הפרידה הארוכה

“תמונה אחרונה מכל,
אשר נועלת מחזה מוזר ורב-תהפוכות זה,
היא ילדוּת שנייה ושִכחה גמורה,
נוֹן-שן, נוֹן-עין, נוֹן-טעם, נוֹן-כלום.“

(ו. שייקספיר, “כטוב בעיניכם”)

ימים ספורים לפני שפרצה המלחמה עם איראן איבדתי את אמא שלי.

זה היה אובדן פיזי, משום שאת האדם שהיא הייתה איבדתי בערך שמונה שנים לפני כן.

דמנציה מכונה גם “הפרידה הארוכה”: תחילה את נפרדת מהאדם, ורק בחלוף שנים של הידרדרות את נפרדת מגופו.

הייתי האחרונה ששמה לב שמשהו לא בסדר עם אמא, למרות, ואולי דווקא בגלל, שהייתי כל כך קרובה אליה, וראיתי אותה כמעט מדי יום בעשור שעבר.

בדיעבד, הסימנים היו שם לאורך כל התקופה: הקושי הגובר להתמודד עם מערכות טכנולוגיות חדשות שהוטמעו במקום העבודה שלה. הנפילה הלא אופיינית להונאת ביטוח מוצרי חשמל. הכחכוחים התכופים בשיחות טלפון, שהסוו בקושי נסיונות לחפש את המילה המתאימה. השכחה החוזרת של שמות ופרצופים מהעבר. הערבוב לסירוגין של חמש השפות שידעה.

כל כך רציתי לייחס את התסמינים האלה להזדקנות רגילה. “ליקוי קוגניטיבי מתון” במקרה הגרוע.

אלא שבוקר אחד האישה המבריקה הזו, שציטטה את שייקספיר כתחביב, פשוט לא הצליחה להבין איך משתמשים בלוח שנה. תחילה הייתי בטוחה שהיא צוחקת. כשהיא התקשתה להבין כמה ימים מפרידים בין ה-24 ל-26 בדצמבר, לבי שקע.

אני עוד זוכרת את עצמי מסבירה לה בסבלנות אך באסרטיביות מה מייצג כל תאריך. מן תקווה מרירה שהיא תבין והגלגל יסוב לאחור.

לקח לי זמן להבין שבמחלה הזו, אין טעם להסביר ואין כבר מה לתקן.

האבחנה הרשמית התקבלה ב-2018.  הנוירוגריאטר מהדסה שלח אותי לחדר הדימות להביא תקליטור עם סריקת המוח של אמא. “תהליך ניווני מתקדם”, הוא הפטיר ביובש בעודו גולל את הממצאים על המסך. אין טיפול ואין תרופה.

מי יודע כמה כאלה הוא רואה ביום.

***

דמנציה היא תהליך פרוגרסיבי, ללא לוח זמנים מוגדר. בני המזל סובלים שנתיים. אחרים יכולים לסבול עשרים שנה ויותר.  השקיעה היא הדבר הוודאי היחיד.

ההתפרקות של התודעה מתרחשת בשלבים. קצת כמו בציוריו של האמן המנוח ויליאם אטרמולן, שלאחר שאובחן באלצהיימר דיוקניו העצמיים הלכו והתפרקו לרסיסים גאומטריים מנותקים.

ואכן, הדינמיקה של המחלה היא של ירידה במדרגות תלולות: דעיכה פתאומית ואז מישור של יציבות ולאחריו דעיכה נוספת. בכל פעם אזור נוסף במוח כבה ועוד מיומנות מסתלקת לה לעולמים.

וכך, בשעה שבני הפעוט רוכש כישורים חדשים, צפיתי באמא שלי רק הולכת ומאבדת אותם.

השלב הקשה ביותר היה סמוך לאבחון, כשעוד נותרה בה מודעות מסוימת למצבה. זכורות לי בעיקר התפרצויות בכי לא אופייניות – בכי מר, שלא ניתן לנחם, בכי שמעורר אשמה צורבת על עצם חוצפתך לחיות את חייך בזמן שההורה שלך נמוג וסובל סבל שאין לתאר, מבלי שיש לך יכולת להושיט יד.

