עולם העבודה – האם אנחנו נוהרים מפני או אל?
שנות הקורונה
את השנה האחרונה בילינו בעיקר מהבית.
כשהתחילה מדיניות הריחוק החברתי אי שם במרץ 2020, עברנו אשתי ואני לעבוד מהבית.
מדובר בדירה במרכז העיר ירושלים, בגודל 45 מ"ר עם מרפסת, כך שהרבה מקום להפרדת רשויות לא היה לנו. הסלון שלנו הפך לחדר עבודה, ולאחר מספר איטרציות התכנסנו לפינת העבודה האולטימטיבית –
שולחן מתקפל מאיקאה הצמוד לקיר ואנחנו יושבים אחד ליד השניה.
במהלך השנה האחרונה בילינו את רב זמננו ביחד. ניהלנו שני משרדים בתפקוד גבוה אחד ליד השניה ולפי הפידבקים שקיבלנו, זה בכלל לא הורגש. היא טעמה מעט מעולם העבודה שלי ("אתה סתם לוחץ על המקלדת!" כשאני מנווט בunix) ואני הייתי שומע נסתר בקורסים שהעבודה שלה מעבירה.
אמנם התחלתי לחזור בהדרגה למשרד לפני החבר'ה האחרים (תחילה יום בשבוע, אחרי זה שבוע-שבוע בקפסולות וכעת מודל היברידי) וזה היה נחמד לצורך שינוי אווירה ולראות עוד כמה אנשים.
אבל עכשיו, כשהתחילו להגיע יותר אנשים, העבודה מהמשרד נהייתה פחות ופחות אטרקטיבית. בעוד שבבית אני יכול לנצל חללים ריקים בלו"ז לצורך עיסוקים אחרים, למידה והגמשת הלו"ז, במשרד זה אחרת ואני מרגיש תקוע שם.
גם התחלתי להתגעגע, אחרי שנה שהיינו אחד בת*ת של השניה פתאום קשה לי להיות לבד בבית ולעבוד.
אז למה אני מספר לכם את זה?
בעיני, הניסוי החברתי שאנחנו עוברים בשנות הקורונה מייצג גם את החיים בחירות כלכלית ופרישה מוקדמת.
בעוד שלפני כן הייתי מבלה עם אשתי בערבים וסופ"שים, כעת בילינו 24/7 יחדיו בלי שעבודה מהמשרד / חללים נפרדים יפרידו בינינו.
אנחנו אוכלים הרבה ארוחות צהריים ביחד, יוצאים לסידורים במהלך היום ועושים עוד הרבה דברים ביחד שלא היינו עושים לפני.
החזרה אל המשרד העמוס למשך מספר רב של ימים מרתיע אותי וכבר התחלתי להגיע למשרד יומיים בשבוע במקום שלושה.
גם ההתערות עם יותר אנשים גרמה לי להיחשף עוד יותר לפוליטיקה במקום העבודה, תופעה ממנה אני נרתע ומתנגד לה.
המגשרת והמהנדל
אשתי מגשרת. בעוד שלדעתנו היא לא מתוגמלת בהתאם ליכולותיה, העבודה מממנת לה הרבה קורסים והשתלמויות שפותחים בפניה דלתות בהמשך. בנוסף, היא עשתה לעצמה שם ויצרה קשרים במרכזי גישור בכל הארץ.
התכנית ארוכת הטווח שלה היא להפוך למגשרת באופן פרטי ולשם כך היא צריכה לזכות במכרז (שתקוע כבר 3 שנים, כי אין תקציב מדינה) ועד אז היא ממשיכה לצבור נסיון במספר תחומים. מדובר במעט גישורים בחודש והתשלום על כל גישור מגיע למאות שקלים לצד.
אני מהנדס בחברת הייטק גדולה בתחום החומרה. התחלתי לעבוד בצוות בשנה השלישית לתואר וכעבור שנה קיבלתי הצעת עבודה. בתפקידי אני אחראי בין היתר על הביצוע (execution) של אחד הפרויקטים עליהם הקבוצה שלי עובדת. התפקיד הנ"ל הוא עם אופק ניהולי ומשכורת גבוהה יחסית, אך גם עם אחריות מאוד גדולה ולעיתים שעות לא שעות.
במקביל, אני אחראי על המידול של רכיב המפתח שלנו, מה שמקדם אותי גם בפאן המקצועי ומאפשר לי לעסוק בכמה מהתחומים שהכי אהבתי בלימודים.
אני מאוד נהנה מאופי התפקיד ותחום העיסוק. הוא עוזר לי להיחשף למגוון רחב של תחומים, להרחבת הידע ותורם להבנה יותר גדולה של המוצר והתחום בו אני עוסק. עם זאת, אני מודע לעובדה שהמצב לא בר קיימא לאורך זמן רב. איני רואה את עצמי מסוגל לבלות חודש-חודשיים כל חצי שנה בעבודה מצאת החמה עד צאת הנשמה.
אז מה הלאה?
לפני שהגעתי לבלוג, הייתי משקיע את חסכונותי "כי יותר נוח להיות עשיר". כן חשבתי על שינוי מקצועי באיזור גיל 40-50 (אולי הוראת פיזיקה ומתמטיקה?) כי אז סברתי שאוכל להרשות לעצמי.
לאחר שהתעמקתי בבלוג ובמהלך שנות הקורונה, התוודעתי לרעיות הפרישה המוקדמת והעצמאות הכלכלית. העלתי את הכנסותינו, הוצאותינו ושווינו על הכתב והתחלנו לגבש תכנית לטווח הבינוני (6 שנים) אותה אני משתף איתכם.
האם אני בורח מ? אולי. אבל זה לא משנה כי אני יודע לאיפה אני רוצה להגיע.
האם לא "אעבוד" יום נוסף בחיי לאחר הגעה לעצמאות כלכלית? ככל הנראה שלא. אני נהנה לעבוד עם אנשים ולהקנות להם כלים, ללמד וגם ללמוד. כנראה שאקח כמה מהתחביבים שלי ואהפוך אותם לרווחיים ואולי נהפוך את יומן המסע לזוגי
מה שבטוח, נפתח בעתיד בלוג
