בצעירותי הייתי במפגש בין בני נוער יהודים וערבים, מטעם ארגון ששאף לדו-קיום ודו-שיח וחתירה להסדר מדיני. היינו שם כל הכיתה. אחת מאיתנו הייתה ימנית, והייתה יוצאת דופן בכך. היה שם בחור ערבי רהוט, שרוב השיחה הייתה בינו ובין בחור יהודי רהוט (אחד מאיתנו).
הבחור הערבי בכלל לא התלהם. הוא פשוט הציג את העמדות המגובשות של הציבור שלו. היה שם עוד אחד שהציג את אותן דעות. וכמה שהקשיבו ורק פה ושם דיברו קצת. ההתרשמות שלי הייתה שהמשתתפים היהודים, ו"הדובר העיקרי" שלנו, ניסו לחשוב על טובת שני הצדדים, בעוד שהמשתתפים הערבים דיברו כמו עורכי דין של הצד הערבי.
העמדות שהבחור הערבי הביע היו נוקשות, או כך לפחות הן נשמעו לאוזנינו, והנחות הבסיס ועמדות המוצא היו כל כך רחוקות משלנו – ואלה עוד היו הערבים שיותר מעוניינים בדיאלוג ובשיתוף פעולה, שהארגון הצליח להביא... – שההתרשמות והמסקנה שלי הייתה שאין עם מי לדבר, וכמה טוב שאנחנו חזקים צבאית.
המפגש הזה נחרט בזכרוני והיה אחד הדברים (היו עוד) שתרמו לתזוזה האיטית וההדרגתית של הדעות שלי ימינה, מבחינה מדינית, בשנים שלאחר מכן.
מי ייתן ולמפגש של החילונים עם הדעות של החרדים במרשתת תהיה השפעה מפכחת דומה על החילונים.