לא זוכרת אם היה כבר, אבל הצרכניזם הכי עצוב בעיני זה תחום הקוסמטיקה לנשים, בדגש על קרמים יקרים שאמורים לשפר את עור הפנים/להעלים קמטים, סבונים, סרומים וכאלה. זה יקר פחד וזה לא עושה כלום בטווח הארוך, מעבר לריח נעים ותחושת לחות - שאפשר לקבל גם עם קרם זול.
יש במדיה החברתית מלא אינפלואנסרים שמקדמים skincare routine, ז״א רוטינה שבה משתמשים בסבונים וקרמים ועניינים בסדר מסוים כל יום, לעתים כמה פעמים ביום - אז זה לא רק בזבוז כסף, אלא גם בזבוז זמן. לרוב פשוט אין הוכחה מדעית בלתי-אמצעית שהדברים האלה עובדים. תשאלו רופא עור, מה שכן עובד בד״כ זמין בכלום-כסף עם מרשם (רטינואידים גנריים). או קרם הגנה, שכן עובד וגם עולה פרוטות בהשוואה למותגי היוקרה. אבל הדברים האלה לא מגיעים באריזות מעוצבות יפיפיות. רופא עור גם יגיד לכם להימנע מחשיפה לשמש ולא לעשן, אגב. לפעמים זה גם גנטיקה וכמה שעות שינה מקבלים.
השיווק של החברות האלה תמיד כולל דוגמניות ושחקניות מפורסמות, שהעור שלהן נראה טוב בזכות טיפולים וניתוחים הרבה יותר אגרסיביים מקרם. או מלא מלא פוטושופ ו-FaceTune. התעשייה הזאת הכי מיזוגנית שיש, ורוכבת על חוסר הביטחון שיש לנשים.
אימי הייתה רוכשת קרמים כאלה, של מותגים כמו אסתי לאודר, קלארינס, סיסלי, קליניק וכו׳. הכל היה מגיע בשקיות מחנויות כלבו גדולות, מהסוג שיש בו יועצות יופי מאופרות. כדי לא לפגוע בערך המותג וב״יוקרה״, הם בד״כ לא היו נותנים הנחות משמעותיות, אלא רק מציעים מבצעי מתנה-עם-רכישה (בד״ג מוצרים קטנים). הבית היה מלא צנצנות קטנות ומהודרות ותיקי איפור, אבל בגיל 60 היא נראתה כמו אישה בגיל 60 ולא עזר בית-דין. הזמן עושה את שלו.
כשאני משתפת את הדל״פ הזה עם חברות, הן בד״כ אומרות ״כן, אבל מה שאני משתמשת בו כן אפקטיבי״ - שזה סוג של ״אני מעל זה, אני לא קורבן של תרבות הצריכה״. לא יודעת, אני ספקנית. נראה לי שזה רק תחושה. אני משתמשת בקרם ניוטרוג׳ינה שעולה כ-29 שקל ומספיק לחודש , פלוס קרם הגנה וכובע בקיץ, וזהו בערך. סבון הפנים שלי הוא 7 דולר בסופר.
