שבירות היא תכונה המתייחסת לסיבולת נמוכה לכוח.

חפצים שבירים, מעצם הגדרתם, נוטים להתפרק בקלות בתגובה להפעלת כוח מוגבל. מנגד, חפצים שאינם נשברים בקלות נחשבים לעמידים או רובוסטיים, היות שהם "אדישים" לכוח המופעל עליהם ומסוגלים לשוב לצורתם המקורית תוך זמן קצר.

נהוג לחשוב ש"עמיד" הוא ההיפך מ"שביר", אולם זה לא המצב — בדיוק כשם ש"אפס" אינו ההיפך מ"שלילי".

הפילוסוף נאסים טאלב הצביע על קיומה של קטגוריה שלישית: אלמנטים שנוטים דווקא להתחזק או להשתפר בתגובה להפעלת כוח. טאלב מכנה את התכונה הזו "אנטי-שבירות": תחליף קליט לביטוי "מה שלא הורג מחשל".

דוגמאות למערכות אנטי-שבירות קיימות למכביר. מערכת השרירים בגוף האדם, למשל, חייבת לעמוד תחת כמות מסוימת של עומס כדי להתחזק. ללא הפעלת כוח, הגוף נוטה להיחלש לאורך זמן ולעמוד בפני סכנת אטרופיה.

טאלב טוען שרוב המערכות מפיקות את עיקר התועלת כאשר העומס / כוח מופעל באופן אקראי, בלתי סדיר, אפילו כאוטי.

הבעיה היא שכבני אדם אנו מתעבים כאוס, אקראיות ואי-וודאות. לרובנו יש נטייה טבעית לצמצם את אי הוודאות ככל האפשר ולהקטין את הזעזועים הפוטנציאליים, ועל ידי כך להפוך את החיים לנוחים, קלים ונעימים יותר.

אך הקטנת זעזועים במערכת לא יוצרת יציבות. לכל היותר, היא יוצרת יציבות מדומה. ללא עומסים, המערכת נחלשת ומתנוונת ונותרת חשופה למה שטאלב מכנה "ברבורים שחורים" — אירועים נדירים, בלתי צפויים ובעלי השלכות מסיביות ומרחיקות לכת.

קחו לדוגמה את סגנון החיים הצרכנו-קרייריסטי הטיפוסי. הצרכן-שכיר לומד מגיל צעיר שעליו לשאוף לעתיד נוח, צפוי ונטול זעזועים ככל האפשר. אבני היסוד של סגנון החיים הזה הן ג'וב מכניס ויוקרתי, בעלות על דירה ענקית (ב-60% מינוף) והחלפת רכב חדש מדי שנתיים (בליסינג פרטי, אלא מה).

לנוחות המפנקת הזו יש מחיר. כשאדם קונה משהו בכסף שעדיין לא הרוויח הוא נכנס לחובות. חוב, מעצם הגדרתו, הוא התחייבות קשיחה. מקום העבודה משמש לפיכך בתור המקור העיקרי למימון החוב. על פניו העסקה פשוטה מאוד — התייצבו במשרד, המתינו 8 שעות * 365 יום בשנה (לא כולל חגים, סופי שבוע ועוד 20 ימי חופשה) — ותקבלו בתמורה תזרים מזומנים חודשי שבאמצעותו תכסו את כלל הוצאותיכם.

בפועל, ככל שהצרכן-שכיר צורך יותר וממנף עצמו לדעת (ראו: מרוץ ההנאה), כך מתחזקת תלותו במקום העבודה. הוא נדרש לעבוד קשה יותר ולתקופות ממושכות יותר. הוא יכול אמנם להחליף מקומות עבודה, אך הוא לא יכול להרשות לעצמו להפסיק לעבוד כליל.

הצרכן-שכיר חייב אפוא לבטוח במערכת. הוא חייב לבטוח בכך שלא יפטרו אותו. הוא חייב לבטוח בכך שהמדינה תדאג לו אם יפוטר. שיהיה מישהו שידאג לו בעת זקנה. שהרפואה המודרנית תציל אותו מנזקי אורח החיים המודרני. שיהיה מישהו שיבשל לו, יתקן לו, יטפל בו וינגב לו.

