יש מקרים גבוליים יותר. למשל, אח אחד שמצטיין בתחום שדורש הרבה מאד השקעה כספית (ספורט, ריקוד וכיוצ"ב). בהנחה שמשאבי המשפחה מוגבלים, עולה השאלה עד כמה נכון להשקיע המון באחד מבני המשפחה בלבד.
בתור אחד שהתחבט בזה במציאות, לפני הרבה שנים, הגעתי למסקנה הבאה: כל עוד יש משאבים כספיים, לתת חוגים כמה שאפשר (כמובן חוגים שמפתחים יכולת הילד ולא זריקת כסף), וברגע שמגיעים למגבלות התקציב, להתחיל לעבוד בצורה שוויונית.
זה אומר שנותנים לאח אחד שרוצה ללכת לכמה חוגים שרוצה, אפילו אם אחיו השני בכלל לא רוצה ללכת לחוגים (ואז יש תקציב כפול לילד אחד) , ברגע שהאח השני רוצה גם ללכת לחוגים (אפילו אם מתוך קנאה גרידא), מפחיתים את כמות החוגים שיש לילד הראשון כדי שהשני יקבל בדיוק כמה שרוצה, עד המגבלה של חצי מהתקציב.
בפועל היו אצלי כאלו שראו בחוגים עונש והיו כאלו שאהבו אותם, אז כולם קיבלו מה שרצו
לגבי המקרה הקיצוני של ספורט תחרותי שדורש מכל המשפחה להצטמצם למען אח אחד, לפי הכלל לעיל, זה לא מקובל עלי. לא מוכן לפגוע בסדר היום הכללי של המשפחה, ובסיכויי הקידום של האחים הנוספים, למען אח אחד, מוכשר ככל שיהיה. אלא אם כן יש לי עודפים כספיים כאלו שמאפשרים לי לתמוך בו ללא פגיעה באחים האחרים.
התפקיד שלי כהורה זה לתת יכולות מקסימליות והזדמנויות שוות לילדים שלי.