ברוכים הבאים לעידן הסלופ!
אנו טובעים באוקיינוס של תוכן מג’ונרט, נטול מחשבה, משמעות ותוקף.
המצב לתחושתי כה חמור עד שהוא כבר מעיב על עצם הסבלנות והנכונות שלי לקרוא תוכן באינטרנט, כל שכן לכתוב משהו.
אולי זה דווקא זמן טוב לחזור לרעיונות אלמותיים ששרדו את מבחן הזמן.
לאורך השנים, תוך כדי כתיבת פוסטים בבלוג הזה, ליקטתי מושגים, מודלים מנטליים ומסגרות מחשבתיות כאלה, שמסייעים להמשיג את המציאות ולהבין איך העולם עובד.
חלקם הוזכרו במפורש בפוסטים כאן, אחרים נותרו ברקע.
מכיוון שאין סיכוי שאוכל לייחד פוסט נפרד לכל אחד מהם, הקדשתי את הזמן הפנוי המועט שהיה לי בשבועות האחרונים, בין מטח למטח, כדי לאצור אותם לרשימה מתומצתת, בחלוקה תמאטית שמתכתבת עם נושאים שכתבתי עליהם.
ההגדרות הן שלי, והן פשוטות בהרבה מההגדרות המדעיות המדויקות. אין כאן כוונה להחליף סקירה מלאה של כל רעיון, רק לעורר סקרנות ומחקר עצמאי, בבחינת הזמנה לצלול למחילות ארנב אינטלקטואליות.
כדי לקבל סקירה והבנה מלאה יותר של כל רעיון, לחצו על הקישור המתאים.
עיצוב לחוסן
כדי לשגשג צריך תחילה ללא להימחק.
מערכת טובה איננה נמדדת לפי ביצועיה כשהכל זורם, אלא לפי יכולתה להמשיך לתפקד גם כשמשהו נשבר. אם תקלה אחת (אובדן הכנסה, מחלה, פרידה, פריצה, תביעה, שינוי רגולטורי) מספיקה כדי לפרק את חייך, יש מקום לחשוב על יתירות, גיבויים ופיזור.
יש מערכות שיכולות לספוג לחץ זמני ולחזור לצורתן אך רק עד גבול מסוים, שמעבר לו כבר נגרם נזק קבוע. סיבולת סיכון פועלת באופן דומה: משקיעים משכנעים את עצמם שיוכלו לשאת תנודתיות כל עוד היא תאורטית, רק כדי לגלות שהם חצו את הסף במשבר אמיתי.
תקופות ממושכות של יציבות ושגשוג הן הזרע שינביט את חוסר היציבות הבא. כשאנשים חווים תקופות של שגשוג הם נעשים בטוחים יותר, שאננים יותר וממונפים יותר, ולכן גם בונים מערכות שהולכות ונעשות שבריריות יותר.
כל קיצור דרך שלא באמת פותר את הבעיה אלא רק דוחה אותה יוצר התחייבות סמויה שתגבה מחיר בעתיד. זה תקף החל מהלוואות לכיסוי המינוס ועד למדיניות שמנסה לקנות שקט בכסף.
לעולם אין להרוס גדר לפני שמבינים מדוע היא נבנתה מלכתחילה. רפורמות פזיזות, משיכה מוקדמת מחסכונות פנסיוניים או דה-רגולציה נראים הגיוניים עד שמגלים (מאוחר מדי) את הבעיה הסמויה שהם נועדו למנוע.
בארכיטקטורת מחשבים, השיפור הכולל בביצועי מערכת מוגבל תמיד על ידי החלק במערכת שלא ניתן להאיץ (צוואר הבקבוק). כך גם בפיננסים: אם למשל משפרים באגרסיביות את תשואת תיק ההשקעות אבל שיעור החיסכון נותר נמוך בגלל הוצאות גבוהות, השיפור בתשואה לא ישנה דרמטית את המערכת כולה.
אבולוציונית, יצור חי חייב להשתפר ולהשתנות רק כדי לשמור על מעמדו היחסי, משום שסביבתו ומתחריו משתנים אף הם. הטורף חייב לסגל לעצמו מהירות גבוהה יותר אם הטרף שלו הפך למהיר יותר. גם בפיננסים, עמידה במקום פירושה נסיגה.
מעבר לנקודה מסוימת כל יחידה נוספת של משאב מסוים מייצרת פחות ופחות תועלת לעומת היחידות שקדמו לה. בלילה קר, השמיכה הראשונה חשובה בהרבה מהשמיכה התשיעית. המיליון הראשון משפיע הרבה יותר מהמיליון ה-21.
ככל שמערכת לא-ביולוגית שורדת לטווח ארוך יותר, כך סביר יותר שהיא תמשיך לשרוד גם בעתיד, מכיוון שהיא הוכיחה יכולת לשרוד אופנות מתחלפות. במקום לרדוף ללא הרף אחר מידע חדש, עדיף להתמקד במידע ששרד את מבחן הזמן: הספרות הקלאסית, נוסחאות שהוכחו, מחקרים ששוחזרו.
כל התקדמות בממד אחד תבוא בהכרח על חשבון ממד אחר. לכן, כל בחירה בהכרח לוקחת משהו ונותנת משהו, ולכן אי-אפשר לאפטם את הכל בו-זמנית. כך, למשל, לא ניתן לבנות תיק השקעות שיניב בעת ובעונה אחת תשואה מרבית, נזילות מיידית, פשטות תפעולית, יעילות מס ושקט נפשי בתקופות תנודתיות.
אין משמעות לשאלה כמה אני עשויה להרוויח אם יש אפשרות ממשית שטעות תגרור את השמדתי. הישרדות קודמת לאופטימיזציה, ולכן יש משחקים (כמו רולטה רוסית, על מקבילותיה הפיננסיות) שכדאי להימנע מהם אפילו אם הם נראים אטרקטיביים על הנייר.
