היי,
אני כותב כאן מכמה סיבות: אני נמצא כרגע בצומת דרכים, ורוצה לעשות קצת סדר במחשבות, וגם לייצר מחויבות כלפי עצמי בעצם השיתוף הפומבי. אכתוב די בפירוט ע"מ לשקף תמונה מדויקת ככל האפשר תוך הסוואה של פרטים מזהים ע"מ לשמור על אנונימיות, ברשותכם.
בסוף שנות ה30 שלי, בזוגיות ללא ילדים (יתכן שזה ישתנה בעוד שנה שנתיים- זוג חד מיני) מתגוררים בעיר לא במרכז הארץ.
קורא את הבלוג של הסולידית מאז 2013, וגם בפורום באופן אנונימי- עד עכשיו. הרעיונות שהסולידית ניסחה עזרו לי להגדיר את מטרותי בחיים, בערך בתקופה שבה התחלתי לעמוד על דעתי. למה אני מתכוון ב"לעמוד על דעתי"? מדובר בשנותיי הראשונות בעולם העבודה לאחר התואר (הנדסי אך לא רווחי), תו"כ חשיפה לסביבות עבודה שונות, סוגי ניהול שונים ומשונים, ולקולגות שמהם למדתי לא מעט, וגם נכוותי לא מעט: כל מה שיש לעולם העבודה התחרותי והאינטנסיבי להציע. בתקופה הזאת, לאחר סיום התואר, הספקתי לעבוד בשני מקומות עבודה שונים למשך כשנתיים בכל אחד מהם. כאשר הצלחתי לשדרג את השכר במעבר ביניהם. מקום העבודה השני היה אינטנסיבי יותר, ובעל יחסי אנוש מורכבים יותר, ואני, לצערי, פחות הצלחתי ללכת בין הטיפות ובתחילת 2015 פוטרתי. בזמנו התהליך היה מלווה ברגשות קשים אבל היום אני מבין עד כמה זה היה מיותר לקחת ככה ללב.
השווי הנקי שלי אז היה פחות מ100K (אני לא ככ זוכר כרגע) ובקרן ההשתלמות היה סכום לא משמעותי כי עבדתי רק כ 4 שנים.
חתמתי אבטלה תקופה, ותהיתי מה הלאה. לאחר שכמה חודשים לא מצאתי עבודה, ואולי לאחר רצף של ראיונות לא מוצלחים החלטתי, מאיזשהו פחד מהכלום שלפניי, להתחיל תואר שני בהנדסת חומרים. מצאתי מנחה והתחלתי לעבוד עם פוסט דוקטורנטית ממדינה דוברת גרמנית שרק הגיעה לקבוצת המחקר. בד בבד חששתי שאני עושה טעות איומה: למה שאעכב את עצמי שנתיים עבור תואר שלא ייקדם אותי מבחינת שכר? הרי בעבודותיי עד כה עבדתי שכם אל שכם עם בוגרי תואר שני, וקיבלנו אותו שכר. בנוסף, העבודה מול הפוסט דוקטורנטית היתה איומה. מה שהרגשתי כחוסר סבלנות, ביקורתיות ואופי קשה תרמו להחלטה שלי לחתוך את זה, ומייד. וכך עשיתי, לצערה של אמא שלי. אני והפוסט דוקטורנטית שוחחנו לאחר מכן, והיא שאלה אותי מה היא יכולה לעשות ע"מ להשתנות, כי מסתבר שזאת לא פעם ראשונה שהיא ננטשת ככה.. לא משנה, כך או כך אני מודה לה. זה לא היה כיוון נכון ולא נכנסתי לשם מהסיבות הנכונות. לו הייתי עובד עם מישהו נחמד, עוד הייתי נשאר לעשות תואר שני שלא הייתי שלם איתו. האפיזודה הזו נמשכה כחודש וחצי.