האמונה העיוורת הזו במערכת היא שהופכת את סגנון החיים הצרכנו-קרייריסטי לשביר ביותר. "ברבור שחור" אימתני, שעלול להחריב את המערכת הקיימת ולהותיר את הצרכן-שכיר ללא פרנסה, מרחף מעל ראשו כמו חרב דמוקלס. המשכורת היא עורק חייו. בלעדיה, הוא עלול למצוא עצמו שקוע בחובות, ללא שמץ של חסכון אישי, ומבלי שנותרה לו ייכולת לדאוג לעצמו — לאחר שבמשך שנים התרגל לבצע מיקור חוץ של כל מיומנות אפשרית מלבד התחום הצר בו התמחה.

משביר לבלתי-שביר

כדי להיעשות בלתי-שביר, האדם צריך לצמצם ככל הניתן את מידת את התלות שלו במערכת. בשונה מהאדם השביר, אשר תלוי בעיקר בנסיבות חיצוניות שאינן בשליטתו, האדם הבלתי-שביר תלוי בעיקר בעצמו — במשמעת עצמית ובמידת יכולתו לדבוק במטרה.

חתירה לעצמאות כלכלית, בהקשר זה, היא אחד המהלכים האנטי-שבירים ביותר שאדם יכול ליזום.

בחברה המודרנית הון פיננסי — כסף — הוא ביטוי העוצמה המובהק ביותר.  כסף מייצר הזדמנויות ואפשרויות בחירה, ונותן מרחב נשימה חיוני בתקופות של משבר כלכלי. כל כסף שתצילו ממלתעות החוב הצרכני הוא כסף שתוכלו לחסוך, להשקיע ולבסס באמצעותו בסיס כלכלי — פאק-יו מאני בלעז — שיאפשר לכם לחיות את חייכם כראות עינכם ללא הסחות דעת ומבלי לרצות אחרים.

אבל כסף — מה לעשות — הוא דבר שביר לכשעצמו. השקעה בשוק ההון, מעצם טבעה, היא פעילות מסוכנת, ו"ברבור שחור" שיכה בשווקים עלול למחוק חלק ניכר מההון, אפילו אם תיק ההשקעות שלכם רובוסטי ביותר וערוך להתמודד עם כל תרחיש מאקרו-כלכלי.

לתיק השקעות גדול אין משמעות כל זמן שהמשקיע נעדר מיומנויות וכישורי חיים אלמנטריים הדרושים כדי להקטין את מידת התלות שלו בעת משבר (בכסף ובאנשים אחרים). מיקור פנים הוא המפתח לחוסן: זו הסיבה שבמקביל לצבירת ההון הפיננסי שלי הפכתי לטבחית של עצמי, למאמנת הכושר של עצמי, לאינסטלטורית של עצמי, לחובשת של עצמי, לשיפוצניקית של עצמי, לתופרת של עצמי, ליועצת המס של עצמי, ליועצת ההשקעות של עצמי ואפילו לבדרנית של עצמי.

אנשים בעלי הון הון פיננסי (תיק השקעות גדול) והון אנושי (צבר רב-תחומי של מיומנויות) עדיין נדירים יחסית בחברה הצרכנית המודרנית. לרוב האנשים אין לא את זה ולא את זה. לחלק קטן יש רק אחד מהשניים.

מבחינתי האישית, השילוב הזה הוא ההגנה הטובה ביותר מפני ברבור שחור. אם המשק יוסיף לשגשג בעתיד – תיק ההשקעות שלי ינסוק ויניף אותי על כפיו. אם אנו עומדים בפני משבר — המיומנויות שלי יאפשרו לי לשרוד טוב יותר מאחרים.

כשהברבור השחור מכה בשיא כוחו, עדיף להיות עני עם הכנסה נמוכה, מאשר להיות חסר-כל ללא הכנסה.