גם כשמוצאים הזדמנות טובה, יש להתאים את גודל ההימור ליכולת של המערכת לשרוד הפסדים. גם אם תזת ההשקעה מוצקה ביותר, חשוב להתאים את גודל הפוזיציה לסיכון משום שריכוזיות יתר עלולה להוביל לחורבן.
המציאות תמיד רועשת יותר וצפויה פחות מהמודל, ולכן מערכת טובה היא כזו שמותירה מרווח לטעות. אני לא אנהג במשאית שמשקלה 7 טון על גשר שיכול לשאת 7.5 טון, לא אוציא 7,000 ש”ח אם הכנסתי החודשית מסתכמת ב-7,500 ש”ח, ולא אבנה תכנית פרישה שמניחה תשואה שנתית מובטחת של 10% ואינפלציה אפסית.
בחירות מוקדמות, גם אם היו מקריות, מעצבות את טווח האפשרויות העתידי ולכן משפיעות על התוצאה הסופית, לאור הנטייה להמשיך לצעוד בתוואי שנוצר בעבר (משום שהסטייה ממנו יקרה, קשה או בלתי אפשרית) לכן, טעויות אטסרטגיות בתחילת הדרך עלולות להיגרר שנים.
עבור רבים הסיכון האמיתי איננו מוות אלא דווקא חיים ארוכים מדי. אנשים לא נערכים כראוי (פיננסית, משפטית ותפעולית) לאפשרות שהם עלולים לחיות זמן ארוך מאד מבלי שיש להם יכולת ממשית לדאוג לעצמם.
הרעיון שלפיו יש לעצב את כללי החברה כאילו אינך יודע מראש איזה מקום תתפוס בה: עשיר או עני, בריא או חולה, חזק או חלש. חוסר הידיעה מחייב לשאול אילו כללים היינו מסכימים לקבל אלמלא ידענו אם נהיה בצד המרוויח או בצד הנפגע. כל תכנון פיננסי צריך להתחיל מבעד למסך בערות, ולהניח שלא תמיד נהיה בשיאנו, כך שנוכל לשרוד גם כשהמציאות תציב אותנו בעמדה פחות נוחה מכפי שאנחנו מדמיינים היום.
כשמפריעים למערכת יציבה, היא נוטה להגיב באופן שמנסה לבטל את ההפרעה. מגדילים הכנסה, וההוצאות צומחות כדי “לבלוע” אותה. מקטינים הוצאות, והנפש “מפצה” בבזבוזים אחרים. כל שינוי כלכלי מפעיל גם כוחות נגד, ולכן לא די להחליט, אלא צריך לקחת בחשבון גם את ההתנגדות שההחלטה עצמה תיצור.
למערכת יש נטייה טבעית לנוע לאורך זמן לעבר אי-סדר, אלא אם מושקעת בה אנרגיה כדי למנוע זאת. המטבח שלך ילך ויתבלגן כברירת מחדל, הגינה תתמלא עשביה אם לא תטופל, הגוף יתדרדר ללא תנועה, ומערכות יחסים יישחקו ללא תשומת לב. גם בפיננסים: עצמאות כלכלית היא לא רק צבירת הון, אלא מאבק שיטתי בהיערמות אי-סדר דרך תחזוקה שוטפת.
אנרגיה לא נוצרת יש מאין ולא נעלמת, אלא רק משנה צורה. כך גם לגבי סיכון פיננסי: אפשר להמיר אותו מסוג אחד של סיכון לסוג אחר, אבל לא להעלימו כליל: מניות חושפות אתכם לתנודתיות, מזומן חושף אתכם לסיכוני אינפלציה.
מנה קטנה של רעל יכולה לחזק מערכת, בעוד שמנה גדולה תפגע בה. צא ולמד: לא כל קושי מזיק. אתגר מדוד יכול לבנות חוסן כל עוד הוא לא עובר את סף הקריסה. זה נכון, בין היתר, גם לתנודתיות בשוק המניות, לצמצום מרצון או התנסות “על רטוב” בהפסדים.
מערכות שמתחזקות ומשתפרות דווקא כתוצאה מכאוס, לחץ ותנודתיות. שריר שנקרע באימון ונבנה חזק יותר הוא אנטי-שביר. מודל עסקי שמרוויח ממשברים (או משקיע שמנצל מפולות עמוקות כדי לקנות בזול) הופך את התנודתיות בשוק מאיום קיומי ליתרון תחרותי.
המידה הטובה נמצאת בדרך כלל בין שני קצוות הרסניים. אומץ, למשל, נמצא בין פחדנות לפזיזות; נדיבות בין קמצנות לפזרנות; חמלה בין שבריריות לאדישות. במקום למקסם פרמטר מסוים, יש למצוא את הטווח הנסבל בין פזרנות יתר שעלולה לרסק אותך כלכלית לחיסכון אגרסיבי מדי שעלול להפוך את החיים עצמם לאמצעי במקום לתכלית.
חלק גדול מהתוצאות נקבע בידי מעט אירועי קיצון בעלי השפעה עצומה. הממוצע מסתיר את מה שבאמת מזיז את העולם: משברים, קפיצות טכנולוגיות, תאונות היסטוריות, וימים נדירים שמשנים את החיים ממסלולם. כמעט כל התשואה שנקצור מהשקעותינו יגיעו ממספר יחסית מצומצם של אירועים, ימי מסחר וניירות ערך.
עיצוב לצמיחה
על הפלא השמיני בתבל.
כדי להצליח בענק, צריך לעשות דברים קטנים באופן עקבי. אנשים חושבים ליניארית, ולכן נוטים להקל ראש בהשפעה האקספוננציאלית של פעולות קטנות שמצטברות לאורך זמן. הצמיחה הולכת ומאיצה משום שכל תוספת חדשה נבנית על גבי כל מה שהצטבר לפניה.
יתרון קטן בתחילת הדרך נוטה לייצר יתרונות נוספים בהמשך, כך שהפערים הולכים ומתרחבים עם הזמן. מי שנכנס מוקדם למשחק של חיסכון, השקעה ולמידה, לא רק צובר הון אלא גם פותח פער שקשה לסגור מאוחר יותר.