לאחר חודשים אחדים נוספים של חיפוש עבודה מצאתי משרה בסטרטאפ מלהיב (לא הייטק). הייתי העובד הראשון שגוייס- מה שגרם לי להיות גאה מאוד. עם זאת, מערכת היחסים עם הממונה (שהיה העובד היחיד חוץ ממני באותם ימים) התגלתה כקשה. עבודה אינטנסיבית, בשילוב עם יחסי האנוש הרעועים מול הבוס והבעלים (שהם אותו אדם) גרמו לי להיכנס, בלי ששמתי לב, לחרדות. לקח זמן ועזרה חיצונית להבין שהמצוקה שהרגשתי אינה משהו רגיל, ושזה לא דבר סטנדרטי לעבור במקום העבודה. לאחר כ10 חודשים, כשהצלחתי להיות מודע למצב ולאחר כמה הזדמנויות שנתתי, בעיניי עצמי, התפטרתי.
זאת היתה תקופה קשה, אפשר לומר, כאשר כבר הייתי חשוף לרעיונות של הסולידית, והתחלתי לחשוב ולפעול לחיסכון לשם עצמאות כלכלית בהמשך הדרך. תהיתי אם המקצוע שבחרתי מתאים למטרה זו (שכר ממוצע, שעות ארוכות, עבודה מסוכנת לעיתים), ובדקתי אפשרויות להסבה מקצועית. במהלך 2016, לאחר שהתפטרתי, ניגשתי לאחד הקורסים להסבה לתכנות הקיימים, ושקעתי כל כולי בלימודים האינטסיביים. בתחילת 2017 מצאתי דרכם משרה מיד עם סיום ההכשרה, ועוד בעיר מגוריי. בנקודת זמן זו השווי הנקי שלי היה 150K (חלקם היו בקרן השתלמות, משהו כמו 40K, והיתר שכבו בעו"ש).
התחלתי לעבוד, כאשר בפעם הראשונה בחיי היה לי בוס נהדר, ולמדתי המון ממנו. זאת הייתה עבודת ההייטק הראשונה שלי, וראיתי עד כמה זה תובעני ואינטנסיבי. אומנם באותה תקופה ראשונית פחות הרגשתי לחצים כאלה, אבל ידעתי שהם יגיעו בהמשך, והם אכן הגיעו במהרה. עמדתי בהם, וסיפקתי תוצרים, וקיבלתי הערכה וזאת היתה הרגשה נהדרת. בתקופות הטובות (וכאשר לא היה לחץ) ממש נהניתי לבוא לעבודה, לפגוש את הקולגות, לדון ולעבוד איתם על אספקטים מסויימים בעבודה.. ואפילו לא היתה לי שביזות יום א'.
בתקופה הזאת גם עברתי לשלב הבא מבחינת ניהול החיסכון שלי: בתחילת 2018 פתחתי חשבון השקעות, והעברתי את קרן ההשתלמות שלי למסלול IRA. בנקודת זמן זאת השווי הנקי שלי היה בערך 200K.
אבל ההייטק לעולם לא נמצא במצב יציב, ואחת לשנה שנתיים שלוש יש תהפוכות, גלי פיטורין וכו'. בסוף 2018 היה גל כזה אצלנו. אותי לא פיטרו, אבל העבירו לצוות אחר, עם מנהל אחר (נקרא לו מנהל מס' 2). השתלבתי במהירות בעבודה תחתיו, ויחסי האנוש היו מצויינים גם איתו. זאת אומרת עד שיום בהיר אחד הוא הפסיק להיות נחמד אליי. אני אפילו זוכר את התאריך, בקירוב (את השבוע שבמהלכו השינוי התרחש). המשכתי לעבוד תחתיו והתאמצתי לספק אותו ולשמור על אווירה טובה. ניסיתי גם לגשש מולו על פשר השינוי, אבל ללא הואיל- הוא הכחיש. איכות חיי ירדה דרסטית, ותהיתי איך אוכל להמשיך לעבוד תחתיו... בדיעבד, כשאני חושב על התקופה הזאת, ומהיכרותי עם הנפשות הפועלות, אני מבין שהיחסים הטובים שהיו לי איתו היו היוצא מן הכלל, והיחסים שהיו לי איתו בשלב המאוחר יותר, הם הסטנדרט..
