פאק, אם הייתי במינוס לא הייתי יישן בלילות.
אני הייתי במינוס עד לפני כמה שנים טובות... של כמה עשרות אלפי שקלים, תוך כדי שאני סטודנט עני, ללא שום גב כלכלי, ללא שום חסכונות ועם משכורת סף מינימום.
אמנם עולם המושגים והתובנות שלי ממש לא היה כמו של האנשים המרואיינים בכתבה, אבל כנראה שלא הייתי יותר מדי רחוק מעולם ההבנה שלהם לגבי אותו מחסור כרוני בכסף...
ישנתי טוב מאוד בלילות (כמובן חוץ מהלילות שבהם עבדתי כדי לכלכל את המינוס והצריכה המוגזמת שלי באותה התקופה ביחס ליכולותיי, מה שהיה בערך 3-4 לילות בשבוע לפחות).
בכלל לא הייתי מודאג. בכלל לא דאגתי. פשוט חייתי "מהיד לפה" וזה מה שזה.
כנראה (=לא כנראה) שסמכתי על העתיד שלי, כי אני הרי סטודנט וזה לבטח ישתלם בעתיד ו"יהיה בסדר"... ולכן אני זוכר את עצמי תמיד מאוד חרד ומודאג לא מהמינוס, אלא מהאפשרות שהדבר הכי יקר ושבו השקעתי את כל כולי יפגע או יחדול מלתפקד בצורה שבו אני רגיל לה - המוח שלי.
אני לא יודע להסביר איך לא דאגתי מהכסף...
כשאדם, שהוא קודם כל צרכן, כלומר קודם כל ארנק עם רגליים ופתח לנשימת אוויר, מתרגל לחיות עם מינוס בבנק, הוא פשוט מדחיק/מתעלם מזה.
אני חושב שזה קשור לשלל
מנגנוני הגנה פסיכולוגיים שהעיקריים בהם הם הכחשה (של גודל הבור) והדחקה (של חומרת המצב).
ואני יכול לומר לך, למרות שזה לא תחום הידע והמחקר שלי (רחוק מכך האמת), שהמוח הוא מכונה כל כך אדירה, כל כך מעוותת, כל כך מחווטת מוזר אצל כל אחד מאיתנו, וכל כך עקומה וכאוטית, שכל משאלתה הוא להמשיך את קיומה העצמי כך שהכל מתקבל על הדעת (פרט לאנומליה של אי-קיום עצמי מכוח המחשבה - התאבדות).
כל זה נכתב כדי להסביר לך שאם היית במינוס (לא במצבך התודעתי העכשווי, אלא במצב תודעה אלטרנטיבי צרכני מורגל למחסור כרוני בכסף) - כנראה היית ועוד איך מוצא דרך לישון היטב בלילות.
גם במצבך העכשווי, במידה והדבר איכשהוא היה נכפה עליך - היית מצליח לישון בלילות.