אני גולשת בצללים במרחבי הסולידית כבר זמן רב, וממש לא מרגישה מוכנה לדסקס פיננסים (מעריכה מאוד את אלו שכן), אבל לשרשור הזה לא יכולתי להימנע מלהגיב, גם אם באיחור. אז יצאתי מהמחילה ובאתי לומר שלום בתגובה ראשונה (...מנגבת אגלי זיעה מהמצח...)
לא פיזיוטרפיסטית, אבל עוסקת בתחום קרוב ועובדת המון עם פיזיו במגוון סביבות עבודה, אז נדמה לי שאוכל לספק מידע קצת יותר מפורט ועדכני. גם אם לפות"ש זה אולי כבר לא רלוונטי, לאחרים שיתגלגלו לכאן בהמשך זה כן.
פות"ש שאל כמה שאלות, אנסה לענות באופן מסודר. נתחיל עם...
1. שכר – כתמיד, שאלה בוערת. המידע שמסתובב לגביי זה יכול להיות מאוד מבלבל, ומה שאפרט יסביר למה.
קודם כל, צריך להבין עד כמה עצום הפער בין השכר במגזר הציבורי למגזר הפרטי. ומכיוון שיש מגוון של מקומות עבודה ולא כולם ציבוריים לגמרי או פרטיים לגמרי, נוצר מעין מדרג בשכר שהולך בערך ובהכללה גסה כך, מהקל אל הכבד (= מרף שכר תחתון אל העליון): בתי חולים ציבוריים > סמי-ציבוריים > קופות חולים > ארגונים / עמותות למיניהם > מכונים פרטיים > עבודה כעצמאי.
אז מה הפער בין הרף התחתון לעליון?
רף תחתון - בבתי חולים ציבוריים, השכר עומד היום על כ 30 (!!!!!!!!) ש"ח לשעה. צרפו גם את העובדה שהתקנים והתקציבים של הפארא-רפואה ובריאות בכלל מעודכנים אולי לכמות האוכלוסין של שנות ה 70, ואתם מקבלים תמונה יפה של הבדיחה שהיא מערכת הבריאות הציבורית שלנו.
רף עליון – פיזיוטרפיסט עצמאי, צעיר יחסית, יכול לגבות שכר של כ 300 ש"ח לשעת טיפול (היינו, 45 דקות). הסכום הזה תלוי בגורמים רבים, בכללם אזור בארץ, ותק, גיוון בנסיון והתמקצעות בנישה מסוימת, וכמובן יחס ביקוש-היצע. הסכום הזה יקפץ לו למעלה בעליזות, בדר"כ בכפולות של 50 ו 100, ככל שהנ"ל ישתפרו, והשמיים הם הגבול. אך צריך לקחת חשבון כמה נקודות: פיזיוטרפיסטים, כמו מספר מקצועות אחרים, מחויבים לפתוח עוסק מורשה ולא עוסק פטור. לכן הם נאלצים לגבות מעט יותר יחסית כדי לנסות ולכפר על השחיטה שהיא מע"מ. עוד נקודה היא, שאם אתה נאלץ לשלם שכירות על קליניקה אז זה אוכל לך משמעותית מהרווחים. לכן הרבה פותחים קליניקה בבית או נוסעים לבתי המטופלים. ובל נשכח שההכנסות תנודתיות ותלויות למשל בכמות הביטולים שהייתה לך החודש. בנוסף, למרות שחוקית מרגע קבלת הרשיון אתה רשאי לעבוד כעצמאי, זה לא נעשה. לא רק כי זה לא נכון מקצועית ואתית, אלא כי ההתעסקות עם כל מה שקשור לטיפול ולעסק עצמאי לכל דבר היא חתיכת קייס שיכולת ההתמודדות איתו תלויה בנסיון. אני מכירה לא מעט שזה עלה להם בבריאות פיזית ונפשית.