התחלתי לחפש עבודה חדשה והלכתי למספר ראיונות שלא הבשילו, אבל ברגע שהתפנה תפקיד במחלקה אחרת במקום העבודה שלי, הגשתי מועמדות והתקבלתי.
בסוף 2019 התחלתי את התפקיד השלישי בחברה, עם מנהל מספר 3, נחוש בדעתי לעשות את המקסימום. תפקיד אינטנסיבי, עם המון למידה תו"כ תנועה ברבדים שונים ורבים. עבדתי שוב שעות ארוכות, עם מנהל תובעני, וגם בשבתות פה ושם (על דעת עצמי), ע"מ לספק את התוצר הנדרש ולא לעכב את כולם. לפעמים זה הצליח ולפעמים לא.. הייתי מוכן לתת את ה100% ע"מ להמשיך לעבוד ולצבור ניסיון, להמשיך לקבל שכר טוב שמקדם אותי במימוש מטרתי, והרגשתי טוב עם ההקרבה הזאת. במידה ומשהו ישתבש לא ארגיש אשם שלא השקעתי מספיק.
היחסים עם מנהל מספר 3 היו לא פשוטים, הוא היה תובעני ולא נחמד. בשלב מסוים הוא עזב את החברה והגיע מנהל מספר 4 במקומו. הוא היה הרבה יותר נעים והיה קל ,יחסית, לעבוד מולו. עם זאת בסוף 2020 חטפתי ריוויו לא טוב שעירער אותי לגמרי. התקרבתי לסוף שנתי הרביעית בחברה, והבנתי שימיי בחברה ספורים. אחרי כמה ימים מבאסים, החלטתי שאני ממשיך לתת את המקסימום, ואם יוחלט לסיים את העסקתי, הכל טוב. אבל זה לא יהיה בגלל שלא התאמצתי מספיק. כך עברו להם מספר חודשים עד שלאחרונה התבשרתי על סיום הפרויקט שבו אני עובד, ועקב כך גם על סיום עבודתי בחברה.
קצת מבאס.
בנקודת זמן זו העו"ש, קרן ההשתלמות+ חשבון ההשקעות יחד שלי שווים בערך 760K, כאשר אני מעריך שללא בלת"מים, ואם אחתום אבטלה, בסוף השנה השווי הנקי שלי יהיה יותר מ800K. אני מתכנן להעביר עוד כספים מהעו"ש לחשבון ההשקעות במהלך החודשים הקרובים.
אחרי ההקדמה הארוכה והמפורטת הזאת, אני מנסה להבין איפה אני עומד כרגע, ומה צפוי לי בעתיד.
בנוסף, קל לראות שבמקרה שלי, הגורם העיקרי שהשפיע על הסיפוק שלי מהעבודה הוא חיצוני: הממונה עליי ו/או הקולגות. מדובר במסקנה מבאסת ואני תוהה איך להעביר את ההשפעה הזאת פנימה, אליי. או לפחות איך לצמצם אותה במידה והיא שלילית.
ההוצאות החודשיות הממוצעות שלי כרגע עומדות על 4K-4.5K כאשר יש מצב שאוכל גם להפחית מעט מסכום זה. זה אומר, שעם ההוצאות שלי כרגע אוכל להתקיים תקופה ממושכת, ולכן אני רגוע יחסית. אני גם לא צופה שינוי משמעותי בגיזרת ההוצאות בשנה שנתיים הקרובות. אני לא מרגיש שאני מתכלב- באמת שלא מרגיש שאני מחסיר מעצמי משהו.
