התפתח פה דיון מאד מעניין, יצא לי לחשוב על זה הרבה לאחרונה, על מה שדיברו פה.
אני מהטמבלים הצעירים פה, לא מתקרב לגילאים של מרבית המשתמשים האחרים אני מניח, אבל מאז העבודה הראשונה שלי החלום שלי זה לצאת לפנסיה.
אני חושב שלמרבית האנשים אין ממש עניין בחיים חוץ מענייני היום יום השוטפים. יש פה עניין של פוטנציאל נפשי, או פוטנציאל רוחני, איך שתרצו לקרוא לזה.
זה לא פופולרי וזה לא נחמד לומר את זה, אבל מרבית האנשים הם שטחיים , הם נועדו להיות חלק מההמון, זה התפקיד שלהם, אין ממש מה לעשות לגבי זה.
אני תמיד מסתכל על מה אנשים עושים בימי חופש ובימי חג, ואלו תמיד אותם הדברים. טיולים מאוסים עם המשפחה באותם המסלולים והמקומות שכולם הולכים אליהם, עושים על האש, הולכים למרכזי קניות ולחנויות, בקיצור, אוכלים וקונים. זה מגעיל, ואף אחד לא באמת נהנה מזה, אבל אין להם משהו אחר לעשות.
הבעלים של העסק בעבודה הראשונה שלי הוא אדם עשיר, יש לו מספיק כסף ונכסים והוא מזמן היה יכול לפרוש מהעסק שהוא הקים ולהשאיר את הניהול בידי הבן שלו ואחיו, זה עסק משפחתי.
אבל הוא ממשיך לעבוד, כי אין לו משהו אחר לעשות. הוא הזמין אותי להתארח אצלו פעם אחת, ומשיחה איתו הבנתי שהוא אומלל, שהוא כועס יותר מדי, דואג יותר מדי, ודי נמאס לו.
כסף זה בסך הכל אמצעי. אמצעי חשוב והכרחי. צריך כסף, והרבה, כדי להנות מהחיים, כדי שתהיה לך את האפשרות להנות מהטוב ביותר. להנות מבגדים טובים ונוחים, מאוכל איכותי, ממכונית נוחה, מהאפשרות לטוס לחו"ל, מהאפשרות להנות מתחביבים.
להשתעבד לאמצעי , לכסף או לעבודה, זה אף פעם לא נכון. בסופו של דבר אלו רק צעצועים ושעשועים, לא יותר מזה. מכוניות יוקרה, וילות עם ריצופי שיש ומקלחות עם ספסלים מעץ מהגוני, אלו רק צעצועים.
זה בשביל האגו. והאגו הוא רק המצאה חברתית, צורך חברתי. זו לא המהות האמיתית שלנו. אם מישהו פה זוכר את ישראל בר שריגל עבור ברית המועצות, הוא דוגמה טובה. הסובייטים היו נותנים לו מדליות עבור המידע שהוא היה מעביר להם, והיו מספרים לו כל מיני סיפורים שאלו מדליות בהוקרה אישית מסטלין ומאושיות בכירות וכל מיני קשקושים כאלה. הוא קנה את זה כמובן. הוא היה מאושר, כי הוא היה בטוח שהוא זכה להכרה, למשמעות, להיות איש חשוב , להיות מישהו.
בסוף התברר שאלו בכלל מדליות מפח, מזויפות לגמרי. בקיצור , שווה לתחת.
כל התארים , וכל המדליות, וכל העמדות בבנקים ובחברות , הן לא הופכות אותך לאדם אמיתי. הן בסך הכל עוזרות לך להתקבל לחברה, להתקבל על ידי הסביבה שלך ועל ידי ההורים שלך, להיות 'מוערך,' 'נחשב', וכו' וכו'. כולם יודעים שזה משחק מזויף, כולם יודעים שזה טיפשי, ובכל זה הם ממשיכים לשחק את המשחק הזה, כי הם לא מכירים משהו אחר. זה כמו בwestworld. הם לא יודעים איך לצאת מהלולאה.
החברה מחנכת אנשים לעבוד , זו התניה חברתית, ככה אנשים מותנים ומתוכנתים.
אפילו כשהם בחופשה הם חושבים על עבודה או מתעסקים בעבודה, אפילו כשהם יוצאים לנופש הם לא יכולים להרגע באמת, להשתחרר באמת, להרפות באמת, הם מתוחים ולחוצים. הם יחפשו דווקא משהו להתעסק בו.
אנשים מפחדים, זה הכל. הם לא רוצים לפגוש את עצמם, הם נמנעים מזה בכל מחיר. לכן הם תמיד מחפשים משהו לעשות, משהו להתעסק בו, משהו ללמוד, משהו לפרק ולהרכיב, משהו לשטוף, משהו לאכול.
כל מה שהם עושים זה בסך הכל לדחות את השעמום. וזה כל מה שהם עושים, הם דוחים ודוחים , עד שמגיע המוות, והם מגלים שהם בילו את החיים שלהם בדחיינות, בפחדנות, במריחה, ועכשיו כבר אין מה לעשות.
בחברות עשירות יש שפע של בעיות פסיכולוגיות, לעומת זאת אם תסתכלו על חברות עניות ופרימטיביות, תראו שאין שם ממש בעיות פסיכולוגיות.
בעיות פסיכולוגיות קורות רק כשיש פנאי וכשיש שפע. בחברות עניות עסוקים בהשרדות, בעבודה קשה, אין להם זמן להיות בדכאון או לחפש משמעות.
אני מניח שאם בן עשירים כלשהו ששרוי בדכאון היה צריך לצוד וללקט את האוכל שלו בעצמו באיזה אי או יער , הוא היה יוצא מהדכאון שלו מהר מאד.
אבל הצמיחה האנושית אפשרית רק בחברה של שפע ושל עושר, רק כשיש בחירה וחופש. בחברות עניות ולא מפותחות אין להם את הבחירה, ולכן פוטנציאל הצמיחה הוא הרבה יותר נמוך.
החזון הסולידי, לפחות בעיני, הוא ליצור חברה מאוזנת יותר, חברה שלא משועבדת לעבודה ולכסף. כסף הוא אמצעי חשוב, שהמטרה שלו היא לתת פנאי ונוחיות, את היכולת והאפשרות לבחור. היום הבעיה היא שגם כשיש לאנשים כסף ופנאי, הם עדיין משועבדים לעבודה ולכסף, משועבדים לצרכנות ולעשייה.
כשיש פנאי וכשיש אמצעים, אפשר להתעסק בדברים החשובים באמת, כמו פיתוח אישי, כמו לצאת למסעות , לטיולים, להרפתקאות, כמו לעסוק במה שאתה באמת אוהב ומתחבר אליו, ולא במה שבחרת בו כי ההורים לחצו.