הנקודה בה המערכת כבר אינה זקוקה לדחיפה חיצונית מתמדת, משום שצברה מספיק מסה, מומנטום ותנופה כדי להמשיך לנוע בכוחות עצמה. כמו חללית שמשתחררת משדה הכבידה של כדור הארץ, או תיק השקעות שמגיע לגודל שבו התשואה שהוא מייצר נעשית משמעותית יותר מההפקדות החדשות.
מערכת טובה איננה רק כזו שעובדת, אלא כזו שנשארת פשוטה גם כשהיא גדלה. אם תיק של מיליון ש”ח דורש פי עשר יותר תשומת לב מתיק של מאה אלף ש”ח, החלפתם סוג אחד של עבודה באחרת.
כסף שיתקבל היום שווה יותר מכסף שיתקבל בעתיד, בשל היכולת להשקיע אותו כבר עכשיו ולקצור תשואה. כסף שמושקע היום שקול למכונה שמתחילה לייצר כסף נוסף, שבתורה מייצרת כסף נוסף, וכך הלאה, עד להיווצרות אפקט מצטבר אקספוננציאלית.
גרגר חול אחד אינו יוצר ערימת חול, וגם לא הגרגר הבא. לכן קשה לתפוס את הרגע שההצטברות תוספות זעירות הופכת למשהו חדש לגמרי. צבירת הון פועלת באופן דומה, ומסבירה מדוע הדרך לעושר מרגישה כל כך לא דרמטית בזמן אמת.
כל תגובה כימית זקוקה לדחיפה ראשונית שתאפשר לה לחצות את מחסום הפתיחה. הצעד הראשון הוא לעתים החלק הקשה ביותר בכל שינוי. בול עץ יבש לא נדלק מעצמו בחלל החדר ללא אנרגיית השפעול של גפרור. אף תיק השקעות לא מתחיל לצבור ריבית דריבית לפני שפותחים חשבון מסחר ורוכשים השכלה פיננסית בסיסית.
לפעמים תכונה, כלי או פתרון שהתפתחו למטרה אחת מקבלים בהמשך שימוש חדש ושונה לגמרי. נוצות, למשל, לא הופיעו בהכרח מלכתחילה כדי לאפשר תעופה, אלא קיבלו בהמשך תפקיד חדש. חדשנות וצמיחה לא תמיד נולדת מהמצאה מאפס, אלא לעיתים מהסבה יצירתית של דבר קיים לצורך חדש. האבולוציה של הפרסונה והבלוג הזה היא דוגמה לכך.
חזרה שיטתית היא המפתח להתייעלות. כל חזרה מצמצמת את עקומת הלמידה ומקטינה טעויות, כך שהעלות והמאמץ הנדרשים לייצור כל יחידה נוספת יורדים הודות ללמידה מצטברת. הכלל הזה חל גם על צבירת הון: מיסוד שגרה קבועה של הפקדה לחיסכון והשקעה תוך מעקב הוצאות והימנעות מטעויות מוזיל את החיכוך ומקל על צמיחה לאורך זמן.
הנטייה להפריז במה שאפשר לעשות בטווח הקצר, ולהקל ראש במה שאפשר להשיג בטווח הארוך. מסביר מדוע אנשים מצפים לשינויים מהירים ומתאכזבים כשהמציאות מגיבה באיטיות. מותר להתעשר לאט (הטכנולוגיה קיימת).
תמריצים ומבני כוח
“אמור לי מה התמריץ, ואציג לך את התוצאה” (צ’רלי מאנגר)
עבודה נוטה להתפשט כך שתמלא את כל הזמן שהוקצב לעשותה. מערכות אנושיות מתרחבות אל תוך המרחב שניתן להן: אם יש יותר זמן, נייצר יותר עיכובים. אם יש יותר כסף, נייצר יותר צרכים. לכן גם הוצאות נוטות לעלות ולהתרחב שהן סוגרות את הפער מול ההכנסה.
במערכות היררכיות אנשים נוטים להתקדם עד לנקודה שבה הם כבר אינם מתאימים לתפקידם. כתוצאה מכך, המגזר הציבורי והפרטי מלא באנשים שגרועים בעבודותיהם. זו גם תזכורת לכך שהמרדף אחר הקידום הבא עלול להיות מלכודת.
ניסיון לפתור בעיה עלול ליצור מבנה תמריצים שמחריף אותה במקום לפתור אותה. הבריטים, שביקשו לצמצם את מספר הקוברות בהודו, הציעו פרס על כל קוברה שתחוסל, ובכך יצרו תמריץ להגדלת אוכלוסיית הקוברות.
מצב שבו אדם או גוף לוקח סיכון גדול יותר דווקא משום שהוא יודע שמישהו אחר יישא במחיר אם הדברים ישתבשו. למשל, בנקים נטו (לפחות בעבר) לתת אשראי ללווים מסוכנים בידיעה שגם אם יפלו הממשלה תחלץ אותם. בדומה, אם אני יודעת שמשלמי המיסים יפצו אותי במקרה שריבית המשכנתא תתייקר, יש לי תמריץ ברור להתמנף עד הצוואר.
פחד מפני היתקעות או הידרדרות בסולם החברתי. בני אדם שופטים את עצמם לא באופן אבסולטי אלא לפי סביבתם הקרובה, לפי פרמטרים כמו הכנסה, יוקרה וסמליסטטוס. זו הסיבה שרבים חשים חוסר מנוח גם הרבה אחרי שהשיגו את הצרכים החומריים שלהם. חלק ניכר מתרבות הצריכה מונע לא רק מהפקה של תועלת פונקציונלית אלא מאיתותים חברתיים על מיקום בהיררכיה.