בחודש מאי אתחיל לחתום אבטלה. עד אז אני לא רוצה לחפש עבודה, או להתראיין. אני רוצה לנוח קצת, ולשפר איכשהו את הביטחון העצמי שלי ואת המוטיבציה שלי לפני שאני ניגש להתראיין לתפקידי תוכנה. אני גם די עייף מכל מה שהתרחש בשנים האחרונות, וגם ממה שהתרחש לפניהן. אחרי עשור אינטנסיבי בעולם התעסוקה אני מרגיש שהרווחתי את הלוקסוס לקחת תקופה ולעצור, להסתכל סביב, ולהחליט מחדש מה אני רוצה ומוכן לעשות תמורת שכר.
בכוונתי להתאמן כל יום, כי אני נהנה מזה, וביתר הזמן לנוח לקרוא ולהנות קצת מהחיים. אני רוצה להכיר אנשים להיחשף לרעיונות חדשים, אולי אקבל כיוון תעסוקתי מהדברים האלה. עד עכשיו הייתי נעול על להיות שכיר, כאשר נראה לי שמודלים אחרים של השתכרות יכולים להתאים לי גם כן. אני לא יודע כמה זמן אהיה במצב הזה, ולשם שינוי אני גם לא רוצה להסתער על הדבר הבא מאיזשהו לחץ כמו שכבר קרה, אלא להיות טיפה רגוע ושקול ושלם יותר עם ההחלטה על הצעד הבא. בכוונתי להתחיל להתנדב (התחלתי לפעול בכיוון אחד, ואני חושב שאנסה כיווני התנדבות מעניינים נוספים).
מבחינת תחום התעסוקה: הכל פתוח. אם תגיע משרה מהתחום ההנדסי הישן שלי, או תוכנה, משהו שמשלב בין שניהם או משהו אחר לגמרי, אני רוצה לשמוע על הכל.
אולי זה הזמן לעשות את ה"טיול אחרי הצבא" שלי ולחפש את עצמי, ז"א כשהקורונה תאפשר. לא יודע.
זהו. יצא ארוך. אשמח לשמוע תובנות ורעיונות כי כרגע אני קצת בלופ עם עצמי
תודה לכל מי שקרא עד כאן, ותודה לסולידית על הבלוג ועל הפלטפורמה הזאת
אני כותב כאן מכמה סיבות: אני נמצא כרגע בצומת דרכים, ורוצה לעשות קצת סדר במחשבות, וגם לייצר מחויבות כלפי עצמי בעצם השיתוף הפומבי. אכתוב די בפירוט ע"מ לשקף תמונה מדויקת ככל האפשר תוך הסוואה של פרטים מזהים ע"מ לשמור על אנונימיות, ברשותכם.
בסוף שנות ה30 שלי, בזוגיות ללא ילדים (יתכן שזה ישתנה בעוד שנה שנתיים- זוג חד מיני) מתגוררים בעיר לא במרכז הארץ.
קורא את הבלוג של הסולידית מאז 2013, וגם בפורום באופן אנונימי- עד עכשיו. הרעיונות שהסולידית ניסחה עזרו לי להגדיר את מטרותי בחיים, בערך בתקופה שבה התחלתי לעמוד על דעתי. למה אני מתכוון ב"לעמוד על דעתי"? מדובר בשנותיי הראשונות בעולם העבודה לאחר התואר (הנדסי אך לא רווחי), תו"כ חשיפה לסביבות עבודה שונות, סוגי ניהול שונים ומשונים, ולקולגות שמהם למדתי לא מעט, וגם נכוותי לא מעט: כל מה שיש לעולם העבודה התחרותי והאינטנסיבי להציע. בתקופה הזאת, לאחר סיום התואר, הספקתי לעבוד בשני מקומות עבודה שונים למשך כשנתיים בכל אחד מהם. כאשר הצלחתי לשדרג את השכר במעבר ביניהם. מקום העבודה השני היה אינטנסיבי יותר, ובעל יחסי אנוש מורכבים יותר, ואני, לצערי, פחות הצלחתי ללכת בין הטיפות ובתחילת 2015 פוטרתי. בזמנו התהליך היה מלווה ברגשות קשים אבל היום אני מבין עד כמה זה היה מיותר לקחת ככה ללב.
