פרשתי.
ביררתי איך אפשר לקבל את המקדמה בחזרה ומסתבר שחודש אחרי תחילת הלימודים מתכנסת ועדת שכר לימוד שדנה בהחזרים. כתבתי להם פנייה מרגשת, וקיבלתי את מלוא המקדמה בחזרה.
מאז אני חי חיי בטלה , לא עובד ולא לומד, בבידוד ובניתוק חברתי.
לא הייתי בנוי ללימודים באותה התקופה, אני עדיין לא בנוי. נמאס לי מהבדידות ומdead end jobs ורציתי מסגרת חברתית כלשהי אז בניתי לעצמי את הרעיון הזה של ללכת ללמוד גיאוגרפיה בבר אילן.
זו הייתה טקטיקה של בריחה, לא רציתי לעבוד, לא רציתי לעשות שינוי משמעותי באמת בחיים שלי, אז ניסיתי איכשהו להסתיר ולהסוות את הסיבה האמיתית להרשמה ללימודים, זו בסך הכל הייתה דרך מילוט.
הייתי צריך להקשיב ולהענות לתביעות הפנימיות שלי כבר אז, ופשוט לצאת מהבית, לשנות מקום, לשנות סביבה.
ידעתי מה אני צריך, ידעתי מה האפשרויות שלי, אבל הייתי חלש מדי ופחדן מדי כדי לקחת את הגורל שלי בידיים שלי.
ב-19 אני יוצא לתגלית, אולי נמצא שם איזשהי אמריקאית עשירה. ואם לא, אז כשאחזור אני צריך לעשות מעשה.
כל מה שצריך זה קצת כוח רצון, קצת נחישות, קצת החלטיות, והיקום יחייך גם אליי.
היום אני מבין שזה באמת לא כזה ביג דיל ולא צריך להסתבך סתם.
אני יכול לעבור מהבית ולגור עם שותפים במקום מגניב, אני יכול למצוא עבודה עם מגורים , לא חסר. ההזדמנויות שם, האפשרויות שם.
אתם יודעים, לעשות מה שכולם עושים, לעבוד, ללכת ללמוד, לטייל, לנסוע. לחיות אורח חיים בריא , נורמלי, מאוזן. העולם רחב ויש לו הרבה מה להציע, לא חייבים לחיות בצורה סגורה וענייה.
רק צריך להוציא את המקל מהתחת.
יצא לי הרבה [המון] זמן לי להיות לבד, וכשאתה לבד, אז אתה מודע לכל התהליכים הפנימיים שקורים בתוכך. למחשבות, לרגשות, לפחדים, לרצונות.
המוח שלנו הוא מכונה, וכשמכונה עובדת יותר מדי זמן, היא נשחקת, מאבדת ברק.
למדתי כמה זה חשוב לנסוע למקומות, לנסות דברים חדשים, וכמה זה חשוב אינטרקציות חברתיות. אחרי מפגשים חברתיים מזדמנים הרגשתי הרבה יותר שפוי, נורמלי, בריא, מאוזן, רענן ועוצמתי.
לגארי גולמן יש מופע סטנדאפ שנקרא 'הדיכי הגדול' והוא דיבר שם על איך לדבר עם אנשים הציל אותו, וזה נכון גם לגביי.
לדבר עם אנשים, לנסוע, סיטואציות חברתיות חדשות, מקומות לא מוכרים - טוב מאד למוח, טוב מאד לנפש, ולגוף.
האינרציה של המוח שלנו היא תמיד לעבוד, גם כשאין בכך צורך. ולכן קל מאד לאבד פרופורציות כשאתה לבד, לשקוע ברחמים עצמיים וליצור מציאות מלנכולית.
אני חייב להודות למי שהמליץ על הסצנה של Raymond k hessel , בעקבות הסצנה הזאת ראיתי את הסרט [כן כן, לא ראיתי אותו לפני] ויצא לי גם להבין את המשמעות שלה.
מאז גם נדרסתי, הותקפתי, והרגשתי כמה פעמים בסכנת חיים.
כשסיטואציות כאלה קורות, אתה יוצא מכל הקטנוניות של השגרה ושל היום יום, מהמצב התודעתי הרגיל שאתה נמצא בו, זה מדהים.
ברגעים האלה הבנתי באיזו צורה עלובה אני חי ובאיזה שטויות אני מתעסק.
לא השתנו החיים שלי, חזרתי לאותם השטויות, אבל הרושם נשאר. הבנתי שיש אפשרות אחרת, ישנה דלת, לקיום בריא יותר.
לגבי האקדמיה, ביולי האחרון עשיתי פסיכומטרי, קיבלתי ציון ממוצע, את כל החלק הכמותי ניחשתי וקיבלתי בו 70.
בספטמבר האחרון ניסיתי להתקבל לחוג לסיעוד , חשבתי על סיעוד מזמן, אבל זה לא באמת מתאים לי.
גם פה זו הייתה סוג של דרך מילוט שנבעה ממצוקה נפשית. פשרה, לא באמת רציתי את זה, בטח לא במוסד אליו ניסיתי להתקבל, אבל שכנעתי את עצמי שצריך השכלה, צריך מקצוע, צריך איזשהי פרנסה...
היה לי ראיון מגעיל עם שתי קלעפטות זקנות ששאלו אותי שאלות די מוזרות , וכנראה שראו עליי שאני לא באמת רוצה את זה אז קיבלתי דחייה.
באוניברסיטאות יש דבר כזה שנקרא קבלה דרך 'אפליה מתקנת' או 'ראויים לקידום', ובשביל להתקבל דרך האפיק הזה יש צורך בניקוד של מעל 30 שמתקבל דרך שליחת טפסים לאגודה למען החינוך בירושלים.
שלחתי להם טפסים, הם הכירו בילדות העשוקה שלי, וקיבלתי ציון של 38.
למכון פוירשטיין יש תכנית שמציעה קבלה דרך אבחון דינמי למי שגדל בפריפריה ויש לו ציון של מעל 30 בראויים לקידום.
האבחון בודק פוטנציאל למידה, ואם אתה עובר אותו יש לך את האפשרות לנסות להתקבל לכל חוג באוניברסיטה עד פער של 100 נקודות בפסיכומטרי, ובנוסף התכנית מציעה ליווי ותמיכה.
אני רוצה לעבור את האבחון הזה. אם אעבוד על הכמותי שלי בפסיכומטרי אוכל לשפר אותו ולקבל ציון כללי לא רע בכלל, ואז אוכל להתקבל לחוגים כמו משפטים בעברית וכאלה. תמיד הייתי טוב בלזבל את השכל, ומניתוח הפרופיל החברתי – כלכלי הממוצע של הלומדים בחוג הבנתי שמגיעות לשם גם בנות כאלה שלאבא שלהן יש איזה חצי מרמת גן שזה נשמע לי כמו רעיון לא רע בכלל.