תחושת עוני שאינה נובעת ממחסור חומרי אבסולוטי, אלא מכך שנראה שלאחרים סביבך יש יותר. אנשים מסוגלים להתמודד עם קושי כלכלי כשהוא בבחינת “צרת רבים”, אך מתקשים להתמודד עם השוואה, טינה מעמדית ומה שנתפס בעיניהם כחוסר הוגנות. זו הסיבה שאי-שיוויון כלכלי מעורר זעם אצל אנשים גם כאשר רמת החיים האבסולוטית שלהם עולה.
כאשר המדד הופך ליעד בפני עצמו, הוא מפסיק להיות מדד טוב, משום שאנשים מתחילים לעוות את התנהגותם כדי להצטיין במדד עצמו במקום במה שהוא אמור לייצג. שווי נקי, תשואה שנתית או הכנסה פסיבית הופכים למדדים גרועים מאד אם מקריבים בריאות, זמן, זוגיות ושקט נפשי כדי להגדיל אותם.
נטייה להקדיש משאבים לדברים הפשוטים להבנה, תוך הזנחת הנושאים המורכבים והחשובים באמת. רוב האנשים יקדישו יותר קשב לציוצים של פוליטיקאים מאשר לבריאות המעי הגס שלהם. בדומה, אנשים ינהלו דיונים ארוכים על הפחתה של שבריר בדמי ניהול, אבל לא על בחירת בן זוג או מקצוע.
טיפש הוא מי שמסב נזק לאחרים מבלי שהדבר מביא לו תועלת ואף גורם לו לנזק. לעומתו, הבנדיט מסב נזק לאחר במטרה להשיא תועלת לעצמו. טיפשים מסוכנים מבנדיטים משום שהתנהגותם אינה צפויה. היכולת של חברה אנושית להתקדם תלויה בשאלה אם חבריה הנבונים מסוגלים ליצור מספיק תועלת שתקזז את הנזק שנגרם מידם של הטיפשים.
רכישה אחת יוצרת חוסר התאמה עם כל מה שסביבה, ולכן מולידה שרשרת של רכישות נוספות כדי להשיב תחושת הרמוניה. מכונית חדשה מזמינה ביטוח יקר יותר, טלפון חדש מזמין אוזניות וכן הלאה. עצירת השרשרת בתחילתה שווה לעתים יותר מחסכון קטן במקום אחר.
ככל שיש יותר עדים לבעיה, קטן הסיכוי שמישהו מהם ייקח עליה אחריות אישית, משום שהאחריות מתפזרת וכל אחד מעביר אותה לחברו. זו הסיבה שכשלים ברורים נמשכים זמן רב למרות שהם גלויים לעין, כי כל שחקן מניח שמישהו אחר כבר אמור לטפל בנושא.
מה שעובד היטב היום יוצר תמריצים להתעלם ממה שיהיה חשוב מחר. החלטות שהמערכת מקבלת כדי להגן על רווחיה חושפות אותה לשיבוש טכנולוגי ולתחרות. לבלוקבסטר היה מודל עסקי מושלם: כל שנדרש ממנה היה לשכפל אותו ולהקים עוד ועוד סניפים. עד שבאה נטפליקס והסוף ידוע. האיום הגדול הוא לא פעם דווקא הצלחה שמקבעת אותנו למקור הכנסה או למיומנות ספציפית מתוך הנחה שאלה יגנו עלינו לעד.
צד חלש אינו מנסה להביס יריב חזק ממנו באותם כלים, אלא באמצעות שינוי כללי המשחק כך שיתרונותיו היחסיים של החלש יהיו חשובים יותר מעוצמתו הסגולית. במקום להילחם בקרבות אויר-אויר, האיראנים פשוט סוגרים את מצרי הורמוז עם מוקשים וכשב”מים. משקיעים קטנים לא יכולים לנצח גופים מוסדיים במידע או בגישה להון, אבל יכולים להיות סבלניים בהרבה בשעה שהמוסדיים נמדדים רבעונית ולהישאר אדישים לרעש כשהמוסדיים חייבים להגיב.
כאשר אדם אחד אמור לפעול לטובת אדם אחר, אבל מתוגמל לפי תמריצים שאינם חופפים לאינטרס של האחר, נוצר פער מובנה בין טובת הלקוח לבין טובת הנציג.
נדרשת הרבה יותר אנרגיה כדי להפריך בולשיט מאשר לייצר אותו, והתוצאה היא שהעולם מלא בבולשיט שמעולם לא הופרך.
כדי להבטיח את הישרדותם, מוסדות ינסו לשמר את הבעיה שלשמה הוקמו. למשל, אוריינות פיננסית נמוכה בציבור היא מצב נוח להרבה שחקנים פיננסיים שמרוויחים מחוסר היעילות שנגרם בשל כך.
לפעמים אנשים בוחרים בחירות לא לפי מה שטוב בעיניהם, אלא לפי מה שלדעתם טוב בעיני אחרים. כך למשל שופטים בתחרות יופי יודעים שהפרס יוענק למי שקולע לטעם של רוב השופטים האחרים ולכן יטו לבחור במה שאחרים יחשבו ליפה. זה מסביר השקעות ספקולטיביות רבות בשוק ההון, כשההמון בעצמו מנסה לנחש את הפסיכולוגיה של ההמון, בהתעלם מהשווי הפנימי של הנכס.
אם נשלול דבר-מה מאדם, הוא ירצה בו יותר, מתוך הזעפת פנים. אם רוצים שהילד יאכל ירקות, צריך לומר לו שהוא לא גדול מספיק כדי לאכול ירקות. עוזר להסביר גם למה צנזורה לרוב נוטה להתפוצץ בפנים.
בעלי חיים יפתחו תכונות בזבזניות ומכבידות כדי לאותת על יכולת הישרדות למרות הנזק שהתכונות הללו גורמות להם. במובן זה אולי אין הבדל דרמטי בין טווס שפורס את זנבו בפני מושא החיזור (ובעשותו כן הופך למטרה קלה לטורפים) לבין אדם שמשעבד את חייו למלווים כדי לקנות לעצמו רכב ספורט.
