נשמע לי שהדבר האמיתי שאליהו מצר עליו כאן, הוא שאין כמעט חילונים שמעוניינים לממן לחרדים את חינוך הילדים – מבלי להתערב להם בחינוך. אלה מהחילונים שמעוניינים במדינת רווחה, נוטים לצדד בהתערבות בחינוך, ואלה מהחילונים שמעוניינים לאפשר חופש חינוכי נרחב, אינם מעוניינים במדינת רווחה.
מה לגבי שיטת הוואוצ'רים, שיש בה שילוב של מימון וחופש חינוכי רב? – להבנתי החילונים שתומכים בשיטת הוואוצ'רים לא רואים בה משאת נפש אלא פשרה. אם וכאשר היא תונהג, החינוך במסגרתה יהיה כפוף לדרישות בסיס.
אליהו סבור שהעמדות הללו של החילונים אינן הגיוניות, ושהחילונים לוקים בחוסר עקביות. לשיטתו, אם החילונים באמת מאמינים בחופש, הם חייבים לאפשר לחרדים חופש חינוכי מוחלט, בתקצוב מלא. ובעצמו הוא אומר שהחרדים ישתמשו בחופש הזה כדי "לכלוא" כביכול את ילדיהם בתוך הקהילה. בשם החופש לציפורים, אנו מתבקשים לתמוך בכליאת הציפורים.
מהי התשובה לדבריו של אליהו?
יש כל מיני סיבות להתערב בחינוך, ולדרוש ממוסדות חינוך ללמד מתמטיקה ואנגלית, כתנאי לקבלת תקצוב. למשל, כדי להגדיל את הרווחה העתידית של אזרחי המדינה. אבל אני אעסוק בסיבה אחרת: כדי להגן על חופש הפרט, או ליתר דיוק האוטונומיה של הפרט.
רבים טועים בכך, אבל חופש הפרט אינו זהה לחופש הקהילה. חופש הפרט מתייחס בראש ובראשונה לפרט, ורק בעקיפין לקהילה. נכון שחופש הפרט כולל גם את חופש ההתאגדות או ההתחברות, וניתן לטעון שהפרטים רשאים ליצור קהילה ולקבוע במידה מסוימת את כללי ההתנהגות בתוכה. אבל יש גבול לכל תעלול ולכל פלפול.
במקרים מסוימים, שבהם הקהילה פוגעת פגיעה קשה בחופש הפרט, באוטונומיה שלו, בחייו או בשלמות גופו, ניתן לשקול צעדים להגנת הנ"ל, גם במחיר פגיעה בחופש הקהילה. להלן מספר דוגמאות דמיוניות.
* שני שבטים שכנים של קניבלים חותמים ביניהם על אמנה, שמותר לבני כל אחד משני השבטים לאכול כל אחד מבני השבט האחר, אם הם מצליחים ללכוד אותו בשטחי הציד של השבטים. הם מציגים את האמנה לרשויות ודורשים מהן לכבד את מורשתם ולא להתערב בענייניהם הפנימיים.
* בני שבט מסוים מאמינים שהמילים קדושות ואסור לכתוב אותן, ולכן הם שוברים לילדיהם את האצבעות בגיל צעיר, כדי שלא יוכלו ללמוד לכתוב.
* בני קהילה מסוימת עוסקים בקבצנות ולכן שוברים לילדיהם יד או רגל כדי שיישארו בקהילה וגם כחלק מהכשרתם המקצועית כקבצנים.
* בני קהילה מסוימת מאמינים שמתמטיקה ואנגלית הן שפות השטן, שמבקש להסיט את ילדיהם מדרך הישר, ולגרום להם "חס ושלום לצאת לרעות בשדות זרים".
בכל המקרים האלה ניתן לדעתי להצדיק פגיעה מסוימת באוטונומיה של הקהילה, או בחופש של ההורים לחנך – מטעמים של הגנה על חופש הפרט, האוטונומיה שלו, חייו או שלמות גופו.
נכון שבדוגמה האחרונה אין אלימות פיזית כלפי הילדים – ולכן הצעדים הננקטים צריכים להיות פחות חריפים מאשר בשאר הדוגמאות.
