בגיל 19 השתחררתי מהצבא על רקע אי התאמה ואז אחרי שנה התחלתי תואר בהנדסת מערכות בטכניון, קיבלתי מלגה אבל העומס שבר אותי וגם הבנתי שאני לא מתחברת לא למתמטיקה ולא לתכנות אז עזבתי אחרי סמסטר של כשלונות ומשם הגעתי לעבודה שעבדתי בה עד לפני חצי שנה, למרות שאמרו לי אל תעזבי וכו'. אבל לא הקשבתי להם עזבתי וברחתי.
הגעתי לעבודה מסוימת על מנת לחסוך ללימודים אחרים (בזמנו רציתי ללמוד פכ"מ בעברית כמו שאול אמסטרדמסקי), והכסף עיוור אותי התחלתי בקטן וצמחתי שם כל שנה אמרתי שנה הבאה אעזוב אבל נשארתי. נשארתי שם כ5 שנים מייגעות, לא צריך להרחיב על תחום המכירות ועבודה עם לקוחות ישראלים שנוזפים וצועקים בך כל יום וצריך להיות מכור לעבודה ולהלחם כל יום כדי לעשות כסף.
בכל מקרה, לאחר כ5 שנים שבשנה האחרונה ידעתי שנגמרה לי הסבלנות אבל כל פעם פחדתי לצאת, הגיעה הנהלה חדשה פיטרו אותי ואת כל הצוות שלי.לא הופתעתי. הייתי שחוקה וגרועה.
אני ממש מרגישה חרטה, בזמן שחברות שלי יצאו מהצבא בגיל 20 למדו תארים התחתנו התקדמו והיום עובדים כל אחת בתחומה, אחת מנהלת בתחום שוק ההון בבנק, אחת מהנדסת, אחת מפתחת אלגוריתמים בחברת הייטק ועוד אחת בעלת עסק מצליח בתחום היופי. וכאלו שגם מסיימות תכף תואר שני, אני עוד לא התחלתי ראשון.
אני פחדתי לצאת מהבית לצאת ללימודים, כי כל החיים ההורים שלי חיים מהיד לפה ועבדו בעבודות ניקיון, פחדתי לעזוב עבודה שמכניסה לי 13-14 נקי כל חודש בשביל 4 שנים בלי הכנסה. בדיעבד זאת לא השקעה כלכך מוצלחת כי עכשיו אני שחוקה עבדתי כמו חמור 12 שעות כל יום בשביל זה. בעבודה שסבלתי בה וכל יום צעקו עליי אנשים.
אני יכולה להגיד שאני לא רוצה יותר לעבוד עם לקוחות. זהו. נגמר, גם אם יציאו לי 40 אלף בחודש,אני לא מסוגלת נפשית לזה.
כל עבודה הכי פשוטה דורשים תואר וגם משלמים שכר מינימום או 40 לשעה,בגילי זה לא הגיוני לעבוד בשירות לקוחות במוקד אשראי, מילא היה אופק קידמי כמו למשל סטזר לרפואה או לראיית חשבון שיש לו מקפצה מסוימת אבל בעבודות האלה אין מקפצה אתה תקוע. רוצים תואר ראשון ושני בכל דבר.
אני בת 26 ובגלל חרדות ובצע כסף שרפתי לעצמי את החיים. כן בshort term עשיתי בוכטה של כסף יחסית למישהי צעירה אבל זה נגמר ולא יחזור, ודפקתי את עצמי ללהרוויח גג 9 כל החיים בלי תנאים בלי אופק בעבודות שחורות עם לקוחות וכל יום לקום ולשנוא את העבודה שלי. שזה לא יספיק לי לגדל ילדים, בטח לא לשלם משכנתא. לא חשבתי על זה אז כי ראיתי כסף שנכנס כל חודש וסוג של חופש אז לא חשבתי קדימה. פחדתי שלא יהיה לי. שלא אצליח .