קבלת החלטות
בני אדם אינם גיליונות אקסל ממקסמי תועלת, אלא קופים רגשנים, מוטים ועייפים.
אנשים יעדיפו באופן מובהק לקחת סיכונים ברורים שהסתברותם ידועה (כמו הטלת מטבע) על פני סיכונים עמומים שבהם ההסתברויות אינן ידועות, גם אם אלה עשויים להטיב עמם יותר. לכן רבים ירגישו בנוח עם משרות שכיר, דירה להשקעה או פיקדון בנקאי, אבל ככלל ירתעו מהשקעה במניות או מהקמת עסק עצמאי, גם אם הפוטנציאל גדול יותר.
הנטיה להעדיף תגמולים קטנים ומיידיים על פני תגמולים גדולים שיתקבלו בעתיד. דחיינות, אכילת יתר, בזבוזים, כל אלה נובעים מעיוותי זמן, לא מטיפשות. המוח סורק את ה-“אני העתידי” באותו אזור שבו הוא סורק זרים מוחלטים. זו הסיבה שלבקש מאדם לחסוך לפנסיה מרצונו זה כמו לבקש ממנו לתת את כספו לזר ברחוב.
הנטייה להמשיך להשקיע בפרויקט כושל רק משום שהושקעו בו כבר משאבים רבים. העבר הוא עלות שקועה, לא טיעון בעד ההמשך. אנשים שמעדיפים להישאר שנים במקצוע, בזוגיות או בנכסים שאבד עליהם הכלח, רק משום שהם מתקשים לחתוך הפסדים ולהודות בטעות.
משקיעים ימכרו מוקדם מדי נכסים שעלו בערכם כדי להרגיש שניצחו, ומנגד יאחזו זמן רב מדי בנכסים מפסידים בתקווה שאוטוטו יחזירו את ההפסד. זו סיבה מובילה לכך שאנשים משיגים תשואה איומה לאורך זמן כשמנסים לנהל תיק אקטיבי בהתבסס על רגש.
במצבי לחץ, פעולה אקטיבית לעולם תיחשב כעדיפה על פני חוסר מעש, משום שישיבה בחיבוק ידיים מכאיבה לאגו ונתפסת כחסרת אחריות. זה נכון במיוחד כשהשוק יורד והמוח צורח עליך לעשות משהו (למכור), אף על פי שעדיף ברוב המקרים לא לעשות דבר.
בני אדם נוטים להסתגל במהירות לכל שיפור בתנאים שלהם, כך שגם שינוי שנראה עצום ברגע הראשון הופך עד מהרה לנורמלי החדש. תיק צ’אחנל חדש שאקנה בתאילנד ב-40 אלף ש”ח ירגש אותי בדיוק לשבועיים, ולאחר מכן רמת האושר שלי תשוב לנקודת הבסיס. מסביר מדוע שדרוג רמת חיים איננו בהכרח ערובה לשיפור באיכות חיים, ולמה ככלל עדיף לרצות פחות מאשר לקנות יותר.
הנטיה להניח שכאשר איננו בטוחים מה נכון לעשות, יש לחקות התנהגות של אחרים. היוריסטיקה הזו עלולה להיות מסוכנת כשהקבוצה עצמה פועלת מתוך חרדה או סטטוס או חיקוי. זה מה שמסביר תופעות כמו בועות, פאניקה, צריכת יתר וחרדת מעמד.
אנשים מפגינים שיפוט חכם ומאוזן יותר כשמדובר בבעיות של אחרים, אך לא מצליחים ליישם את אותן תובנות לגבי חייהם שלהם. אגו ומעורבות רגשית נוטים לצמצם את נקודת המבט.
התשוקה מדבקת. כשצופים באנשים אחרים רוצים דבר מסוים אנחנו רוצים בו גם.
בני אדם לא תמיד יודעים בעצמם מה הם רוצים, ולכן לומדים מה לרצות דרך חיקוי של אחרים. חלק עצום מהשאיפות הצרכניות והקרייריסטיות שלנו איננו אותנטי אלא מושאל חברתית.
לאופן הצגת המידע יש השפעה על ההחלטות שלנו, גם כאשר העובדות עצמן לא השתנו. האריזה הפסיכולוגית שבה מוגשת המהות חשובה לא פחות מהמהות עצמה. ירידות בבורסה יכולות להיחשב כאיום או כהזדמנות, כתלות בנקודת המבט.
לפעמים הבעיה איננה מחסור באפשרויות, אלא דווקא ריבוין, שמוביל לשיתוק מעודף ניתוח ושאיפה לשלמות. כמו חמורו האומלל של בורידאן שניצב בין שתי ערימות חציר זהות ולא הצליח להכריע ביניהן עד שגווע ומת. זה מסביר למה אנשים נבונים מאד לפעמים אינם משקיעים פשוט כי הם ממתינים למוצר המושלם או לתזמון המושלם. החלטה פיננסית סבירה שנעשית בזמן לרוב עדיפה מהחלטה מבריקה שמגיעה מאוחר מדי.
הנטייה להימנע ממידע שיגרום לנו למתח נפשי. כמו מכתבים ממס הכנסה או מיילים מהבוס או מצב המינוס בבנק. התעלמות מבעיות לא פותרת אותן, כמובן, אלא רק מאריכה אותן.
שיפוט ובוחן המציאות
“הכלל הראשון הוא שאסור לך לרמות את עצמך, ואתה האדם שהכי קל לרמות” (ריצ’רד פיינמן)
לפי פרדוקס פרמי, הגלקסיה אמורה להיות מלאה בחוצנים, אבל עד כה לא התקבל סימן לקיומם. יתכן שהסיבה לכך היא שכל ציוויליזציה שמקימה על עצמה יותר מדי רעש מתגלה ומושמדת. הסתתרות היא לפיכך ההחלטה הרציונלית למי שרוצה לשרוד ביקום טורפני. ככל שיותר עיניים מביטות לכיוונך, גדלים הסיכויים למשוך לא רק הערכה אלא גם קנאה, לחץ, קונספירציות, מניפולציות, וניסיונות לנצל ולהרע, ולכן דיסקרטיות מכוונת היא לא פעם אסטרטגיית ההישרדות האופטימלית. אל תשאלו איך אני יודעת.