השווי הנקי שלי אז היה פחות מ100K (אני לא ככ זוכר כרגע) ובקרן ההשתלמות היה סכום לא משמעותי כי עבדתי רק כ 4 שנים.
חתמתי אבטלה תקופה, ותהיתי מה הלאה. לאחר שכמה חודשים לא מצאתי עבודה, ואולי לאחר רצף של ראיונות לא מוצלחים החלטתי, מאיזשהו פחד מהכלום שלפניי, להתחיל תואר שני בהנדסת חומרים. מצאתי מנחה והתחלתי לעבוד עם פוסט דוקטורנטית ממדינה דוברת גרמנית שרק הגיעה לקבוצת המחקר. בד בבד חששתי שאני עושה טעות איומה: למה שאעכב את עצמי שנתיים עבור תואר שלא ייקדם אותי מבחינת שכר? הרי בעבודותיי עד כה עבדתי שכם אל שכם עם בוגרי תואר שני, וקיבלנו אותו שכר. בנוסף, העבודה מול הפוסט דוקטורנטית היתה איומה. מה שהרגשתי כחוסר סבלנות, ביקורתיות ואופי קשה תרמו להחלטה שלי לחתוך את זה, ומייד. וכך עשיתי, לצערה של אמא שלי. אני והפוסט דוקטורנטית שוחחנו לאחר מכן, והיא שאלה אותי מה היא יכולה לעשות ע"מ להשתנות, כי מסתבר שזאת לא פעם ראשונה שהיא ננטשת ככה.. לא משנה, כך או כך אני מודה לה. זה לא היה כיוון נכון ולא נכנסתי לשם מהסיבות הנכונות. לו הייתי עובד עם מישהו נחמד, עוד הייתי נשאר לעשות תואר שני שלא הייתי שלם איתו. האפיזודה הזו נמשכה כחודש וחצי.
לאחר חודשים אחדים נוספים של חיפוש עבודה מצאתי משרה בסטרטאפ מלהיב (לא הייטק). הייתי העובד הראשון שגוייס- מה שגרם לי להיות גאה מאוד. עם זאת, מערכת היחסים עם הממונה (שהיה העובד היחיד חוץ ממני באותם ימים) התגלתה כקשה. עבודה אינטנסיבית, בשילוב עם יחסי האנוש הרעועים מול הבוס והבעלים (שהם אותו אדם) גרמו לי להיכנס, בלי ששמתי לב, לחרדות. לקח זמן ועזרה חיצונית להבין שהמצוקה שהרגשתי אינה משהו רגיל, ושזה לא דבר סטנדרטי לעבור במקום העבודה. לאחר כ10 חודשים, כשהצלחתי להיות מודע למצב ולאחר כמה הזדמנויות שנתתי, בעיניי עצמי, התפטרתי.
זאת היתה תקופה קשה, אפשר לומר, כאשר כבר הייתי חשוף לרעיונות של הסולידית, והתחלתי לחשוב ולפעול לחיסכון לשם עצמאות כלכלית בהמשך הדרך. תהיתי אם המקצוע שבחרתי מתאים למטרה זו (שכר ממוצע, שעות ארוכות, עבודה מסוכנת לעיתים), ובדקתי אפשרויות להסבה מקצועית. במהלך 2016, לאחר שהתפטרתי, ניגשתי לאחד הקורסים להסבה לתכנות הקיימים, ושקעתי כל כולי בלימודים האינטסיביים. בתחילת 2017 מצאתי דרכם משרה מיד עם סיום ההכשרה, ועוד בעיר מגוריי. בנקודת זמן זו השווי הנקי שלי היה 150K (חלקם היו בקרן השתלמות, משהו כמו 40K, והיתר שכבו בעו"ש).
