אני החלטתי לתרום כל חודש לסוג של "בית תמחוי". בדקתי בדיוק מי מקבל שם משכורת, כמה כספים הולכים למנגנון העמותה וכמה לאוכל, ובניגוד לעמותות ענקיות כמו עלם או אפילו ארגונים כמו אמנסטי, כמעט כל התרומות מגיעות ליעדן. מאז אני תורמת, כבר כמה שנים, סכום של כחמישים ש"ח בחודש. מעבר לזה אני תורמת מדי פעם כספים לנושאים שחשובים בעיני, אחרי בדיקה.
אני חושבת שאני מאד ברת מזל להיות משכילה, צעירה יחסית ובריאה. בעבר, באמצע החיים, בתקופה מסוימת נכנסתי לקשיים כלכליים (ולא, זה לא היה בגלל התנהלות שלי, אלא בגלל אירוע במשפחה), ואז גיליתי מה זה לדאוג שלא יהיה מה לאכול. גיליתי גם שאין למי לפנות, כי מי שלא "מוכר לרווחה" לא מטופל, ויש תור ארוך בכל מקום ולכל דבר. אני לא יכולה אפילו לתאר את החרדות מה יהיה עם הילדים שלי. בבת אחת נזרקנו משיחות על נסיעות לחו"ל לשיחות על איך אפשר לקצץ שקלים בודדים בתקציב החודשי, ואז גם אימצתי חלק מהאסטרטגיות של הסולידית. אם לא הייתי צעירה, בריאה ומשכילה, זה לא היה עובד. לכן החלטתי לתרום חודשית כסף לבית התמחוי שמאכיל בכסף שלי מישהו פחות ממוזל ממני במשך שבוע, ואני אפילו לא מרגישה את זה. אני תורמת בהוראת קבע ושוכחת מזה.