אין לייחס לזדון את מה שניתן להסביר בקלות על ידי טיפשות, טעות או רשלנות. עם כמה שמפתה לומר “דפקו אותי” ולהאשים אחרים, רוב הבעיות הכלכליות שאנשים נקלעים אליהן נובעות מסיבות משעממות ובנאליות לגמרי כמו אדישות למס, אוריינות פיננסית נמוכה ואינפלציית הוצאות. מנגד, השוו גם לתערו של נולנה.
כאשר ישנם מספר הסברים לאותה בעיה, הפתרון הפשוט ביותר הוא לרוב הפתרון הנכון. תיק השקעות פסיבי עם מינימום חלקים נעים לרוב יהיה אסטרטגיה עדיפה על מבוך אקזוטי של קרנות גידור, השקעות אלטרנטיביות ותזמון שוק.
הנטייה של מי שכבר יודע משהו לשכוח איך נראית המציאות בעיני מי שאינו יודע אותו. קשה לנו לדמיין עד כמה דברים בסיסיים אינם מובנים מאליהם לאחרים, ולכן אנחנו מסבירים רע, מלמדים רע ושופטים אחרים בחומרה. זה מפתח להבנה של קצרים בתקשורת ויוהרה אינטלקטואלית. מאד שכיח בעולמות הפיננסים, כולל בבלוג זה.
לעתים קרובות, בעלי מלאכה מומחים יודעים מה לעשות הרבה לפני שהם מסוגלים להסביר זאת במילים. יש ידע אינטואיטיבי, או כזה שאצור בזיכרון שרירים או בחוויות החיים, שלא ניתן לבטא בכללים או הוראות ברורות. זו תזכורת שלא כל דבר אפשר לכתוב, למדוד או לתווך הלאה, ובעידן הבינה המלאכותית ידע כזה מקנה יתרון משמעותי.
המתח בין מה שאנשים בוחרים לעשות מכוח רצונם, אופיים וכישרונם, לבין הכוחות הרחבים יותר שמעצבים את חייהם: מעמד, מוסדות, תרבות, פוליטיקה, ייחוס משפחתי, טכנולוגיה ומזל. המודל מסביר, מצד אחד, מדוע אף אחד אינו לגמרי אדון לגורלו, ומצד שני, שהיחיד איננו בובה של מערכת שדופקת אותו. ראו גם: הפריבילגיה הסולידית.
לעתים הדרך הטובה ביותר להבין איך להצליח היא תחילה להבין כיצד להיכשל. קל יותר לזהות טעויות פטאליות מאשר נוסחת הצלחה מושלמת. במקום לשאול “איך להפיק תשואה מקסימלית”, נהפוך את המשוואה ונשאל “מהן הדרכים המהירות והבטוחות ביותר להשמיד את כל ההון שלי”. התשובות (מינוף יתר, פאניקה ומכירה בשפל, ריכוזיות יתר, הוצאות כבדות מעל ההכנסה) מייצרות אסטרטגיית הימנעות.
בני אדם אינם רק מתבוננים במציאות אלא גם משנים אותם מעצם ציפיותיהם, מה שיוצר יחסי גומלין מעגליים בין תפיסה למציאות. כשאנשים מאמינים שמשהו מבטיח, עצם התנהגותם יכולה להפוך אותו לכזה לפחות לזמן מה: הציפיות משפיעות על הפעולות, הפעולות משנות את התוצאות, והתוצאות מחזקות את הציפיות. שוקי ההון הם ביטוי מזוקק של רפלקסיביות.
לעתים הדרך לשפר מערכת הוא לא באמצעות הוספה, אלא דווקא באמצעות גריעה של מה שמזיק לה. רבים מהניצחונות הפיננסים הגדולים נובעים דווקא מהימנעות: מאשראי צרכני, ממינוף, מ-FOMO צרכני או השקעתי. הדרך לנצח במשחק הזה היא פשוט לא להפסיד בו.
תוצאות קיצון נוטות להתמתן עם הזמן. לכן לא כל הצלחה חריגה מעידה על איכות יוצאת דופן ולא כל כישלון קולוסלי מעיד על בעיה מבנית. שנה מבריקה בשוק ההון עשויה בהחלט להיות שילוב של תנאים חד-פעמיים ומזל, ומנגד שנה איומה לא מעידה על כשל מבני.
בכל רגע נתון יש טווח מצומצם של רעיונות שנחשבים נורמליים. מה שנמצא מחוץ לחלון הזה נתפס כהזוי, קיצוני או בלתי ישים. לפני עשור הבלוג הזה זכה לעיתים לכיסוי תקשורתי כחריג וקיצוני, ואילו היום רעיונות כמו כלל ה-300 או פרישה מוקדמת דרך צבירת נכסים מניבים חלחלו אל המיינסטרים האינסטגרמי. מסייע להסביר מדוע השינוי מתחיל לעתים בעצם הנכונות להטיל ספק בגבולות הסמויים של מה שנחשב נורמלי.
הדרך הטובה ביותר להתרשם ממוצר או שירות היא להתרחק מחוות הדעת שבקצוות. לקוחות שנתנו למוצר שלושה כוכבים מתוך חמישה הם לעיתים קרובות המקור הטוב ביותר לתובנות, משום שהם היו קרובים מאוד לאהוב אותו, ולכן מסוגלים להצביע בדיוק על מה שהחמיץ את המטרה.
התחושה שמגיע לנו מזל אחרי תקופה ארוכה של חוסר מזל. הצרה היא שלהסתברות, כמו לשוק המניות, אין זיכרון. כל הסתברות צריכה להיבחן במנותק מהעבר.