מבלתי שביר לאנטי-שביר

כסף ומיומנויות הן בסיס לעמידות ולחוסן. הם שמאפשרים את המעבר מגישת "פאק מי" (אני אומלל, תלוי באחרים, פגיע ופועל מתוך חובה), אשר רווחת כל כך בשורות מעמד הביניים היבבן, לגישת "פאק יו" (אני לא אומלל, לא תלוי באחרים, חסין ופועל מתוך בחירה).

ולמרות זאת, הגם שהם הופכים אותי לבלתי-שבירה, כסף ומיומנויות עדין לא הופכים אותי לאנטי-שבירה. ככלות הכל, השאיפה לחוסן היא סופית ומוחלטת, בעוד שהשאיפה לאנטי-שבירות היא מטבעה אינסופית ומחייבת שיפור מתמיד.

אחת הסכנות הגדולות ביותר עבור אדם הפורש בגיל צעיר היא סכנת הרגרסיה. עם שפע של זמן פנוי ואפס מחויבויות, קל מאוד לרבוץ יום שלם מול הטלוויזיה, להתנוון ולהשמין מנחת. חיים נטולי חיכוך הם חיים מסוכנים מאוד. כדי להפוך לאנטי-שבירה, עלי לייצר את החיכוך בעצמי, ואגב כך להתמודד עם האויב הגדול ביותר: ההתמכרות לנוחות.

נוחות היא עגל הזהב של תרבות הצריכה. רוב המוצרים והשירותים המוצעים לנו כיום נועדו להקטין למינימום את חוסר הנוחות.

בעיני, ההתמכרות לנוחות היא המכשול האמיתי שמפריד בין השביר לאנטי-שביר. אדם המכור לנוחות יתקשה לפתח סיבולת פיזית (התמודדות עם רעב, קור, חום, כאב ומאמץ גופני) או מנטאלית (דחיית סיפוקים, היכולת לומר "יש לי מספיק", או היכולת להשתנות). תשוקתו הבלתי נלאית למותרויות חומריות תכניע אותו. הוא יישקע בבוץ הטובעני של מנעמי תרבות הצריכה, וייאלץ לעבוד כל חייו כדי לממן אותם.

מאז שפרשתי אני נוהגת להרגיל את עצמי לפרצים חזקים של מתח גבוה ואי-נוחות. שאלו את עצמכם: כמה זמן אתם מסוגלים לשבת ביום אוגוסט חם מבלי להדליק מזגן? מתי לאחרונה ניסיתם להלך יחפים על המדרכה? מתי ניסיתם להתקלח במים קרים? מתי צמתם או דילגתם במכוון על ארוחות? מתי התאמנתם עד כדי קוצר נשימה?

ההרגלים הללו מאפשרים לי לדחוק את עצמי עד הקצה, להרחיב את אזור הנוחות שלי, ובמקביל להקטין את החשש מפני אי-נוחות פוטנציאלית שעלולה להיגרם לי בעתיד. בנוסף, הם מאפשרים לי להעריך את הקיים – ברוח הפילוסופיה הסטואית.

יש מי שיקרא את הדברים ויחשוב שאיבדתי את זה לחלוטין; אבל ההקשר של הדברים חשוב. התפשרות על נוחות מבחינתי היא במובנים רבים ביטוי לחולשה, שמוסיפה מימד בלתי-רצוי של שבירות לחיי. מנגד, בהסתגלות החיובית לאי-נוחות יש משום הישג: אני יודעת שאצליח לתפקד טוב יותר מאחרים בסביבה משברית.

בשורה התחתונה

ככל שחולף הזמן מתחוור לי יותר ויותר שהבלוג הזה איננו בלוג השקעות. הוא גם לא בלוג פילוסופי ולא עוסק במה שמכונה בנכר "עיצוב סגנון חיים" א לה טים פריס.

מעל לכל, זהו בלוג שקורא תיגר על השבירות. הוא מציע מסגרת רעיונית ופרקטית — מבוססת צבירת הון פיננסי, הון אנושי וגמילה מנוחות – שתסייע לקוראיו להפוך לבלתי-שבירים, ובמידה מסוימת גם לאנטי-שבירים.

לא לחינם הוא נקרא הסולידית.