הכל נכון אבל חשבתי שמדובר על יושרה של שופטים ובתחום הזה ההקפדה גבוהה לאין ערוך מכל מערכת שהכרתי.
אם הכוונה ליושרה בחקר האמת, להערכתי זו אכן קיימת פחות או יותר במושגים שאתה מתאר.
אבל החתירה האקטיבית לחקר האמת - אותה ראיתי לא מעט פעמים אובדת לה בין סדרי הדין, דחיקת הצדדים לפשרה וכו'.
אם צלחת את דרך החתחתים לפס"ד סופי, אז יש סיכוי גדול שתראה את האמת, אבל לא תקבל סעד שהולם אותה, והצד השני לא יישא בהשלכות אישיות על שקרים. לפעמים שקרים אפילו לא מקבלים ביטוי הולם במסגרת הוצאות משפט, אז על דין פלילי וכו' אין מה לדבר.
שוב, זה גם תלוי על איזו ערכאה אנחנו מדברים, להערכתי המצב במשפחה נחות משמעותית מהמצב באזרחי-מסחרי (לאו דווקא שהמתדיינים בו הם עשירים).
זה לא רק חו"ד עם גוון מקצועי, כאשר אני שואל אנשים על מערכת המשפט הטענות שלהן נוגעות לסלחנות לצד האחר, להתבטאויות לא נאותות, אי מתן זכות שימוע וכיו"ב.
לעיתים יש גם סיפורים הרבה יותר חמורים, זה המצב.
לכאורה עדות שקר היא עניין פלילי.
לכאורה זה מילה כמעט מדויקת.
אכן חוק העונשין מקנה סמכויות בעניין, אבל אפילו יהיה שופט שייבחר בדרך זו, סיכוי טוב שהחלטתו תתהפך בערעור.
אם רוצים לתקן את העיוות הזה, זה דורש רפורמה נקודתית מתמשכת (אי אפשר ליפול ביום בהיר על השקרן הראשון ולעשות ממנו דוגמה...).
בגלל מה שאמרת שורה קודם - הליכים מתארכים. אז סגירת תיקים מקבלת משקל יתר.
אמת, צריך להסתכל על כל הדברים האלו כמתחברים ומשלימים, הם לא עומדים כל אחד בפני עצמו בלבד.
יש גם קשר סיבתי
ישיר לפעמים בין מספר עוולות שונות, פחות או יותר באופן שתיארת.
איך למשל? זה קורה גם אחרי התקנות החדשות?
(אולי כדאי להפריד לדיון נפרד? אם כי נראה לי שלא כולם מחבבים דיונים כאלה בפורום הזה...)
אז אני לא אאריך בדברים, גם כי לא עסקתי בליטיגציה מזה זמן והכל פה נקודתי וגם כדי שלא לזלוג לרמת של מתן ייעוץ משפטי. עם זאת, לדעתי זה גם עדיין רלוונטי לשואלת השאלה כי זה לא דיון אידיאולוגי בלבד - יש כאן היבטים פרקטיים.
לבתי דין לעבודה ומשפחה למשל, יש סדרי דין משלהם עם גמישות.
כמובן שהן לפי חוק והן לפי הפרקטיקה שופט לא יוכל לסטות בצורה דרסטית מסדרי הדין האזרחיים,
אבל הוא יוכל לסטות בדרך משמעותית.
הרפורמה שאתה מתייחס אליה נקבעה לסדר דין אזרחי.
היא משפיעה על בתי הדין לעבודה והמשפחה כיוון שהם
נשענים משמעותית על סדרי הדין באזרחי,
אבל עדיין יש להם תקנות סדרי דין משלהם, עם גמישות משלהם - והגמישות הזאת נשארה בתוקף גם אחרי הרפורמה.
כך, אם אדם נתבע ע"י בן משפחה קרוב בנושא אזרחי, הדבר יידון בבית דין לענייני משפחה (מסיבות פטרנליסטיות),
וסדרי הדין לא יהיו זהים בהכרח לסדר דין אזרחי, וזאת בלי לקחת בחשבון שהשופטים במשפחה נוטים להגמיש את התהליך יותר ממקביליהם.
בגדול תוכל לראות לדוגמה את סעיפים 8 ו-26 לחוק בית המשפט לעניני משפחה, תשנ"ה-1995.
גם סעיף 129 לתקנות בתי הדין לעבודה.
זה בלי להזכיר פסיקות בנושא - גם כי איני בקיא בכך וגם כי אז זה יעלה כדי ייעוץ משפטי, להבדיל מציון סעיפי תקנות מאוד ברורים וטכניים.
נכון והעמדה מאד טולרנטית כמו כלפי אי הצגת מסמכים רלוונטיים, טענות שדבר נעשה כדי לרמות את צד ג' ומקרים דומים.
לצערי, מניסיון אישי גם במקרה של שקר בוטה בתצהיר ובעדות.
הוצאות משפט מגוחכות בקוטנן, שלא מרתיעות כל זב ומצורע לתבוע גם אם אין לו קייס.
כן, אבל עוד לפני זה, ובמקרה ואתה התובע - הסעד הממשי שלך הוא קבלת התביעה וכן קבלת פיצוי הולם.
לכן, אם אני נמצא במצבה של פותחת האשכול שלפי דבריה כתב התביעה הזוי, וזה קורה לא מעט, אני עדיין עומד על המשמר ולא מרגיש ש"זה בכיס שלי" ואני רק צריך לדאוג שעורך הדין לא ירמה אותי.
אגב, חלק מהעניין הזה חיובי, אנחנו לא מעוניינים במערכת משפטית שתראה כתב תביעה הזוי ותסלק אותו על הסף או תקפיץ אותו היישר לסיכומים, אך זה לא הגבול שעליו שומרים בפועל. רחוק מכך.