקודות. מעבר לעלות הכספית של הבחינות עצמן ואולי קורסי ההכנה, מדובר בהקרבה כספית לא קטנה: השקעת הזמן והמשאבים בשיפור הציונים משפיעה על יכולת ההשתכרות בשוק העבודה בינתיים. יש כאלו שדוחים את תחילת הלימודים שלהם בעדיפות השנייה, בתקווה שבסוף יצליחו להשתחל לרפואה, וגם לזה יש מחיר. הם מתחילים את הקריירה בגיל מאוחר יותר.

אז מי כן עושה את זה? הפרופיל של המתקשרים היה בד״כ:

1. אנשים ממשפחות ממעמד גבוה, לעתים עם הרבה כסף. היוקרה המקצועית מאוד מאוד חשובה להם, והם מוכנים להשקיע כמה זמן וכסף ומאמץ שצריך. הם יודעים שרפואה זה לא משהו שמתעשרים ממנו בטווח קצר, אבל יש להם משאבים כספיים אז זה לא ביג דיל.

2. אנשים שגדלו בבית בו שני ההורים רופאים (אגב, יש מלא כאלה - התיאוריה שלי היא שאין להם זמן להיכרויות מחוץ לעבודה), וזו מבחינתם האופציה היחידה למקצוע. לא יודעת למה, ככה זה עובד. אם אימאבא רופאים אז הם חייבים להיות רופא גם. אחרת אתה הכבשה השחורה של המשפחה.

3. אנשים שמונעים מתחושת שליחות חזקה מאוד, ורוצים עיסוק משמעותי שעוזר לאנשים, תורם לעולם וכו׳. ייתכן שאין להם יותר מדי כסף, אבל הם ישקיעו בזה כל גרוש שיש להם עד שייתקבלו. הם מוכנים להקריב את הנוחות שלהם והכל. אין שיקולים כלכליים בחשיבה הזאת. אין ״אז איך אמצא בן זוג״ ואין ״איך אקנה בית בעתיד״, אלו לא פקטורים. זה מאוד מכוון-מטרה.

קטגוריה 1 לפעמים מוותרים והולכים ללמוד רפואה בחו״ל, שזה אגב יותר מחצי מהרופאים החדשים בישראל כיום אאל״ט.

יש מעט מדי מקומות ביחס לדרישה, כנראה שזה מסיבות תרבותיות, אנחנו בכל זאת עם של רופאים ועורכדינים. זו לא סתם קלישאה, אני חיה בחו״ל ורואה את ההבדל בחשיבה על הישגיות ויוקרה מקצועית בין יהודים ללא-יהודים. כשמגישים מועמדות לרפואה, אז מתחרים עם המון אנשים בקטגוריות שלעיל. צריך לחשוב טוב מאוד אם זה משהו שמוכנים להתאבד עליו. מי שמגיע עד לרפואה - ומסיים - זה בד״כ אנשים שאין להם התלבטות לגבי זה.

 

[McMurphy]

עם ממוצע בגרות של 104.2 (שזה לא כזה הרבה האמת) ופסיכומטרי 751 (בנסיון שני) - לא הצלחתי להתקבל לרפואה. לא התאכזבתי מדי והמשכתי הלאה.

ואז גיליתי איך זה עובד. כשהייתי סטודנטית עבדתי במשרד הקבלה של האוניברסיטה, במענה לטלפונים של סטודנטים (קחו בחשבון שזה היה לפני כ-14 שנה כנראה שדברים השתנו מאז). רפואה זה החוג הכי תחרותי שהכי קשה להתקבל אליו. אנשים היו משפרים פסיכומטרי ובגרות המון המון פעמים, ומתקשרים אלינו כדי לשאול אם הגיעו הציונים החדשים, וכמה יוצא ממוצע הבגרות החדש שלהם לפי החישוב בתוכנה שלנו. זכור לי שהיו מלא כאלה שעשו בגרות 5 יחידות בתנ״ך והיסטוריה, כי אלו היו מקצועות שהם גם חובה וגם מורחבים, ואיכשהו זה נתן בוסט יותר רציני לממוצע שלהם (למרות שאלו לא בדיוק כישורים רלוונטיים לרופא, מן הסתם. תוהה אם שינו את השיטה לתעדף בגרות בביולוגיה, כימיה או משהו מאז).

במסגרת התפקיד, ראיתי מלא צעירים - כן, גם בני 30 - עושים עוד ועוד פסיכומטרי ועוד ועוד בגרות חוזרת בשביל עוד שתיים-שלוש נקודות. מעבר לעלות הכספית של הבחינות עצמן ואולי קורסי ההכנה, מדובר בהקרבה כספית לא קטנה: השקעת הזמן והמשאבים בשיפור הציונים משפיעה על יכולת ההשתכרות בשוק העבודה בינתיים. יש כאלו שדוחים את תחילת הלימודים שלהם בעדיפות השנייה, בתקווה שבסוף יצליחו להשתחל לרפואה, וגם לזה יש מחיר. הם מתחילים את הקריירה בגיל מאוחר יותר.