המזל שלי שלא פיזרתי כסף אלא חסכתי כמעט את כל מה שהרווחתי
בחצי שנה האחרונה אני באבטלה וחיה על חסכונות וזה היה זמן לחשבון נפש וגם כן יש דכאון וחרטה שלא הלכתי ללמוד כל הנדסה כלשהי או ראיית חשבון או כלכלה באמת אהבתי את זה אני טובה במספרים
הציון הפסיכומטרי שלי הוא 777 מה שמאפשר לי להכנס לכל תואר חוץ מלטכניון כי שם כנראה שרפתי את עצמי. אבל אני חיפאית אז זה לעבור דירה.
הלכתי לייעוץ תעסוקתי, לפסיכולוגת תעסוקתית, הלכתי לימים פתוחים שנה שעברה במלא אוניברסיטאות, אבל כשראיתי שכולם בני 20-22 ברחתי. אני לא רואה את עצמי נאבקת מול בני 24-25בראיונות עבודה בתפקידים שיעניינו אותי כשאהיה מעל 30 וגם אישה מבוגרת זה לא נראה טוב.
הכיוונים שהיו לי מענינים זה ראיית חשבון, כלכלה, סטטיסטיקה, גם מדעי המחשב אבל הבנתי שבהייטק אין עבודה ובגילי זה מאוחר מדי. ידיד שלי שסיים מדמח בטכניון לא מוצא עבודה מעל שנה וכך גם כל חבריו. אז זה לא כיוון טוב ללכת אליו מה גם שאני לא רוצה לתכנת כל היום ואין לי ראש לזה.
חשבתי על האופציה של הפתוחה אבל אני לא רוצה לעשות תואר המון שנים כי אני יודעת שאפרוש והבנתי ששם לא משהו. ואני גם לא יודעת מה ללמוד יש שם הרבה פחות אפשרויות מאוניברסיטה אחרת וגם העניין של הגיל משחק תפקיד רציני.
חשבתי לימודי תעודה הנדסאי שזה בפחות זמן והשקעה אבל אני לא רוצה לעבוד במכונות, הבנתי גם שזה תחום מאוד גברי. ואני אומרת אם כבר ללמוד אז תואר, כן אני נוטה לראיית חשבון בשילוב כלכלה
בכללי לא יודעת אם לעשות בגיל שלי תואר של 4 שנים + סטאז ובחינות מועצה זה רעיון טוב, בהסמכתי ניהלתי צוות והייתי טובה בזה מאוד ותמיד עולם הפיננסים משך אותי (רציתי ללמוד פכמ ולעבוד בבנק ישראל בזמנו) לכן ראיית חשבון שיש בו משהו סמכותי ואופק לקידום ואחריות (חברה טובה שלי רואת חשבון בסטאז ורוצה לנהל כספים בעתיד) משך אותי, גם תעשייה וניהול אגב אבל גם שם הבנתי שיש הצפה מטורפת ואין עבודה כי כולם הלכו להייטק. באוניברסיטת תל אביב יש מסלול של מצטיינים לתואר ראשון ושני בכלכלה שממה שהבנתי פותח דלתות בעתיד ולא יתן לי תפקיד בינוני ועצוב, אבל זה גם 4 שנים וגם לעבור למרכז. כל תואר נראה כמו מסלול ארוך ומייגע שחבל שלא עשיתי בגיל 22-23
יכול להיות שבכלל תואר זה לא הדבר הנכון אבל לא רוצה לדון את עצמי לעבוד במכירות או לעבוד בשכר מינימום. אין לי בעיה כלכלית כרגע לשבת 3 שנים בלי עבודה כי חסכתי מספיק כסף בשביל לשרוד ככה.משהו מרגיש לי שתואר לא יתן לי משהו אבל גם מה האלטרנטיבות ? לא רוצה ללמוד לימודי תעודה בעיצוב או לעבוד במפעל. בכללי אני מעדיפה לעבוד בישיבה ולא בעמידה.וכן רוצה להתפרנס בכבוד ושיהיה לי תפקיד מעניין עם אחריות
במצב שלי אני די בדכאון כמו שציינתי ומתחרטת שלא הלכתי במסלול אחר והיום הייתי עם פחות כסף אבל עם עבודה טובה שאני אוהבת
הגעתי לעבודה מסוימת על מנת לחסוך ללימודים אחרים (בזמנו רציתי ללמוד פכ"מ בעברית כמו שאול אמסטרדמסקי), והכסף עיוור אותי התחלתי בקטן וצמחתי שם כל שנה אמרתי שנה הבאה אעזוב אבל נשארתי. נשארתי שם כ5 שנים מייגעות, לא צריך להרחיב על תחום המכירות ועבודה עם לקוחות ישראלים שנוזפים וצועקים בך כל יום וצריך להיות מכור לעבודה ולהלחם כל יום כדי לעשות כסף.