התחלתי לעבוד, כאשר בפעם הראשונה בחיי היה לי בוס נהדר, ולמדתי המון ממנו. זאת הייתה עבודת ההייטק הראשונה שלי, וראיתי עד כמה זה תובעני ואינטנסיבי. אומנם באותה תקופה ראשונית פחות הרגשתי לחצים כאלה, אבל ידעתי שהם יגיעו בהמשך, והם אכן הגיעו במהרה. עמדתי בהם, וסיפקתי תוצרים, וקיבלתי הערכה וזאת היתה הרגשה נהדרת. בתקופות הטובות (וכאשר לא היה לחץ) ממש נהניתי לבוא לעבודה, לפגוש את הקולגות, לדון ולעבוד איתם על אספקטים מסויימים בעבודה.. ואפילו לא היתה לי שביזות יום א'.
בתקופה הזאת גם עברתי לשלב הבא מבחינת ניהול החיסכון שלי: בתחילת 2018 פתחתי חשבון השקעות, והעברתי את קרן ההשתלמות שלי למסלול IRA. בנקודת זמן זאת השווי הנקי שלי היה בערך 200K.
אבל ההייטק לעולם לא נמצא במצב יציב, ואחת לשנה שנתיים שלוש יש תהפוכות, גלי פיטורין וכו'. בסוף 2018 היה גל כזה אצלנו. אותי לא פיטרו, אבל העבירו לצוות אחר, עם מנהל אחר (נקרא לו מנהל מס' 2). השתלבתי במהירות בעבודה תחתיו, ויחסי האנוש היו מצויינים גם איתו. זאת אומרת עד שיום בהיר אחד הוא הפסיק להיות נחמד אליי. אני אפילו זוכר את התאריך, בקירוב (את השבוע שבמהלכו השינוי התרחש). המשכתי לעבוד תחתיו והתאמצתי לספק אותו ולשמור על אווירה טובה. ניסיתי גם לגשש מולו על פשר השינוי, אבל ללא הואיל- הוא הכחיש. איכות חיי ירדה דרסטית, ותהיתי איך אוכל להמשיך לעבוד תחתיו... בדיעבד, כשאני חושב על התקופה הזאת, ומהיכרותי עם הנפשות הפועלות, אני מבין שהיחסים הטובים שהיו לי איתו היו היוצא מן הכלל, והיחסים שהיו לי איתו בשלב המאוחר יותר, הם הסטנדרט..
התחלתי לחפש עבודה חדשה והלכתי למספר ראיונות שלא הבשילו, אבל ברגע שהתפנה תפקיד במחלקה אחרת במקום העבודה שלי, הגשתי מועמדות והתקבלתי.
בסוף 2019 התחלתי את התפקיד השלישי בחברה, עם מנהל מספר 3, נחוש בדעתי לעשות את המקסימום. תפקיד אינטנסיבי, עם המון למידה תו"כ תנועה ברבדים שונים ורבים. עבדתי שוב שעות ארוכות, עם מנהל תובעני, וגם בשבתות פה ושם (על דעת עצמי), ע"מ לספק את התוצר הנדרש ולא לעכב את כולם. לפעמים זה הצליח ולפעמים לא.. הייתי מוכן לתת את ה100% ע"מ להמשיך לעבוד ולצבור ניסיון, להמשיך לקבל שכר טוב שמקדם אותי במימוש מטרתי, והרגשתי טוב עם ההקרבה הזאת. במידה ומשהו ישתבש לא ארגיש אשם שלא השקעתי מספיק.
היחסים עם מנהל מספר 3 היו לא פשוטים, הוא היה תובעני ולא נחמד. בשלב מסוים הוא עזב את החברה והגיע מנהל מספר 4 במקומו. הוא היה הרבה יותר נעים והיה קל ,יחסית, לעבוד מולו. עם זאת בסוף 2020 חטפתי ריוויו לא טוב שעירער אותי לגמרי. התקרבתי לסוף שנתי הרביעית בחברה, והבנתי שימיי בחברה ספורים. אחרי כמה ימים מבאסים, החלטתי שאני ממשיך לתת את המקסימום, ואם יוחלט לסיים את העסקתי, הכל טוב. אבל זה לא יהיה בגלל שלא התאמצתי מספיק. כך עברו להם מספר חודשים עד שלאחרונה התבשרתי על סיום הפרויקט שבו אני עובד, ועקב כך גם על סיום עבודתי בחברה.