אז מי כן עושה את זה? הפרופיל של המתקשרים היה בד״כ:

1. אנשים ממשפחות ממעמד גבוה, לעתים עם הרבה כסף. היוקרה המקצועית מאוד מאוד חשובה להם, והם מוכנים להשקיע כמה זמן וכסף ומאמץ שצריך. הם יודעים שרפואה זה לא משהו שמתעשרים ממנו בטווח קצר, אבל יש להם משאבים כספיים אז זה לא ביג דיל.

2. אנשים שגדלו בבית בו שני ההורים רופאים (אגב, יש מלא כאלה - התיאוריה שלי היא שאין להם זמן להיכרויות מחוץ לעבודה), וזו מבחינתם האופציה היחידה למקצוע. לא יודעת למה, ככה זה עובד. אם אימאבא רופאים אז הם חייבים להיות רופא גם. אחרת אתה הכבשה השחורה של המשפחה.

3. אנשים שמונעים מתחושת שליחות חזקה מאוד, ורוצים עיסוק משמעותי שעוזר לאנשים, תורם לעולם וכו׳. ייתכן שאין להם יותר מדי כסף, אבל הם ישקיעו בזה כל גרוש שיש להם עד שייתקבלו. הם מוכנים להקריב את הנוחות שלהם והכל. אין שיקולים כלכליים בחשיבה הזאת. אין ״אז איך אמצא בן זוג״ ואין ״איך אקנה בית בעתיד״, אלו לא פקטורים. זה מאוד מכוון-מטרה.

קטגוריה 1 לפעמים מוותרים והולכים ללמוד רפואה בחו״ל, שזה אגב יותר מחצי מהרופאים החדשים בישראל כיום אאל״ט.

יש מעט מדי מקומות ביחס לדרישה, כנראה שזה מסיבות תרבותיות, אנחנו בכל זאת עם של רופאים ועורכדינים. זו לא סתם קלישאה, אני חיה בחו״ל ורואה את ההבדל בחשיבה על הישגיות ויוקרה מקצועית בין יהודים ללא-יהודים. כשמגישים מועמדות לרפואה, אז מתחרים עם המון אנשים בקטגוריות שלעיל. צריך לחשוב טוב מאוד אם זה משהו שמוכנים להתאבד עליו. מי שמגיע עד לרפואה - ומסיים - זה בד״כ אנשים שאין להם התלבטות לגבי זה.

מהיכרות עם לא מעט רופאים - ממש כל מילה. כולל הכבשה השחורה (נגיד אח ואחות רופאים כמו ההורים/הורה והשלישי מבחינת כולם פועה מֶה)

 

[pin2win]

אין קשר לעניין סוציואקונומי, לא מבין כל כך את העניין.
אני בן לאם חד הורית מהגרת מבריהמ מהפריפריה והייתי צריך לשפר בגרויות כשנתיים טרם קבלתי

בכל מקרה, לא יודע כמה הייתי ממליץ.
תחום עם בטחון כלכלי גבוה, אבל דורש המון שנות הכשרה בהן כושר ההשתכרות הוא...בינוני, בוא נאמר ככה.

 

[Anatar]

אין לי תואר אקדמי, ועבדתי בעבודה פשוטה יחסית שלא מצריכה תואר במשך כמה שנים (טעות)
במסגרת החיפושים שלי לגבי עצמי, ומה ארצה לעבוד ב30 שנים הבאות ואולי זה יכול להיות מאוחר מדי
אבל חשבתי על לימודי רפואה, יש לי את התנאים היבשים להתקבל, מבחינת בגרות ופסיכומטרי, וכנראה אצטרך להתכונן למבחני האישיות (מורקם)
אז אני מנסה להבין קודם מה הסיכוי של פשוטת עם כמוני להתקבל (הבנתי וקראתי ש80 אחוז מלומדי הרפואה הם מהעשירונים העליונים ומבוססים מהמרכז)
בהתחשב ברפרטואר הלא מזהיר שלי שכולל חוסר בצבא ועבודה במכירות. לא בטוח שבקורות חיים ומבחנים אישיות יקבלו מישהי כמוני
אני כן חשבתי תמיד על רפואה איפשהו בצד, אבל לא האמנתי שאני מסוגלת שכן זאת הייתה נראה לי לימודים של פריבילגים בעיקר, ולא חשבתי בכלל על לנסות להתקבל.
בגיל קרוב ל30 להתחיל רפואה, 6 שנים, ואז סטאז, ואז עוד כמה שנים טובות התמחות. אז בגיל 40 בערך אתחיל להרוויח משהו שיאפשר לי לחסוך לבית כנראה עד אז מחירי הדיור ירקיעו שחקים אז בכלל הסיכוי לבית בעתיד הוא אפסי. שלא לדבר שהרוב יהיו צעירים מאוד ממני.. מבחינת זוגיות זאת גם מחשבה שאיך אמצא בן זוג אם אני לא אהיה פנויה בכלל?
אין לי הורים עם כסף , בכלל לא וגם אין ירושה עתידית או משהו כזה, אם כבר אני עוזרת להם. אבל חסכתי מספיק כדי לא לעבוד 6 שנים בשקט. אני חושבת שארגיש סיפוק כי יש גם עניין בלימודים וגם איזשהי משמעות מסוימת לתת עזרה לאחר ולהציל חיים. משהו שמאוד מאוד מושך אותי. אני מאוד מעריכה רופאים ובכללי אנשים שעובדים במערכת הבריאות, וגם רפואה זה משהו שתמיד רלוונטי ותמיד צריך.