שורה תחתונה: 30 לעומת 300. זה הפער
המינימלי כיום, בין ציבורי לפרטי. והפער הזה גדל אקספוננציאלית, ממש כמו ריביות
)
הפער מסביר למה אני תמיד שומעת וריאציות של אחת מ 2 תגובות: "וואי בטח השכר עלוב" או "וואי בטח השכר כמו בהייטק" (שימו לב שאלו בדיוק התגובות בשרשור. מי שיעבור על כולן רק ייצא יותר מבולבל...). הוא גם מסביר למה למשל, בשביתת הפארא-רפואיים לאחרונה, אנשים לא הבינו למה הם שובתים כי "מה, הפיזיוטרפיסט שמגיע אליי הביתה קונס אותי ב 450 ש"ח לשעה, אז באיזה קטע הוא שובת??" התשובה היא, שמי ששבת הם העובדים בבי"ח ציבוריים ובקופ"ח כללית, ואפשר להבין למה.
בהסתכלות מאקרו, זה כבר ברור לכל שמתרחש תהליך הפרטה דה-פקטו של מערכת הבריאות. אין מנוס אלא אם יחול שינוי תקציבי וחקיקתי מהותי, ובקרוב.
הלאה.
2. מהות העבודה – אני יכולה לדבר על זה שעות, אבל לטובת הכלל אנסה לקצר. מישהו בשרשור כתב שהעבודה היא חזרתית וזה תמיד אותם תרגילים. ובכן, תיאורטית זה נכון
אבל זה לא אומר שהעבודה היא לא מגוונת. לא רק בגלל שכמות התרגילים בעולם הפיזיו' היא ענקית, ותחומי ההתמקצעות ותת-התמקצעות רבים ושונים אלא כי המגוון האמיתי מגיע מהעבודה עם אנשים. אזהרת קלישאה: כל אדם הוא עולם בפני עצמו, וזהו העניין האמיתי – התאמת הטיפול לאינדיבידואל שלפנייך, פיזית ומנטאלית. בעיניי האתגר בעבודה הוא לאו דווקא הטיפול עצמו אלא החשיבה המקצועית לפני ואחרי כל טיפול. בכלל, אם אתה people's person, אז זה יתאים לך בול (לא תאמין כמה החלק הכי חשוב בעבודה הטיפולית זה יצירת קשר בינאישי). לעומת זאת אם רק לראות פרצופים אנושיים מעביר בך רעד קל של חלחלה, וכבר ימשוך אותך יותר להקבר בחיים, אז... פחות.
מה שעוד מגוון מאוד את היומיום המקצועי שלך, הוא היכולת לשלב תחומי התמקצעות ומקומות עבודה. אתה בעצם יכול ליצור לעצמך קריירה tailor made. דוגמא קטנה, אתה יכול לבחור לעבוד יומיים בשבוע במקום שסוג הטיפול בו הוא לטווח ארוך, כמו למשל שיקום (עובד עם אותו מטופל חודשים ושנים), ושלושה ימים במקום שהוא "שגר ושכח" כמו למשל בקופות חולים (רואה את המטופל בין פעם אחת לפעמים ספורות). זו אחת הסיבות שהרבה עובדים ביותר ממקום אחד, וביותר מתחום אחד. מה שמביא אותי לנושא הבא:
3. עבודה במשרה מלאה או "מה אם בא לי לעבוד רק במקום אחד?" – אפשר. יש מקומות עם תקנים של 100% משרה לפיזיו. יש אנשים שזה מתאים להם, יש הרבה שלא. מבחינתי, האפשרות לעבוד ביותר ממקום אחד היא דווקא יתרון ענק, לא רק מבחינת שכר ונסיון אלא גם כי זה עוזר לשמור אותך חד ומעכב סטגנציה לאורך השנים.
לסיום, אם משקללים את נושא השכר ותנאים מבינים למה חלק גדול מהפארא-רפואיים בסופו של דבר עובדים גם כשכיר וגם כעצמאי. זה מאפשר לשמר יתרונות של שכיר כגון השתלמויות והכשרות, הפרשות לפנסיה, ביטוח לאומי, צבירת ותק ונסיון וכו' יחד עם השכר הגבוה והגמישות בשעות כעצמאי.
The seagull is out.
