עד פה בסדר. אתה נתת דוגמאות שכל יהודי יסכים עליהם, לא משנה הזרם או העדה. הבעיה היא לא עם הדת, אלא עם אורחות החיים החרדיים.
לדוגמא האם לפני 1000 שנה יצאו לעבודה? יצאו להילחם באויבים? או שכולם נשארו בבית והתפללו כשהגיעו אויבים או כשהיה צריך אוכל?
סתם ככה להבין שההלכה היא ככה מאז מעמד הר סיני היא פלא עצום וחייב להעריך אותן,אבל זה נושא אחר
בקשר לנושאים שציטטה,נחלק את זה כל תחום בנפרד
עבודה: זו תחום שהשתנה מקצה לקצה ב50 שמה אחרונים,לעומת מה שהיה ביסטוריה.
מה שהיה נהוג אפילו בזמן הגמרא היה שאדם מסוגל לעבוד ולהתפרנס (וכמו שמובא בפרקי אבות,עשה תורתך קבע ומלאכתך עראי,והרמבם מפרש לעשות 9 שעות לימוד ו3 עבודה) והאדם היה מסוגל לשמור על רמת חיים ורחניים ולגדול בתורה.
בגלל ירידת הדורות (ביכולת לגדול בתורה ובעבודת ה' עקב תרדות למיניהם) אפילו מזמן השו'ע כ' שההנגה הראויה היא ללמוד ולהתרכז ורוחניות כל עוד הקהילה מסכימה או שהיא מסתדר לבד איכשהו (והקהילה תמכה בהם ברצון,כמו היום נדיבי חו''ל תורמים סכומי עתק לעולם הישיבות,אף אחד לא מכריח אותם.בשונה ממה שמגונה במפרשים שאדם מפיל את עצמו לציבור)
וההנגה הזאות מתחדדת בימינו שרואים ברור שמי ש'בדרך כלל'' נכנס לעולם העבודה צריך להיזהר מכ''כ הרבה דברים ומאוד קשה להישמר מכל מני מרעין בישין
ורואים שבדרך כלל אדם שעובד החיים הורחניים שלו,החינוך של הילדים,ואופי שלו הרבה פעמים הופכים להיות יותר גשמיים,תאוות,וכו''.שוב,בדר כלל ולרב זה וודאי ככה
אא'כ מדובר שעבודה תורנית שמשמרת אותו
להילחם באויבים?-זה נאמר כאשר היה מלכות בית דוד למשל,ברור שהוי יוצאים להילחם
אתה יודע מי היה יוצא להילחם? הצדיקים.עיין מסכת סוטה,כל מי בדיוק נשא אישה היה פטור,כנ'ל נטע כרם,כנ'ל בנה בית,וכללל מי שהיה ירא מלהילחם היה פטור,וכל מי שהיה לו עבירה כזו ''קלה'' כמו לדבר באמצע תפילה,לא היו יוצאים להילחם.כי הבינו שהצלחה במלחמה תלויה מה' ולהילחם זה רק ההשתדלות
איך זה מתבטא בימינו? זו נושא הלכתי מרתק,וע'ז כבר ידוע דעת הפוסקים בימינו.