קצת מבאס.
בנקודת זמן זו העו"ש, קרן ההשתלמות+ חשבון ההשקעות יחד שלי שווים בערך 760K, כאשר אני מעריך שללא בלת"מים, ואם אחתום אבטלה, בסוף השנה השווי הנקי שלי יהיה יותר מ800K. אני מתכנן להעביר עוד כספים מהעו"ש לחשבון ההשקעות במהלך החודשים הקרובים.
אחרי ההקדמה הארוכה והמפורטת הזאת, אני מנסה להבין איפה אני עומד כרגע, ומה צפוי לי בעתיד.
בנוסף, קל לראות שבמקרה שלי, הגורם העיקרי שהשפיע על הסיפוק שלי מהעבודה הוא חיצוני: הממונה עליי ו/או הקולגות. מדובר במסקנה מבאסת ואני תוהה איך להעביר את ההשפעה הזאת פנימה, אליי. או לפחות איך לצמצם אותה במידה והיא שלילית.
ההוצאות החודשיות הממוצעות שלי כרגע עומדות על 4K-4.5K כאשר יש מצב שאוכל גם להפחית מעט מסכום זה. זה אומר, שעם ההוצאות שלי כרגע אוכל להתקיים תקופה ממושכת, ולכן אני רגוע יחסית. אני גם לא צופה שינוי משמעותי בגיזרת ההוצאות בשנה שנתיים הקרובות. אני לא מרגיש שאני מתכלב- באמת שלא מרגיש שאני מחסיר מעצמי משהו.
בחודש מאי אתחיל לחתום אבטלה. עד אז אני לא רוצה לחפש עבודה, או להתראיין. אני רוצה לנוח קצת, ולשפר איכשהו את הביטחון העצמי שלי ואת המוטיבציה שלי לפני שאני ניגש להתראיין לתפקידי תוכנה. אני גם די עייף מכל מה שהתרחש בשנים האחרונות, וגם ממה שהתרחש לפניהן. אחרי עשור אינטנסיבי בעולם התעסוקה אני מרגיש שהרווחתי את הלוקסוס לקחת תקופה ולעצור, להסתכל סביב, ולהחליט מחדש מה אני רוצה ומוכן לעשות תמורת שכר.
בכוונתי להתאמן כל יום, כי אני נהנה מזה, וביתר הזמן לנוח לקרוא ולהנות קצת מהחיים. אני רוצה להכיר אנשים להיחשף לרעיונות חדשים, אולי אקבל כיוון תעסוקתי מהדברים האלה. עד עכשיו הייתי נעול על להיות שכיר, כאשר נראה לי שמודלים אחרים של השתכרות יכולים להתאים לי גם כן. אני לא יודע כמה זמן אהיה במצב הזה, ולשם שינוי אני גם לא רוצה להסתער על הדבר הבא מאיזשהו לחץ כמו שכבר קרה, אלא להיות טיפה רגוע ושקול ושלם יותר עם ההחלטה על הצעד הבא. בכוונתי להתחיל להתנדב (התחלתי לפעול בכיוון אחד, ואני חושב שאנסה כיווני התנדבות מעניינים נוספים).
מבחינת תחום התעסוקה: הכל פתוח. אם תגיע משרה מהתחום ההנדסי הישן שלי, או תוכנה, משהו שמשלב בין שניהם או משהו אחר לגמרי, אני רוצה לשמוע על הכל.
אולי זה הזמן לעשות את ה"טיול אחרי הצבא" שלי ולחפש את עצמי, ז"א כשהקורונה תאפשר. לא יודע.
זהו. יצא ארוך. אשמח לשמוע תובנות ורעיונות כי כרגע אני קצת בלופ עם עצמי
תודה לכל מי שקרא עד כאן, ותודה לסולידית על הבלוג ועל הפלטפורמה הזאת