יש עשורים שבהם לא קורה דבר. ויש שבועות שבהם עשורים משתנים. השבוע האחרון היה אחד מאותם שבועות. מגיפת הקורונה מתפשטת — ולראשונה מזה זמן רב, העולם משותק מפחד. מאות בני אדם מתים מדי יום. סגרים והגבלות תנועה מוטלים ברחבי העולם, הפעילות הכלכלית מובאת לעצירה יזומה, והשווקים הפיננסיים – הם כבר מזמן ב"טריטוריה דובית", לאחר התמוטטות של יותר מ-20% בתוך ימים ספורים. זהו הרגע. המבחן הגדול...
למקרה שאתם (עדיין) לא ספונים בבונקר מבודד, אספר לכם שמכות אלוה מסוג ארבה ודבר נחתו על הארץ ומכלות אותה בעודכם קוראים שורות אלה. וכאילו לא די בכך, כדי להשלים את האפוקליפסה התנ"כית המתהווה, נראה שגם במרחב הפיננסי פרצה לה מלחמת גוג ומגוג.
זקני השבט יודעים לספר שפעם – לפני שסיגלתי לעצמי מנהג לשבור את האינטרנט עם אמירות רדיקאליות בנוסח "לבני אדם יש מידה של אחריות על גורלם הכלכלי" – כתבתי כאן על תיק השקעות וירטואלי בשם "שוקולד מריר".
עבור רבים, המסע לעצמאות כלכלית נפתח מנקודת מוצא שלילית.
השחיקה במקום העבודה הולכת ומצמצמת את נקודת המבט של העובד המתוסכל לכדי "ראיית מנהרה", כך שהצדדים האפלים של עולם הקריירה, מטופשים וזניחים ככל שיהיו, הופכים בהדרגה לעיקר, אם לא לחזות הכלל.
כך, לפחות, היה במקרה שלי.
אז אחרי שאמאזון הודיעה על כוונתה לעלות ארצה ולצרכניסטים הייתה אורה ושמחה, הגיע תורם של הגיקים הפיננסים לקפץ מהתרגשות (בערך).
בלאקרוק, חברת ניהול הנכסים הפיננסיים הגדולה בתבל, הידועה בעיקר כמפעילת מותג קרנות הסל iShares, נכנסת בכוח מלא לשוק ההון הישראלי, ומצרפת כמה ממוצריה להיצע ההולך וגדל של מוצרי ההשקעה הפסיביים הזמינים להשקעה.
נתחיל מהסוף. אני לא מאד אופטימית לגבי היכולת של חינוך פיננסי להוביל להתנהגות פיננסית אחראית – ודאי כשמדובר בקלחת האמוציונלית של שוק ההון. אחרי הכל, משקיעים לא מתרסקים בגלל פערי ידע או בורות פיננסית – וגם לא בגלל מושגים, גרפים או טבלאות אקסל. משקיעים מתרסקים בגלל הורמונים כמו דופאמין וקורטיזול. 80% מההצלחה כמשקיע היא פועל יוצא של התנהגות; לא של ידע מושגי או הבנה כמותית. Having said that, ויסלח לי...
נדמה לי – אם נתעלם לרגע מדעותיהם של מלומדים חשובים כמו רינה מצליח ורינו צרור – שרוב הציבור יסכים לטענה שכהונתו של משה כחלון במשרד האוצר הייתה קטסטרופלית.
כשיאיר לפיד, סתיו שפיר ואפילו אבי ניסנקורן מטיפים פתאום לשמרנות פיסקאלית, סימן שנחצה רף חדש של חוסר אחריות ציבורית.
"אם אתה שולח אותי להשיג קרטון חלב – אני יודע לעבור ממצב שאין לי את זה למצב שאני הולך למכולת ומשיג את זה. אם אתה שולח אותי להשקיע בשוק ההון, אין לי שמץ של מושג איך לעבור ממצב שאין לי את זה למצב שיש לי את זה."
