זה קצת מחוץ לשירשור של הפוסט, או שאולי לא... לא יודע.
האמת היא הרבה יותר אפורה, נטלתי X וY וZ (אומר לך בפרטי אם מתעניין) ובמינון "מכובד" כמו שהרופא שלי אוהב להגיד - זה פשוט די מעפאן. לא מזיז יותר מדי. עד היום הניסיון שלי היה רק חיובי - היו כמה נגיעות מאוד מוצלחות, אבל רוב הטיפול התרופתי אני בכלל לא מרגיש אותו, בטח שלא "משנה תודעה" או דברים שאתה חושש מהם. מאוד מאוד רחוק מזה - לטוב ולרע...
תראה, לפחות
לגבי עצמי,
ולגבי עצמי בלבד באופן אישי ובלתי אמצעי, אני לא בעד שום כדורים פסיכיאטריים ובכלל.
אני מעדיף למות. מה שבכל מקרה יקרה במוקדם או במאוחר, וכמה שיותר מוקדם יותר טוב כי העולם הזה לא מצליח לרגש אותי במיוחד והוא גם לא יצליח לרגש אותי בעתיד.
סוג המוח שלי וצורת החשיבה שלי בעייתית מאוד בלשון המעטה... בעייתית למה?
לקונצנזוס. "לנורמליות". להשתלבות במארג. להיות אחד.
לא שאני טורח לעשות את זה יותר מדי, כי גם ככה הקונצנזוס שם בכדי שאתכלל בו אם ארצה או שלא (תחבורה ציבורית, מקום עבודה, התנהלות פיננסית וכו').
וגם לא משנה עד כמה אני לא קונצנזוסיאלי, אני בטוח חלק מהקונצנזוס של איזושהיא קבוצת שוליים, מה שבלית ברירה הופך אותי ללא מיוחד בעליל תודה לאל.
אז למה אני אישית נגד שימוש שלי בכדורים פסיכיאטריים?
כי ככה החלטתי.
גם לי מותר להיות לא הגיוני או לא לנמק כל הרגשה/תחושה.
ההרגשה/תחושה שלי מבוססת על ידע מאוד בסיסי מתחום הלימודים שלי, מחוויות אנקדוטליות אישיות מול חברים וסביבה קרובה וממחקר ארוך שנים של לשאול אנשים שאלות ולחפור להם בשכל.
זה התחיל עם הריטלין בתקופת הלימודים שאותו כולם שיבחו והמשיך הלאה משם...
אני לא חייב לתת לזה הגיון או תירוץ או סיבה ממש ממש טובה או לקשר עכשיו למאמרים כנגד ושיקשרו אותי למאמרים תומכים.
ככה אני מרגיש לגבי עצמי באופן מאוד מאוד אינטואטיבי שלא דורש אישוש מדעי ואמפירי.
אני באופן חד-חד ערכי מאוד אוהב להיכנס ראש בקיר בכל דבר כמעט, להתנגד לשם ההתנגדות בלבד (מה שלא הופך אותה ל"דווקא"), לשאול ולהטיל ספק בכל מה שאני רואה לנכון.
זה קשה וזה גם מה שדופק אותי יותר מדי פעמים ממה שהייתי רוצה.
הלאה.
לכל מי שמנסה וזה עוזר לו, אני מפרגן לחלוטין ואף ממליץ. יש המון מדע מאחורי הדבר הזה, רובו תומך, חלקו לא. ואני ממש לא בא סמכא בעניין.
האחד משמין. השני מוריד חשק מיני. השלישי מצמיח שערות. הרביעי במאניה. החמישי בדיפרסיה.
אבל בכל הקשור לשיפור מצב הרוח - זה עוזר להיות נורמלי.
ואם זה עוזר - אז אחלה. זה מומלץ.
כשרשמתי איפה שרשמתי (אני זוכר בערך) שכדורים פסיכיאטריים הם "משני תודעה" - זה בדיוק מה שהם.
לוקחים את התודעה הרצוצה של האדם שנוטל אותם ומשנים אותה.
למה רצוצה?