הייתה התייצבות מסוימת בשנים שלאחר מכן. עטפנו אותה בשתי מטפלות. רצינו שתישאר בסביבה ביתית ובשכונה מוכרת, נמנענו עד הסוף מלאשפז אותה במוסד לתשושי נפש סיעודיים הגם שדחקו בנו לעשות את זה. הקפדנו, אני ואחיי, לבקר אותה באופן סדיר.

שטף הדיבור שלה נעצר בהדרגה, ומהשפות שידעה נותרו רק מלמולים חסרי פשר, שמצאו את דרכם גם לשרבוטי מילים ואותיות אקראיות על אלפי הספרים בבית ילדותי.  היא עדיין זיהתה אותנו, ואת הנכדים, אבל התקשורת עברה לתווך לא מילולי.

השקיעה הפיזית האיצה בחודשים האחרונים. כלפי חוץ היא נראתה דומה לעצמה. אמנם רזה יותר, עם שיער לבן, ארוך וחלק – שונה כל כך מהתלתלים השחורים הקצרים שזכורים לי מילדותי. היא הייתה חיה, אבל לא נוכחת. שם אבל לא שם.

רוב הזמן היא ישבה בכורסתה כשעיניה עצומות. תמיד רציתי להאמין שהמוח שלה לוקח אותה למקום שליו ונעים: שהיא משחזרת את הרגעים המתוקים בחייה על רקע עפעפיה הסגורים, ולא מנסה להסתתר מפני ההווה המסויט שלה.

היא נראתה לי רגועה ושקטה. האם היא השלימה עם המצב? האם היא זעמה מבפנים? האם הצליחה לנחם את עצמה בזכרונות טובים מהעבר?

קשה להסביר למישהו שלא חווה טרגידה מתמשכת מסוג זה עד כמה זה משונה להתגעגע לאמא שהייתה, בזמן שאת דואגת לאמא שהננה. ועכשיו פתאום היא איננה.

הזיכרון של השנים האחרונות כל כך דומיננטי, שאני לפעמים צריכה להתאמץ כדי לזכור אותה בתור האמא והאישה שהייתה, ולא בתור קליפת האדם שהפכה להיות בסוף ימיה. אני כועסת על עצמי שאפילו בפוסט הזה אני כותבת על המחלה שלה יותר מאשר עליה.

אמא שלי הייתה הטיפוס הכי אמהי עלי אדמות. קראנו לה מומין אמא. היא הייתה נשמה עדינה, מצחיקה, חריפה, יצירתית, סבלנית, טובת לב ואוהבת אדם. היא אהבה שוקולד טוב, קפה טוב וספר טוב, את עמוס עוז, דוד גרוסמן, מאיר שלו, חווה אלברשטיין ומרגרט אטווד.

הילד שלי לעולם לא יזכור את האישה הלבבית, החומלת והמקסימה שהיא הייתה. עבורו סבתא הייתה רק דמות ששוכבת בכורסה עם סינר ומשמיעה קולות מוזרים. אבל הוא אהב אותה, מכיוון שאני אהבתי אותה.

אמא מתה בבית. בלי צינורות, בלי פצעי לחץ, בלי זונדות, בלי גסיסה ממושכת בבתי חולים. לפחות את הסבל הזה היא חסכה מעצמה, וגם מאיתנו. זכיתי להיפרד ממנה שבוע לפני שהלכה. חיבקתי אותה ונשקתי לה והחזקתי את ידה ואמרתי לה תודה על הכל.

אמא הלכה בהכירה את ישראל של פעם, בלי לחוות ממש את הטרגדיה הקולקטיבית של כל מי שחי כאן מאז שהקורונה שרטה את כולנו.

גם זו נחמא פורתא.

