כלכלית יותר נכון בעיני קביעת של מחיר ויום רכישה מקוריים לפי ממוצע משוקלל. בעיני זה הכלל שמשקף את ההסתכלות הנכונה על העסקה לפיה לנישום "בלוק" של ניירות עם מחיר ויום רכישה לפי ממוצע משוקלל והוא מחליט למכור חלק ממנו.
משפטית נקבע הכלל של fifo והחריג של הוכחת מחיר ויום מכירה אחרים לא כוון למקרה של טופס של ברוקר שקובע את המועד והמחיר הנוחים לנישום מבחינת המס.
שוב - מה ההבדל בין זה לבין לייצר LIFO סינתטי?
למה זה בסדר למכור לפי שכבות אם אני קונה פעם אחת VOO, אח"כ IVV, אח"כ SPY וכו'?
לא הבנתי את הטענה של "איזה נייר בדיוק אני רוצה למכור". איך אתה מבחין ביניהם מלבד לצורכי מס? בכל מקרה, לא זה מה שקובע החוק.
מה זה משנה אם אני יכול להבחין ביניהם לצורך אחר או לא?
אני רוצה למכור את הנייר שקניתי אחרון, לא את זה שקניתי ראשון, למה זה לא בסדר?
ואם הייתי קונה אחרות נייר שהוא בדיוק אותו דבר אבל נקרא בשם קצת שונה (ETF על אותו מדד שמונפק ע"י חברה אחרת), למה אז זה כן בסדר?
אגב, גם במקרים דומים אין הסדר לפיו הנישום מחליט להצהיר על נתוני המס המיטביים. למשל, אם לאדם טון אורז שהוא רכש במספר מןעדים והוא מוכר חצי טון, ברור שהוא לא יכול לדווח לפי מועדי ומחירי רכישה שמביאים לחבות מס מינימלית.
תבדיל רגע בין סוחר, שהעסק שלו זה לקנות ולמכור סחורה ולכן יש בכל מקרה תחלופה מאוד גדולה של הסחורה, לבין משקיע לטווח ארוך.
הרי הרווח שלו זה גם לא רווחי הון, ולכן מראש מחושב אחרת לגמרי.
גם אם הוא קנה עכשיו אורז ובעוד שנה קנה סוכר ומכר סוכר, זה לא משנה את החישוב. למרות שברור לכולם שסוכר זה לא אורז...
מצד שני, בתור משקיע - אם אני קונה היום דירה ובעוד 5 שנים עוד דירה, גם אם שתיהן דירות זהות לחלוטין באותו ביניין, אני עדיין יכול לבחור למכור קודם את השניה ורק אח"כ את הראשונה.