בכל מקרה, לאחר כ5 שנים שבשנה האחרונה ידעתי שנגמרה לי הסבלנות אבל כל פעם פחדתי לצאת, הגיעה הנהלה חדשה פיטרו אותי ואת כל הצוות שלי.לא הופתעתי. הייתי שחוקה וגרועה.
אני ממש מרגישה חרטה, בזמן שחברות שלי יצאו מהצבא בגיל 20 למדו תארים התחתנו התקדמו והיום עובדים כל אחת בתחומה, אחת מנהלת בתחום שוק ההון בבנק, אחת מהנדסת, אחת מפתחת אלגוריתמים בחברת הייטק ועוד אחת בעלת עסק מצליח בתחום היופי. וכאלו שגם מסיימות תכף תואר שני, אני עוד לא התחלתי ראשון.
אני פחדתי לצאת מהבית לצאת ללימודים, כי כל החיים ההורים שלי חיים מהיד לפה ועבדו בעבודות ניקיון, פחדתי לעזוב עבודה שמכניסה לי 13-14 נקי כל חודש בשביל 4 שנים בלי הכנסה. בדיעבד זאת לא השקעה כלכך מוצלחת כי עכשיו אני שחוקה עבדתי כמו חמור 12 שעות כל יום בשביל זה. בעבודה שסבלתי בה וכל יום צעקו עליי אנשים.
אני יכולה להגיד שאני לא רוצה יותר לעבוד עם לקוחות. זהו. נגמר, גם אם יציאו לי 40 אלף בחודש,אני לא מסוגלת נפשית לזה.
כל עבודה הכי פשוטה דורשים תואר וגם משלמים שכר מינימום או 40 לשעה,בגילי זה לא הגיוני לעבוד בשירות לקוחות במוקד אשראי, מילא היה אופק קידמי כמו למשל סטזר לרפואה או לראיית חשבון שיש לו מקפצה מסוימת אבל בעבודות האלה אין מקפצה אתה תקוע. רוצים תואר ראשון ושני בכל דבר.
אני בת 26 ובגלל חרדות ובצע כסף שרפתי לעצמי את החיים. כן בshort term עשיתי בוכטה של כסף יחסית למישהי צעירה אבל זה נגמר ולא יחזור, ודפקתי את עצמי ללהרוויח גג 9 כל החיים בלי תנאים בלי אופק בעבודות שחורות עם לקוחות וכל יום לקום ולשנוא את העבודה שלי. שזה לא יספיק לי לגדל ילדים, בטח לא לשלם משכנתא. לא חשבתי על זה אז כי ראיתי כסף שנכנס כל חודש וסוג של חופש אז לא חשבתי קדימה. פחדתי שלא יהיה לי. שלא אצליח .
המזל שלי שלא פיזרתי כסף אלא חסכתי כמעט את כל מה שהרווחתי
בחצי שנה האחרונה אני באבטלה וחיה על חסכונות וזה היה זמן לחשבון נפש וגם כן יש דכאון וחרטה שלא הלכתי ללמוד כל הנדסה כלשהי או ראיית חשבון או כלכלה באמת אהבתי את זה אני טובה במספרים
הציון הפסיכומטרי שלי הוא 777 מה שמאפשר לי להכנס לכל תואר חוץ מלטכניון כי שם כנראה שרפתי את עצמי. אבל אני חיפאית אז זה לעבור דירה.