***

בימים שלאחר מכן מצאתי את עצמי מתאבלת על אמא שלי תוך כדי שאני ספונה בממ”ד, מחבקת את בני הפעוט, והכל בשעה שטילים בליסטים משוגרים מאיראן ומפרקים בניין מגורים במרחק כמה בלוקים ממני.

האבל והמלחמה התערבבו אצלי יחד והמחשבה הנוראית היחידה שניקרה בקודקודי היא ש-500 ק”ג חומר נפץ על הראש זו לא הדרך הכי איומה בעולם ללכת.

אולי זה מה שאמסטרדמסקי מכנה הדף פנימי?

בין לבין, הורדתי פרופיל. לא כתבתי כאן חודשים. ימים שלמים בכלל לא התחברתי לאינטרנט. לרשתות החברתיות בקושי יש לי סבלנות. את טוויטר מחקתי לגמרי מהטלפון והשארתי רק בדסקטופ. מעולם לא הרגשתי רחוקה יותר מה”דמות” הזו.

אולי אמצא את התשוקה לכתוב על פיננסים מתישהו. כרגע, המוזות לא שורקות. כסף ועצמאות כלכלית שוב נראים לי כמו נושאים חיוורים, סתמיים לעוסים ומאוסים עד זרא. יופי של תזמון לגלות שרשות ניירות ערך החליטה “לשים אותי על הכוונת” אחרי 12 וחצי שנות פעילות. נו טוב, לפחות ציבור המשקיעים יהיה מוגן מפני ההגיגים שלי.

אלוהים, איזו שנה מחורבנת.

***

דמנציה היא ביסודה בעיה של תזמון. אם הבעיה העקרונית בעולמות התכנון הפיננסי הוא שהכסף שלך יייגמר לפני החיים שלך, בדמנציה הבעיה העקרונית היא שהמוח אוזל בזמן שהגוף עוד ממשיך. ולמרבה הטרגדיה ככל שאת בכושר טוב יותר, את עלולה לסבול זמן רב יותר.

זה מזכיר לי את הסיפור על האיש שנשבע שלא לקבל טיפול רפואי כלשהו (למעט טיפול תומך) מעבר לגיל 75. אולי יש בזה משהו.  כמה אנשים באמת מתים מיתת נשיקה בשנתם, בלי דעיכה ובלי כאבים?

אני יודעת, בוודאות, שאמא שלי לא הייתה מעוניינת להישאר במצב דמנטי תקופה כל כך ארוכה. המוות הוא בלתי נמנע, היא אמרה לי פעם: הסבל לא צריך להיות כזה. מבלי להיכנס לעומקו של שדה המוקשים האתי והרגשי הזה, אני בהחלט סבורה שאנחנו כחברה חסים יותר על חיות המחמד שלנו מאשר על הורינו המזדקנים. מי ישאיר כלב לסבול שמונה שנים ממחלה ניוונית?

סטיבן ג’נקינסון כותב בספר “למות חכם” שהתרבות המערבית מבועתת ממוות ומתייחסת אליו כאל כישלון שיש לדחות בכל מחיר, גם במחיר הארכת חיים שהיא לרוב לא יותר מהארכת גסיסה. הוא מציע לתרגל מעין “ממנטו מורי” כדי להכין את עצמנו לבאות בצורה מפוכחת יותר.

לקח אופרטיבי מהמקרה של אמא הוא החשיבות של יפוי כוח מתמשך, יפוי כוח רפואי וצוואה. המסמכים האלה הם הממנטו מורי שלי.

***

עכשיו כשאמא איננה, וכשאני יכולה להביט על מהלך המחלה שלה ממרחק הזמן, ברור לי עד כמה חשוב למצות את תוחלת הבריאות (להבדיל מתוחלת החיים) כדי לחיות לפי בחירותיך, מבלי להישחק עד דק במכירת זמנך לאחרים.  זה היה ונותר עיקרון הליבה של הבלוג הזה.

