קטגוריהשונות

חמישה חודשים לא כתבתי כאן.
המוזות לא שרקו.
דברים אחרים טרדו את שלוותי, עד כדי כך שהעיסוק בכסף ובעצמאות כלכלית נראה לי פתאום שייך לשלבים גבוהים מדי בהיררכיית הצרכים. בטח בימים ובשעות גורליות אלה.

הגחת לחיק משפחתנו לפני קצת יותר מחודש, ורדרדה וחייכנית, והמתקת חיש מהר שנה שכמעט בכל היבט אחר הייתה מרירה למדי. הכל חדש עבורך. הצלילים, המראות והתחושות אמנם מציפים אותך, אבל לעת עתה העולם שלך קטן, והצרכים שלך פשוטים. בקרוב תגלי שהחיים הם יותר מאוכל, חיתולים ושינה בעריסה, תפגשי פנים ומקומות חדשים, ותביני שאת, אמא, אבא ואחיך הגדול כולנו חלק ממקום מורכב וגדול בהרבה. ועל העולם הגדול הזה רציתי לכתוב...

“תמונה אחרונה מכל,
אשר נועלת מחזה מוזר ורב-תהפוכות זה,
היא ילדוּת שנייה ושִכחה גמורה,
נוֹן-שן, נוֹן-עין, נוֹן-טעם, נוֹן-כלום.“
(ו. שייקספיר, “כטוב בעיניכם”)

כמה דברים שלמדתי להשלים עמם.

קרב ורדן  (1916) זכור כאחת הזירות המדממות ביותר של מלחמת העולם הראשונה.
במשך 300 ימים כתשו צבאות גרמניה וצרפת אלה את אלה, במלחמת חפירות סטאטית ואכזרית שגבתה את חייהם של למעלה מ-300,000 חיילים ופצעה קרוב למיליון. הגרמנים חתרו להתיש, הצרפתים חתרו להדוף, והתוצאה: קיפאון שבו שני הצדדים הקיזו זה את דמו של זה מבלי שהשיגו הישג טריטוריאלי משמעותי.

מאות שנים אחרי שתזאוס גיבורה המיתולוגי של אתונה הלך לעולם שכולו טוב, ספינתו המקודשת נותרה לעגון בנמל העיר כאנדרטה לזכרו.
בהדרגה, פגעי הזמן החלו נותנים אותותיהם בכלי השיט העתיק. תושבי אתונה החליפו את קורות העץ המרקיבות, שיקמו את הירכתיים ותפרו מפרשים חדשים.
השיפוץ המתמשך הוביל לשאלה פילוסופית: האם הספינה שעוגנת בנמל אתונה היא עדיין ספינתו של תזאוס, הגם שרוב חלקיה המקוריים הוחלפו מזמן?

 ההורות משנה אותך.
כמו עיוורת צבעים שמגלה לפתע גוונים חדשים, היא מנכיחה היבטים בעולם ובעצמך שמעולם לא הבחנת בהם.
היא גורמת לך להרגיש דברים שלא הרגשת, לחמול כפי שלא חמלת, ולפחד כפי שלא פחדת.