פעולות שמכוונות להשגת מטרה מלאכותית שאנו קובעים לעצמנו רק כדי שתהיה מטרה כזו. כך, גם כשאנחנו מנסים להסיר מאבקים מהחיים שלנו, אנו יוצרים במקומם מאבקים מלאכותיים, מכיוון שהנפש אולי מבקשת שלווה, אבל זקוקה לעימות. זו כנראה הסיבה שלעולם לא אגמל מטוויטר.
בלוגיקה, טענה והיפוכה אינן יכולות להיות אמיתיות בעת ובעונה אחת ובאותו מובן. דלת לא יכולה להיות גם פתוחה לרווחה וגם נעולה. אדם לא יכול לכנות עצמו “משקיע פסיבי לטווח ארוך” ובו בזמן לבדוק את תיק ההשקעות ולשנות הקצאות מדי שבוע.
ייצוג המציאות לעולם איננו המציאות עצמה, ותמיד חסרים בו ניואנסים, רעש ומורכבות של העולם האמיתי שמחוץ לדף. האקסל היפה שלך לעולם לא יצליח למדל את הקורטיזול והדופמין בדם שלך כשהשוק נחתך ב-30% כשבכללת נערכת לתשואה שנתית של 7%.
עקיצות מדוזות וצריכת גלידה נוטות להתרחש במקביל, אבל האחד לא גורם לאחר.
קל לבלבל בין מה שפשוט למדוד לבין מה שחשוב באמת. דשבורדים ואקסלים מעניקים תחושת שליטה, אבל המציאות מורכבת גם ממשתנים עמומים שקשה לכמת, ודווקא אלה נוטים להכריע. קל למדוד תשואה שנתית, למשל, אבל איך מודדים שקט נפשי ופניות מנטלית?
אנשים נוטים לבלבל בין התפיסות המוגבלות שלהם את המציאות לבין המציאות עצמה. אדם הלכוד, למשל, ב”מערת” הקריירה-צריכה, רואה מולו רק את הצללים שעל קירות המערה (מרדף אחר הכנסה, צריכה, שירות חוב, יוקרה וסמלי סטטוס) ומסיק שאלה החיים עצמם. מי שבוחר להיחלץ מן המרוץ הזה, להסתפק בפחות, לחתור לעצמאות או להגדיר הצלחה באופן אחר, עלול להיתפס כמי שסטה מן הדרך, ויתר על החיים, או פשוט איבד את זה.
בעולם של אי-ודאות רוב המסקנות שלנו צריכות להיות זמניות. הידע האנושי הוא תהליך מתמשך של עדכון הסתברויות לאור מידע חדש. מסוכן להינעל רגשית על עמדה שאבד עליה הכלח רק משום שהכרזנו עליה בעבר והאגו שלנו עלול להיפגע אם ניסוג ממנה.
על הסכנות שבאינדוקציה: במשך חודשים ארוכים תרנגול ההודו של ראסל זכה לאכול דגנים טריים מדי בוקר עד שהסיק רציונלית כי “בני אדם תמיד מפטמים אותי”. בחג ההודיה, המציאות התהפכה עליו באבחת גרזן. צא ולמד, ביצועי העבר אינם מלמדים בהכרח על ביצועי העתיד, ומגמה יציבה לאורך זמן אינה ערובה לביטחון, להיפך, היא עלולה להעיד דווקא על סכנה מתקרבת.
החוכמה איננה מתחילה בידיעה, אלא בהבנה מה איננו יודעים ואיננו מסוגלים לחזות. במקום לנסות להיות גאון שצודק בהכל, קל יותר פשוט לא להיות דביל. כשנקודת המוצא היא שאינך יודע, קל יותר להבין מהם השטחים המתים שלך וקשה יותר לשטות בך.
- תערו של איינשטיין
כל דבר צריך להיות פשוט ככל הניתן, אבל לא פשוט מכך. זוהי אזהרה מפני פישוט-יתר של עולמות תוכן מורכבים (כמו השקעות, למשל) עם מספר רב של נעלמים.
אם אינך מסוגל להסביר את זה לילד, סימן שאינך מבין את זה בעצמך. הדרך היחידה שבה באמת מבינים משהו היא לזקק אותו לתמצית בשפה פשוטה. אני כותבת את הבלוג הזה (ואת הפוסט הזה ספציפית) כדי שאנשים יוכלו להבין דברים, מה שבתורו מסייע לי להבין דברים.
- הר הטימטום (אפקט דאנינג קרוגר)
הנקודה בגרף דאנינג-קרוגר שבה רמת הביטחון העצמי של האדם נמצאת בשיא, בשעה שהשליטה שלו בנושא בשפל. מעט מידע יכול להוביל מתחילים להניח בטעות שהם שולטים במערכת מורכבת מבלי שהם מודעים למשתנים הבלתי ידועים שמשפיעים עליה. כשאלה מתגלים, בעקבות למידה נוספת, שוקעים לעמק הייאוש שלמרגלות ההר.
תודעה ונפש
מבט מלמעלה על המרוץ.
מצב תודעתי של ריכוז מלא ועמוק בפעילות, שנוצר בעת איזון מדויק בין רמת האתגר של המשימה לבין רמת המיומנות של האדם. אתגר גבוה מדי ביחס ליכולת יוביל לחרדה ולתסכול, ואילו אתגר נמוך מדי ביחס למיומנות יוביל לשעמום.
לפני צומת החלטות משמעותי, כדאי לבחור בדרך שתשאיר אותנו עם תחושת חרטה מינימלית. עדיף לשאת סיכון לטווח קצר (כמו כישלון, מבוכה ואובדן הכנסה יציבה) מאשר להביט לאחור על חיינו בגיל 80 ולשאת תחושה של חוסר מעש והחמצה.
