סול
משתמש רגיל
- הצטרף ב
- 12/5/17
- הודעות
- 881
- דירוג
- 1,461
טריגר - מחשבות קשות על המצב במדינה.
אני קצת מופתע ששרשור כזה לא נפתח כאן עכשיו בעת המלחמה.
במשך מעל לעשור יושבי הפורום ובראשם הסולידית מתדיינים לפרטי פרטים על תרחישי אפוקליפסיה כאלו ואחרים. מה יקרה אם ככה, ואם ככה, ואם ככה.
ועכשיו כשהתרחיש האפוקליפטי מגיע, ומפגיזים אותנו בטילים יומם וליל, ואף סוגרים עלינו את השערי הטיסות - אף אחד לא פוצה פה.
אף אחד לא כותב מה עכשיו עלינו לעשות, או מזכיר איזו תכנית לשלוף. מרגיש שכיסינו את עצמנו מכל הכיוונים, חוץ מתרחיש שמדינת ישראת תכלא בתוכה את יושביה.
לא מדובר פה בפאניקה של סוף העולם או במשהו שיגרום לי למכור מניות. זה לא מוח הלטאה שלי. זה גם לא שלא ידעתי שישראל לא מקום פשוט לגור בו: יוקר מחיה, השתלטות של הזרם האורטודוקסי על חוקי המדינה, רוב דתי חרדי בעשורים הקרובים (אני רק תוהה מה יקרה כשראש הממשלה ויועציו ישמרו שבת) מעמד ביניים שקורס, מלחמות ואסונות לפי שעה, הלומי קרב, קטועי גפיים, בריות רעילה, נשיות מסרסת, אינפלציה משתוללת, הורים שכולים. את כל זה ידענו. נולדנו לזה.
אך ההפקרות של ה7/10 גרמה לי להבין שאם אחטף - לא רק שלמדינה תהיה אוזלת יד בלהחזיר אותי. המנגנון שלה ישים אותי כגבר צעיר ורווק בסוף סדרי העדיפות שלה. חיי חשובים לה פחות. החזרנו תצפיתניות צעירות ודשנות שלא איבדו גרם ממשקלן, ואז, הרבה הרבה אחרי החזרנו גברים צנומים כמו מקל. גם אויבנו מבדילים בין נשים לגברים, וההבחנה הזאת לא לטובתי. איזה נורא זה להחטף גבר. אף אחד לא פוחד שתאנס אז אין לך כרטיס יציאה.
יש לי פה דירה שקניתי בכלום כסף ולא המשכתי להתמנף בנדלן כי אף פעם לא הרשתי שייך לפה. אין מדינה שאני לא מרגיש תייר בה. תמיד רציתי לשמור על אופציה לעזוב. חופש הוא ערך עליון מבחינתי.
מאותה סיבה לא התחתנתי ולא הבאתי ילדים. לא רק כי יקר פה וכל מי שמביא ילדים למדינה הזאת דן את עצמו לעבדות לא נורמאלית (אלא אם פעל כמו הסולידית ופרש לפני הילד), אלא כי אני לא חושב שזה טרייד כזה מוצלח להיוולד פה. מי שנולד פה סובל הרבה. אני אוהב את חיי, אוהב לחיות, לא הייתי מוותר על זה, אבל הייתי נהנה לא פחות, וכנראה הרבה יותר בכל מקום אחר -ולא כ"יהודי". אז למה להביא ילד דווקא כזה? למה לא לתת לעולם להביא את הילדים שלו שלא סובלים ממלחמות ולהשאיר את הילד שלי בגדר רעיון?
ילד גם יקרקע אותי באופן סופי למדינה המטורללת הזאת.ואני מקורקע לה כבר ככה. בכל מקום בעולם אהיה היהודי, וזה לא תואר קל ונעים להחזיק בו.
כל אלו מחשבות שהיו לי ממזמן. בסך הגדול הצלחתי ליצור לעצמי אורח חיים אלטרנטיבי מוצלח מאד מאד ביחס לאוכלוסיה. יש לי דירה צנועה בלי משכנתא, וכמליון שקל מושקעים במדדים עולמיים. אני עובד יום בשבוע בשכר מאד גבוה (800 לשעתיים, עוד 500 לשעה וחצי, ועוד 250 ל45 דקות של שיעורי נגינה) וזה מכסה לי את כל הוצאות. אני רשאי לעשות מה שאני רוצה בכל הזמן שלי, שזה בדרך כלל אומנות. לתת בחזרה לארץ את המתנה שלי.
אבל אני עושה את זה כאן רק כי האנגלית שלי ממוצעת ואני כותב בעיקר בעברית. זה מה שהשאיר אותי פה.
אני לא אוהב להרגיש זר והרגשתי כזה הרבה שנה שעברה בחו"ל. התגעגעתי לארץ ולחברים, אבל אני מתחיל להרגיש זר גם כאן.