הלכתי לייעוץ תעסוקתי, לפסיכולוגת תעסוקתית, הלכתי לימים פתוחים שנה שעברה במלא אוניברסיטאות, אבל כשראיתי שכולם בני 20-22 ברחתי. אני לא רואה את עצמי נאבקת מול בני 24-25בראיונות עבודה בתפקידים שיעניינו אותי כשאהיה מעל 30 וגם אישה מבוגרת זה לא נראה טוב.
הכיוונים שהיו לי מענינים זה ראיית חשבון, כלכלה, סטטיסטיקה, גם מדעי המחשב אבל הבנתי שבהייטק אין עבודה ובגילי זה מאוחר מדי. ידיד שלי שסיים מדמח בטכניון לא מוצא עבודה מעל שנה וכך גם כל חבריו. אז זה לא כיוון טוב ללכת אליו מה גם שאני לא רוצה לתכנת כל היום ואין לי ראש לזה.
חשבתי על האופציה של הפתוחה אבל אני לא רוצה לעשות תואר המון שנים כי אני יודעת שאפרוש והבנתי ששם לא משהו. ואני גם לא יודעת מה ללמוד יש שם הרבה פחות אפשרויות מאוניברסיטה אחרת וגם העניין של הגיל משחק תפקיד רציני.
חשבתי לימודי תעודה הנדסאי שזה בפחות זמן והשקעה אבל אני לא רוצה לעבוד במכונות, הבנתי גם שזה תחום מאוד גברי. ואני אומרת אם כבר ללמוד אז תואר, כן אני נוטה לראיית חשבון בשילוב כלכלה
בכללי לא יודעת אם לעשות בגיל שלי תואר של 4 שנים + סטאז ובחינות מועצה זה רעיון טוב, בהסמכתי ניהלתי צוות והייתי טובה בזה מאוד ותמיד עולם הפיננסים משך אותי (רציתי ללמוד פכמ ולעבוד בבנק ישראל בזמנו) לכן ראיית חשבון שיש בו משהו סמכותי ואופק לקידום ואחריות (חברה טובה שלי רואת חשבון בסטאז ורוצה לנהל כספים בעתיד) משך אותי, גם תעשייה וניהול אגב אבל גם שם הבנתי שיש הצפה מטורפת ואין עבודה כי כולם הלכו להייטק. באוניברסיטת תל אביב יש מסלול של מצטיינים לתואר ראשון ושני בכלכלה שממה שהבנתי פותח דלתות בעתיד ולא יתן לי תפקיד בינוני ועצוב, אבל זה גם 4 שנים וגם לעבור למרכז. כל תואר נראה כמו מסלול ארוך ומייגע שחבל שלא עשיתי בגיל 22-23
יכול להיות שבכלל תואר זה לא הדבר הנכון אבל לא רוצה לדון את עצמי לעבוד במכירות או לעבוד בשכר מינימום. אין לי בעיה כלכלית כרגע לשבת 3 שנים בלי עבודה כי חסכתי מספיק כסף בשביל לשרוד ככה.משהו מרגיש לי שתואר לא יתן לי משהו אבל גם מה האלטרנטיבות ? לא רוצה ללמוד לימודי תעודה בעיצוב או לעבוד במפעל. בכללי אני מעדיפה לעבוד בישיבה ולא בעמידה.וכן רוצה להתפרנס בכבוד ושיהיה לי תפקיד מעניין עם אחריות
במצב שלי אני די בדכאון כמו שציינתי ומתחרטת שלא הלכתי במסלול אחר והיום הייתי עם פחות כסף אבל עם עבודה טובה שאני אוהבת
נערך לאחרונה ב:
