צאו רגע לגינה הציבורית הסמוכה.
אם תמתינו די זמן, החתול העצל שיתיישב על הספסל לידכם ישמח לדקלם שהדרך הנבונה והיעילה ביותר להשקיע לטווח ארוך היא לקנות יחידות בקרן מחקה מדד מניות רחב כמו S&P 500, להזרים אליה כסף טרי באופן שיטתי, ופשוט להמתין.
לא פשוט לקבוע תור לחני הלק-ג'ליסטית בימים אלו.
עלמות החן של אם המושבות לא מוותרות על שגרת טיפוח הציפורניים שלהן גם בימי מלחמה, והתוצאה היא שהיומן של חני סתום שלושה שבועות קדימה.
אבל חני עצמה לא מסתנוורת מהעניין. למען האמת, היא כבר פוזלת לכיוון אחר.
"פה זה לא הכסף הגדול, את יודעת" היא אומרת בחיוך, מצביעה על מנורת ייבוש הלק שבמרכז שולחן העבודה שלה.
"הכסף הגדול הוא בקורסים".
"חופש כלכלי", "עצמאות כלכלית" ו-"אי-תלות כלכלית" הם כולם כינויים מליציים למשוואה מתמטית: מצב עניינים שבו ההכנסה מנכסים עולה על הוצאות המחייה, באופן שמייתר עבודה בשכר.
בשונה מהתחזיות,"גיל שנתיים האיום" לא ממש מצדיק את שמו בינתיים.
החוויה עד כה רחוקה מלהזכיר את קרבות ההתשה המרים שהזהירו אותנו מפניהם.
לכל היותר, היא דומה יותר למשחק ההוא מהלונה-פארק עם הפטיש והחפרפרות.
הכסף שלי, ברוח ימים אלה, משול ליחידות צבאיות שלכל אחת יש משימה מוגדרת.
חלקו מוקצה לביטחון שוטף, כלומר, מיועד לצריכה שוטפת.
חלקו מרותק כעתודה לחירום.
רוב הכוח ההתקפי נשמר להשקעות לטווח ארוך, כשהכוחות המיוחדים אף משייטים מעבר לקווי האויב (או לגבולות המערכת הפיננסית המוכרת).
כל שקל הוא חייל. לכל שקל יש תפקיד. אף שקל לא יושב בצד ומתחפ"שן.
ההורות משנה אותך.
כמו עיוורת צבעים שמגלה לפתע גוונים חדשים, היא מנכיחה היבטים בעולם ובעצמך שמעולם לא הבחנת בהם.
היא גורמת לך להרגיש דברים שלא הרגשת, לחמול כפי שלא חמלת, ולפחד כפי שלא פחדת.
לקט מחשבות, תובנות ותהיות בפתח השנה החדשה וברקע השנתיים המטורפות שקדמו לה.
מגן פר התכסה בענפים בגומחה קטנה בקרקע, וניצל רק משום שהמחבל שצעד בסמוך לא פסע צעד נוסף.
ברק ניקסון ניצל לאחר שהסתתר בתא השירותים היחיד שלא רוסס בירי.
תומר מבראכה וחבריו כבר נחשפו, אך למזלם המחבל שגילה אותם הסתפק בכסף ופלאפונים והלך.