האור האדום נדלק אצלי עכשיו כשמונעים ממני כאזרח ישראלי לצאת מהמדינה כשהיא מופגת טילים.
מה שנקרא - פה חשדתי.
היתכן שבנוסף להכל המדינה מתייחסת אלי כאל אסיר ומונעת ממני לצאת ממנה, בעוד שהיא נותנת אפשרות כזאת לתיירים וזרים?
האם אני נחות מהם באיזושהי דרך, וחייב להקבר בקבר אחים עם כולם "בשם הציונות"?
את הסנקציות החברתיות אני רגיל לקבל. הגידופים ליורדים מהארץ, וכל הפקה הפקה הזה לא מרגש אותי מדי. עם שטויות כאלה אני יכול להתמודד.
אבל האם יתכן שהמדינה סגרה עלי את השערים? האם זה צפוי לקרות באופן קבוע בעתיד? אם כן אני חייב לברוח מהכלא הזה.
אתם מבינים, לתרחיש כזה לא התכוננתי. דאגתי לקנות נדלן בצורה המינימלית ביותר. השקעתי במדדים רחבים ולא בארץ. לא הפרשתי לפנסיה מעבר לחובתי. יש לי קצת ביטקויין. לא הבאתי ילדים ואני רווק עם דרכון אירופאי. לכאורה אני מהגמישים שיכולים לצאת מפה מהר כשיש בעיות לא? כך חשבתי, והתבדתי. אני רוצה לטוס מפה עכשיו, ולא יכול. יש שמועות על טופס ועידת חריגים, אבל אני לא מוצא אותו, והבנתי שהוא גם ככה ידחה כי אין לי "מצב חירום". אני מבין שהמדינה הזאת מדרדרת, וכמה שלא תהיה חכם, מחוכם, וגמיש, ותנסה להפריד בינך למצב המדינה, זה לא יעזור לך כשאתה אזרח ישראלי ומצפים ממך להתפוצץ עם כולם ובלי בושה עושים לך עיכוב יציאה מהארץ, כאחרון הפושעים.
אני כרגע עוד בשוק ושואל אתכם חברי פורום יקר, מה עושים בתרחיש שכזה? האם חייבים לקחת את הדברים ולהתחפף? הקמתי לי דירה חמודה שאני אוהב, עם טלוויזיה וכמה כלי נגינה, אני אוהב ליצור ויש לי מופע בעברית שאני חושב שאני יכול להצליח איתו כאן, מאד רציתי לנסות, אבל אין מחיר לחופש.
אני קצת מופתע ששרשור כזה לא נפתח כאן עכשיו בעת המלחמה.
במשך מעל לעשור יושבי הפורום ובראשם הסולידית מתדיינים לפרטי פרטים על תרחישי אפוקליפסיה כאלו ואחרים. מה יקרה אם ככה, ואם ככה, ואם ככה.
ועכשיו כשהתרחיש האפוקליפטי מגיע, ומפגיזים אותנו בטילים יומם וליל, ואף סוגרים עלינו את השערי הטיסות - אף אחד לא פוצה פה.
אף אחד לא כותב מה עכשיו עלינו לעשות, או מזכיר איזו תכנית לשלוף. מרגיש שכיסינו את עצמנו מכל הכיוונים, חוץ מתרחיש שמדינת ישראת תכלא בתוכה את יושביה.
לא מדובר פה בפאניקה של סוף העולם או במשהו שיגרום לי למכור מניות. זה לא מוח הלטאה שלי. זה גם לא שלא ידעתי שישראל לא מקום פשוט לגור בו: יוקר מחיה, השתלטות של הזרם האורטודוקסי על חוקי המדינה, רוב דתי חרדי בעשורים הקרובים (אני רק תוהה מה יקרה כשראש הממשלה ויועציו ישמרו שבת) מעמד ביניים שקורס, מלחמות ואסונות לפי שעה, הלומי קרב, קטועי גפיים, בריות רעילה, נשיות מסרסת, אינפלציה משתוללת, הורים שכולים. את כל זה ידענו. נולדנו לזה.
אך ההפקרות של ה7/10 גרמה לי להבין שאם אחטף - לא רק שלמדינה תהיה אוזלת יד בלהחזיר אותי. המנגנון שלה ישים אותי כגבר צעיר ורווק בסוף סדרי העדיפות שלה. חיי חשובים לה פחות. החזרנו תצפיתניות צעירות ודשנות שלא איבדו גרם ממשקלן, ואז, הרבה הרבה אחרי החזרנו גברים צנומים כמו מקל. גם אויבנו מבדילים בין נשים לגברים, וההבחנה הזאת לא לטובתי. איזה נורא זה להחטף גבר. אף אחד לא פוחד שתאנס אז אין לך כרטיס יציאה.