אני מהרהרת עם עצמי האם זה רעיון טוב, או שכדאי לשים את הרעיון הזה בצד כי הוא לא ריאלי.

אני מציע לך לוותר על השאיפה ללמוד רפואה, ולא מפני שאין לך את היכולת, אלא מפני שהמחיר שתאלצי לשלם יהיה גבוה מאוד.
וכן, ההצעה נובעת בין היתר מגילך וממצבך הכלכלי (אי אפשר להתעלם מהמציאות).
יש לי חבר בגילך שיסיים את לימודי הרפואה בקרוב והסיבות שאציג נובעות בין היתר מדבריו:

1. ההתפתחות הכלכלית שלך תיפגע קשות.
אפילו במידה ותזכי בשכר מכובד לאחר סיום ההתמחות, עדיין תאבדי שנים רבות (שמהוות את שיא הקריירה עבור אחרים) שבהן יכולת לבנות את הונך האישי (השתכרות והשקעות). תחושת שליחות לא תמלא את הבטן ותאלצי לחיות בדוחק יותר משש שנים עם שכר שקרוב למינימום.
2. הלימודים, הסטאז' וההתמחות יגזלו ממך שנים. אלה שנות נעורים שלא תוכלי להשיב לעצמך. שנים שבהן את יכולה לחוות דברים, לבלות עם היקרים לך ולהשקיע בהקמת משפחה (אם תרצי).
פוריות היא גם שיקול (במידה ותרצי להקים משפחה). ואפילו אם תקימי משפחה (יחד עם הלימודים), האם את רואה את עצמך עובדת במשך 26 שעות רצופות בגיל 38 כאשר את נדרשת לגדל ילדים במקביל?
3. גם אם תסיימי את לימודי הרפואה, לא בהכרח תחווי את הסיפוק שלו קיווית. קבלה להתמחויות מסוימות מאתגרת ולפעמים נשענת על העדפת מקורבים. לא בהכרח תעסקי במה שרצית.
4. עבודה עם אנשים עשויה להיות קשה. יתכן מאוד שתאלצי לספוג התנהגויות בעיתיות.

החבר שעליו סיפרתי, ימליץ לילדיו לא ללמוד רפואה.
אני ממליץ לך להשקיע בתואר שקשור למדעים מדויקים - הנדסות למיניהן או מדעי המחשב.
תוכלי להשתכר טוב אחרי 3-4 שנים ולא תריסר..

במקרה של מדעי המחשב - בינה מלאכותית רק תגדיל את תרומתה לרפואה לאורך השנים.
גם ההנדסות בעלות זיקה לעולם דרך מכשור רפואי ועוד.

 

[Yohiko]

אני אביא את השני פני שלי בנושא, עבדתי בממשקים דיי צמודים עם רופאים במגוון די רחב בסקטור הציבורי, קצת פחות מעשור.
ממה שאני מכיר, הרבה מאוד לא מרוצים. מהמערכת, מהסביבה, מחוסר תגמול שנים רבות, מכל הפוליטיקה שיש במערכת, מתקנים ובעיקר מהחוסר שלהם, משעות לא שעות וסטרס שאיתך כל היום.
צריך לקחת את זה בחשבון במיוחד שעד שאתה הופך ל"משהו" לוקח עשור, ואם זה עם תת התמחות, אתה יכול להיות גם מעל עשור רק בלמידה.

מנגד, אם זה הדבר היחיד שאתה רוצה לעשות, אתה לא מדמיין את עצמך במקום אחר, ואתה חולם על זה מגיל צעיר, עוף על זה, היו גם כאלה שאמרו שזה המקצוע הכי מדהים (וכאלה שבכו לי על זה שהם לא למדו אינסטלציה)...