אני לא יודעת איך זה עובד אצל אחרים, אספר איך עובד אצלנו ענין הסכם הממון. יש לנו חשבון משותף, ויש לבן הזוג שלי חשבון שלו, ולי יש חשבון שלי. אני מנהלת בפועל את כל החשבונות באופן בלעדי, גם את הכספים שלו. יש לנו רכוש מכל מיני סוגים - קרנות פנסיה, קרנות השתלמות, תיקי השקעות, קופות גמל, נדל"ן והוא לא יודע אפילו את הסיסמה לבנק.
בחשבון המשותף יש לנו הוצאות רגילות של משפחה שכולל רכב, קניות בסופר, חופשות משפחתיות. זה החשבון העיקרי שלנו והוא מתנהל בדיוק כמו חשבון של זוג בלי הסכם ממון, שאחד מהם מרויח יותר מהשני. במקרה שלנו, אני מכניסה יותר לחשבון כיוון שיש לי יותר ילדים, באחוז קבוע. בלמעלה מ-15 שנים לא רבנו אפילו פעם אחת על כסף. אנחנו לא עוסקים בהתחשבנות יומיומית מכיוון שאנחנו מרויחים יותר מאשר אנחנו מוציאים, ושנינו חסכניים, אז אף פעם אין בעיה - אם צריך לשלם על משהו, או לקנות משהו, אנחנו פשוט קונים אותו בלי לעשות ענין. בסוף החודש אני מעבירה מהחשבונות הפרטיים כסף לחשבון המשותף שיכסה את ההוצאות ביחס שקבענו. אין אף פעם שיחות כמו - אם אתה רוצה לקנות את זה תקנה את זה "על חשבונך". כל מה שמוגדר הוצאות משותפות הן משותפות
בחשבונות המופרדים נשאר כל מה שלא נדרש להוצאות, כולל השקעות, שכירות מנדל"ן להשקעה, קרנות השתלמות IRA - כל תיק הנכסים האישי של כ"א מאיתנו. אני מוציאה על הילדים שלי הוצאות נוספות מהחשבון הזה, למשל שכ"ל לאונ', שיעורי נהיגה, היתה פעם חופשה יקרה מאד שלקחתי רק את הילדים כיוון שלא עניינה אותו ושילמתי בעצמי. בן הזוג שלי הוא החבר הכי טוב שלי ואני מתיעצת איתו בכל הוצאה, אבל ההחלטה הסופית שלי. אני מוציאה על תחביבים, קצת בגדים, ולפעמים חופשה זולה בחו"ל עם אחת החברות שלי. בן הזוג שלי סגפן ממש, לדעתי יותר מדורין, וגם נלחץ מלהוציא כסף. הסכם הממון מרגיע אותו - הכסף שלו בטוח, אני דואגת לרמת סיכון מאד נמוכה, הוא לא נלחץ לעשות החלטות פיננסיות שגדולות עליו בתזמון מסוים רק בגלל שאני כבר מוכנה להמשיך הלאה. אני מניחה שאם הייתי מתחילה להשקיע בכסף משותף, הוא היה נכנס מיד ללחץ ולא ישן בלילה. כדי להוסיף סוג של בטחון, הוא יודע שהוא השארים בקרן הפנסיה שלי והוא יהיה בטוח כלכלית גם אם אמות מחר, אבל שאר הנכסים ילכו לילדים, מה שגם אומר שלא באמת אכפת לו אם יהיה שם מיליונים או פחות. בסיכום, הוא מרויח בעצמו כדי לספק את כל צרכיו ויותר מזה, ויש לו בטחון נוסף באמצעות קצבת השארים שיקבל במקרה שאמות ואותו דבר נכון מהצד שלי, מה שיוצר עצמאות כלכלית באופן אבסולוטי וגם אחד מהשני. במקרה חירום קיצוני ברור לי שלא תהיה שום התחשבנות הדדית - אנחנו זוג ומשפחה.
ביום יום זה אומר, שאם אני רוצה לנסוע לחו"ל לחופשה, או לקנות רכב, או להחליף את הספות בסלון, אני אומרת לו, ומדברים על זה. אנחנו יכולים לממן כל אחד מאלה גם בנפרד, מהחשבון הפרטי, אז זה לא ענין של לבקש רשות להשתמש בכסף משותף. מלכתחילה המדיניות שלנו דומה אז הפערים שוליים יחסית והשיחה היא יותר התיעצות מה כדאי לנו, ביחד. הכל על מי מנוחות כי כאמור אף אחד לא מוטרד כאן שהשני יוכל למנוע ממנו לעשות משהו שהוא רוצה, אבל הדעה של השני חשובה לנו וה- well being הכללי שלו.