הבסיס לשיפוט נכון ולשלווה נפשית הוא ההבחנה הסטואית בין מה שתלוי בנו לבין מה שאינו תלוי בנו. כשאדם מתאמץ לכפות את רצונו על משתנים שאינם במוקד השליטה שלו (אינפלציה, מיסים, שערי ריבית, תשואות שוק) הוא לא רק מבזבז משאבים, אלא גם זונח את אותם אזורים שבהם דווקא יש לו כוח השפעה (שיעור חיסכון, דמי ניהול, רמת מינוף).
סקרנות היא התשוקה לסגור פערי ידע. סקרנות מתעוררת לא כשאין לך ידע כלל, אלא כשיש ידע מועט. זה כשלעצמו תמריץ ללמוד מעט על כל נושא (בדיוק כפי שאתם עושים כעת!) וזה יעורר את התשוקה ללמוד יותר.
התחושה שהחיים עדיין לא ממש התחילו ושהמציאות בהווה היא לכל היותר קדימון לעתיד אידיאלי. האידיליה הזו כמובן תתפוגג ככל שמתקרבים אליה, ואז יתברר שה”קדימון” שהרצנו קדימה היה למעשה לקץ החיים.
בני אדם לא התפתחו כדי להיות מאושרים באופן תמידי, אלא כדי להאמין שנגיע לאושר אם רק נכבוש את היעד הבא. לכן רגעים של אושר הם לרוב בני חלוף. רוב הזמן אנחנו מרגישים רק את הניחוח של האושר, מספיק חזק כדי שנוכל להמשיך לרדוף אחריו. רלוונטי מאד למי שמשליך את כל יהבו על חתירה לעצמאות כלכלית מתוך אמונה שמדובר בנירוונה נצחית.
אופטימיות יתר משאירה אותך חשוף להפתעות. פסימיות יתר מחסלת את שאריות המוטיבציה שלך. פסימיות אופטימיסטית מכינה אותך לגרוע מכל, מגדילה את הביטחון שתוכל להתמודד עם כל תוצאה, ובכך הופכת את השקפת העולם לחיובית יותר. מתכתב עם הפרקטיקה הסטואית לדמיין מראש את התרחיש הגרוע ביותר שעלול להתרחש, כדי “להשלים” עם ההפסד/אובדן ולשלול ממנו את כוח ההפתעה.
חיו את חייכם אך ורק באופן שבו הייתם מסכימים ושמחים לחוות אותם שוב ושוב בלולאה אינסופית, מתוך הנחה שהיקום חוזר על עצמו. זה תמריץ טוב לא רק לברוח משגרה שנואה, אלא לבנות שגרה יומיומית מדויקת, פשוטה ונטולת חרדות שלא נרצה לברוח ממנה כלל.
זהות היא מושג דינאמי ומשתנה, ולכן מסוכן להניח שהאדם של היום, עם צרכיו, מטרותיו ויכולתו לשאת סיכון, יהיה אותו אדם בעוד 20 שנה. החוכמה היא לעדכן את התכניות הפיננסיות באותו הקצב שבו “קורות העץ של חיינו” מתחלפות כדי שלא נמשיך להפליג עם זהות פיננסית שכבר מזמן אינה מתאימה למי שנהפכנו.
הידיעה שיום אחד נעשה משהו בפעם האחרונה בהחלט. מה אם זו הייתה השקיעה האחרונה בה צפית? או הפעם האחרונה בה התווכחת עם בן הזוג? כמה לילות סדר עוד נותרו לך? כמה סופי שבוע במחיצת הילדים? כמה שיחות טלפון עם אמא? מודעות לסופיות מכניסה דברים לפרופורציה.
אי אפשר להבין את העולם אם בוחנים אותו מבעד לדיסיפלינה או עדשה אנליטית אחת, משום שהעדשה הזו מצמצמת את נקודת המבט ואת העולם כולו למגבלות של אותה תאוריה. הפתרון של צ’רלי מאנגר היה ללקט מגוון רחב של תאוריות מתחרות וסותרות מתחומי ידע שונים ו”לארוג” אותן יחד כך שיאירו את השטחים המתים בעדשות האחרות. זה עתה למדתם 100 כאלה. יש עוד המון!
בדקו את הפנסיה שלכם עם FINQ! (*) בכפוף לתקנון, לקוחות זכאים מקבלים לחשבון הבנק 25% מעמלת הסוכן ש-FINQ מקבלת בפועל מהגוף המוסדי.
(* זהו קישור שותפים ואני מתוגמלת עבור הפניית לקוחות, תודה על תמיכתכם!)
הסולידית ממליצה
המידע במאמר זה מבוסס בין היתר על דעותיה האישיות של הכותבת כמשקיעה חובבת. מטרתו לספק מידע בסיסי וראשוני בלבד, ואין בו כדי להוות ייעוץ מקצועי מכל סוג, לרבות ייעוץ מס, ייעוץ פנסיוני, שיווק פנסיוני, ייעוץ משפטי, שיווק השקעות ו/או ייעוץ השקעות המתחשב בצרכיו המיוחדים של כל אדם, ו/או תחליף לייעוץ כאמור מטעם בעל הרישיון המתאים על פי דין. התייחסויות במאמר זה לניירות ערך ו/או נכסים דיגיטליים ו/או לביצועיהם, ככל שישנן, נועדו לצורך המחשה בלבד ואין בהן כדי להוות המלצת השקעה, הצעה לרכישה, ייעוץ לקנייה או מכירה, הבטחת תשואה או רווח ו/או הנעה לפעולה כלשהי בקשר עם אותם נכסים. הכותבת אינה אחראית לתוצאות השימוש ו/או היישום של האמור במידע ואין באמור בו משום התחייבות לנכונותו, דיוקו, עדכניותו, ו/או מידת התאמתו לנסיבותיו וצרכיו המסוימים של כל אדם. הקישורים המופיעים בעמודה "הסולידית ממליצה" הינם קישורי שותפים והכותבת מקבלת עמלה בגין לקוחות הנרשמים דרכם.
איזה כיף!
פשוט ועמוק. תודה, שוב. הייתי מוסיף סוף סע’ 9: “…תורת ישראל”