יש לי פה דירה שקניתי בכלום כסף ולא המשכתי להתמנף בנדלן כי אף פעם לא הרשתי שייך לפה. אין מדינה שאני לא מרגיש תייר בה. תמיד רציתי לשמור על אופציה לעזוב. חופש הוא ערך עליון מבחינתי.
מאותה סיבה לא התחתנתי ולא הבאתי ילדים. לא רק כי יקר פה וכל מי שמביא ילדים למדינה הזאת דן את עצמו לעבדות לא נורמאלית (אלא אם פעל כמו הסולידית ופרש לפני הילד), אלא כי אני לא חושב שזה טרייד כזה מוצלח להיוולד פה. מי שנולד פה סובל הרבה. אני אוהב את חיי, אוהב לחיות, לא הייתי מוותר על זה, אבל הייתי נהנה לא פחות, וכנראה הרבה יותר בכל מקום אחר -ולא כ"יהודי". אז למה להביא ילד דווקא כזה? למה לא לתת לעולם להביא את הילדים שלו שלא סובלים ממלחמות ולהשאיר את הילד שלי בגדר רעיון?
ילד גם יקרקע אותי באופן סופי למדינה המטורללת הזאת.ואני מקורקע לה כבר ככה. בכל מקום בעולם אהיה היהודי, וזה לא תואר קל ונעים להחזיק בו.
כל אלו מחשבות שהיו לי ממזמן. בסך הגדול הצלחתי ליצור לעצמי אורח חיים אלטרנטיבי מוצלח מאד מאד ביחס לאוכלוסיה. יש לי דירה צנועה בלי משכנתא, וכמליון שקל מושקעים במדדים עולמיים. אני עובד יום בשבוע בשכר מאד גבוה (800 לשעתיים, עוד 500 לשעה וחצי, ועוד 250 ל45 דקות של שיעורי נגינה) וזה מכסה לי את כל הוצאות. אני רשאי לעשות מה שאני רוצה בכל הזמן שלי, שזה בדרך כלל אומנות. לתת בחזרה לארץ את המתנה שלי.
אבל אני עושה את זה כאן רק כי האנגלית שלי ממוצעת ואני כותב בעיקר בעברית. זה מה שהשאיר אותי פה.
אני לא אוהב להרגיש זר והרגשתי כזה הרבה שנה שעברה בחו"ל. התגעגעתי לארץ ולחברים, אבל אני מתחיל להרגיש זר גם כאן.
האור האדום נדלק אצלי עכשיו כשמונעים ממני כאזרח ישראלי לצאת מהמדינה כשהיא מופגת טילים.
מה שנקרא - פה חשדתי.
היתכן שבנוסף להכל המדינה מתייחסת אלי כאל אסיר ומונעת ממני לצאת ממנה, בעוד שהיא נותנת אפשרות כזאת לתיירים וזרים?
האם אני נחות מהם באיזושהי דרך, וחייב להקבר בקבר אחים עם כולם "בשם הציונות"?
את הסנקציות החברתיות אני רגיל לקבל. הגידופים ליורדים מהארץ, וכל הפקה הפקה הזה לא מרגש אותי מדי. עם שטויות כאלה אני יכול להתמודד.
אבל האם יתכן שהמדינה סגרה עלי את השערים? האם זה צפוי לקרות באופן קבוע בעתיד? אם כן אני חייב לברוח מהכלא הזה.
אתם מבינים, לתרחיש כזה לא התכוננתי. דאגתי לקנות נדלן בצורה המינימלית ביותר. השקעתי במדדים רחבים ולא בארץ. לא הפרשתי לפנסיה מעבר לחובתי. יש לי קצת ביטקויין. לא הבאתי ילדים ואני רווק עם דרכון אירופאי. לכאורה אני מהגמישים שיכולים לצאת מפה מהר כשיש בעיות לא? כך חשבתי, והתבדתי. אני רוצה לטוס מפה עכשיו, ולא יכול. יש שמועות על טופס ועידת חריגים, אבל אני לא מוצא אותו, והבנתי שהוא גם ככה ידחה כי אין לי "מצב חירום". אני מבין שהמדינה הזאת מדרדרת, וכמה שלא תהיה חכם, מחוכם, וגמיש, ותנסה להפריד בינך למצב המדינה, זה לא יעזור לך כשאתה אזרח ישראלי ומצפים ממך להתפוצץ עם כולם ובלי בושה עושים לך עיכוב יציאה מהארץ, כאחרון הפושעים.
אני כרגע עוד בשוק ושואל אתכם חברי פורום יקר, מה עושים בתרחיש שכזה? האם חייבים לקחת את הדברים ולהתחפף? הקמתי לי דירה חמודה שאני אוהב, עם טלוויזיה וכמה כלי נגינה, אני אוהב ליצור ויש לי מופע בעברית שאני חושב שאני יכול להצליח איתו כאן, מאד רציתי לנסות, אבל אין מחיר לחופש.