ומצד שני, המקרה של אמא מדגיש גם את הסכנה שבעזיבה של שגרה קבועה בת עשרות שנים. אני מאמינה שניוון הוא לא פעם תוצאה של אי-שימוש.  עם כל הסלידה שלי מטוויטר, למשל, היה משהו בכתיבה היומיומית שם שחידד לי את המחשבה. כשאני לא כותבת, אמנם נחסך ממני רעל בכמויות, אבל גם החשיבה שלי נעשית קהה יותר.

במילים אחרות, עם כמה שהרצון לברוח מהכל חזק לפעמים, מסוכן ביותר להימנע לחלוטין מחיכוך, מאתגר ואפילו מקצת דרמה. נתקלתי ביותר ממחקר אחד שמצביע על קשר בין פרישה מוקדמת לדעיכה קוגניטיבית מואצת. זה לא מקרי, לדעתי. Use it or lose it.

אני חושבת על זה המון, במיוחד על רקע העובדה שיותר ויותר אנשים מתרגלים להאציל משימות קוגניטיביות מורכבות כמו חשיבה וכתיבה ביקורתית לבינה מלאכותית.

איזה מחיר אנחנו משלמים על הנוחות הזו?

***

מוות של הורה גורם לך באופן טבעי לחשוב גם על סופיות.

הכוונה כאן היא לא רק לחידלון פיזי מוחלט או לחשש ממנו. הרי למוות יש תכלית והיא להחזיר אדם למצב של אי-קיום נצחי. כמאמרו של מארק טוויין, “אני לא חושש מהמוות, הייתי מת במשך מיליארדי שנים לפני שנולדתי, ולא סבלתי שמץ של אי-נוחות מכך”.

עבורי זו תזכורת שהמוות נוכח בנו כל העת, גם לפני שהוא נושא אותנו למחוזות האי-קיום. הוא קוטף מרכיבים בזהות שלנו שהגדירו אותנו פעם, ומשאיר מקום למרכיבים אחרים לפרוח במקומם.

התוצאה היא שכולנו אנשים שונים לגמרי ממי שהיינו לפני 10 ו-20 שנה.

הסולידית המשקיעה הפסיבית הקנאית כבר איננה. וכמוה גם הסולידית הסגפנית, הסולידית האלהורית, הסולידית האנרכו-ליבריטריאנית והסולידית אשת המחאה. הכתיבה שלי בעשור האחרון מתעדת את רצף המיתות והלידות הללו. כל אחת נסוגה כדי לאפשר לגרסה אחרת לעלות.

האנונימיות שלי, בלי ספק, הקלה על התהליך הזה.

אולי בשלה העת לאפשר גם לסולידית האנונימית לנוח.

נוחי בשלום אמא.

המידע במאמר זה מבוסס בין היתר על דעותיה האישיות של הכותבת כמשקיעה חובבת. מטרתו לספק מידע בסיסי וראשוני בלבד, ואין בו כדי להוות ייעוץ מקצועי מכל סוג, לרבות ייעוץ מס, ייעוץ פנסיוני, שיווק פנסיוני, ייעוץ משפטי, שיווק השקעות ו/או ייעוץ השקעות המתחשב בצרכיו המיוחדים של כל אדם, ו/או תחליף לייעוץ כאמור מטעם בעל הרישיון המתאים על פי דין. התייחסויות במאמר זה לניירות ערך ו/או נכסים דיגיטליים ו/או לביצועיהם, ככל שישנן, נועדו לצורך המחשה בלבד ואין בהן כדי להוות המלצת השקעה, הצעה לרכישה, ייעוץ לקנייה או מכירה, הבטחת תשואה או רווח ו/או הנעה לפעולה כלשהי בקשר עם אותם נכסים. הכותבת אינה אחראית לתוצאות השימוש ו/או היישום של האמור במידע ואין באמור בו משום התחייבות לנכונותו, דיוקו, עדכניותו, ו/או מידת התאמתו לנסיבותיו וצרכיו המסוימים של כל אדם.