כי היא לא "נורמלית". כי היא חרדה. כי היא לא משתלבת. כי היא "בעייתית". כי היא לא מתפקדת. כי היא לא פרודוקטיבית.
כי היא לא הרבה דברים שאנו חושבים שהיא יכולה או אמורה או צריכה להיות.
חבק את החרדות שלך.
הם שם למענך. לטובתך. לסמן לך משהו.
המוח שלך הוא הרבה פעמים חבר והוא הרבה פעמים אויב.
לפחות אם אתה מחליט להילחם בו אחד על אחד - תעשה את זה כמו "גבר", בלי שריון, תעמוד מולו פנים מול פנים, עם בטיש 5 קילו או עם עט עיפרון ותדקור אותו בעין.
אין לי מושג איך ללמד אחרים או להסביר להם מה זה אומר להילחם ראש בראש עם המוח שלך.
לי אין מושג איך אני מצליח לעשות את זה בכלל.
זה כולל המון תבוסות איומות. המון כשלונות מפוארים. המון דיפרסיות והמון מאניות.
זה כולל תקופות שלמות שאתם חברים הכי טובים ותקופות שלמות שאני מסוגל לרצות לפצח את הקרקפת ולשלוף אותו משם ולנתק אותו מכל כלי הדם.
יכלו לאבחן אותי אם רצו בלפחות כמה וכמה קטגוריות (כנראה?).
כשאתה חרד כל כך להמשיך ולאחוז בשוק העבודה בשיניים, במקצוע שלמדת, בדרך שסללת לעצמך... יש בזה המון הגיון והמון מן ההרואיות.
אני גאה בך שאתה מנסה לעשות את זה ולא לוותר ולהילחם על זה.
רק בדרך אל תשכח להקשיב לחרדות שלך ולנסות להבין מה הן מסמנות לך.
אנחנו בהחלט כזה דפוקים כמו שאומרים לנו, וממש לא דפוקים כמו שמשכנעים אותנו.
יש לנו אינסטינקטים, אינטואיציות, הרגשות, תחושות, מניעות, כשלים ופינות נסתרות והן כולן יכולות להפריע לנו, לשדוד אותנו מעצמנו.
ולמרות כל זאת, אנחנו חייבים להקשיב להן, לא חייבים לעשות את מה שהן מבקשות מאיתנו.
אולי הן מעיקות עליך כי הסיטואציה שבה אתה נמצא, אם אתה מוכן להכיר בכך או שלא, כבר לא תואמת את הצרכים שלך.
את המידות שלך.
זה כמו לנסות להידחק לג'ינס מלפני עשור, רק שאז הוא ישב עליך ממש ממש טוב, והיום עם הכרס של גיל 35 או 40 (מנטלית, לא כרונולוגית, וגם כרונולוגית) אתה לא מבין למה הוא ממש צמוד ולוחץ, אבל אתה לא תוותר עליו כי הוא של Levi`s ועלה לך 500 ש"ח והוא עדיין עולה לך על התחת.
הפסיכולוגיה המערבית, שאחראית על האבחנות-קטגוריות-הגדרות (=גדרות) צודקת כל כך הרבה. וטועה כל כך המון. וזה גם חלק מסוד הקסם שלה וחלק מהעתיד ההתפתחותי שלה (להתקדם הלאה, להשתפר ולתקן את הטעויות).
כנ"ל הרפואה המערבית, שאחראית על האבחנות-קטגוריות-הגדרות שצודקת כל כך הרבה. וטועה כל כך המון. וזה גם חלק מסוד הקסם שלה וחלק מהעתיד ההתפתחותי שלה.
לשני הנ"ל יש מקום אדיר ובלתי יסולא מפז בחיים של כולנו. מקום של אלים כמעט.
לאחדים זה בהחלט נכון, וסביר, הגיוני וריאלי. לאחרים לא.
ולכולם יש מקום יחד גם יחד בזרועות שלובות בדרך אל המוות.
כל מה שכתבתי פה שווה לקליפת השום. יש הגיון. אין הגיון.
גם מי שיקרא ויחשוב שיש הגיון - צודק. או טועה.
גם מי שיקרא ויחשוב שזה פאקינג בולשיט מטומטם ומטמטם - צודק. או טועה.
