ניהול חרטות

ג'ף בזוס נשאל פעם מה גרם לו לעזוב משרה מפנקת בקרן גידור יוקרתית ולהקים חנות ספרים מקוונת בעידן שבו איש לא ידע מהו האינטרנט.

תשובתו הייתה פשוטה: הוא חשש להתחרט.

"ידעתי שכשאהיה בן 80 ואסתכל על חיי בדיעבד, לא אתחרט על כך שניסיתי," סיפר.

"לא אתחרט על כך שניסיתי לקחת חלק בדבר הזה שנקרא 'האינטרנט', שחשבתי שעתיד להיות סיפור ענק. ידעתי שגם אם אכשל לא אתחרט על כך. ידעתי שהדבר היחיד שאני עלול להתחרט עליו הוא אם לא אנסה. ידעתי שזה ירדוף אותי מדי יום, ולכן, כשחשבתי על כך באופן הזה, (ההחלטה לעזוב) הפכה להחלטה קלה להפליא."

בזוס, במילים אחרות, החליף את האלגוריתם של מיקסום תועלת, אושר ועושר, בזה של צמצום חרטה עתידית.

הוא פרס את האפשרויות שעמדו בפניו, הניח שיכשל בכל אחת מהן, ובחר בכישלון שעתיד היה לעורר אצלו את החרטה המינימלית.

השאלה הרלוונטית עבור בזוס לא הייתה האם תוחלת הרווח (ה-"אפסייד") עולה על תוחלת ההפסד (ה-"דאונסייד").

השאלה הרלוונטית הייתה האם, בהינתן כישלון, ה-"דאונסייד" יהיה כזה שאפשר יהיה להשלים איתו, לפחות מנקודת מבטו של קשיש הנוטה למות.

המיסגור הזה מועיל, במובן זה שהוא מעודד אותנו לקחת "סיכונים טובים": כאלה שנתחרט אם לא ניקח, ולא נתחרט שלקחנו אם ניכשל.  

האם לעזוב מקום עבודה נוח ולהגשים את עצמך במקום אחר?

תלוי מה יעורר חרטה פחותה יותר: כישלון של הסטארט-אפ שלך, או היתקעות במשרד חסר מעוף עד גיל 67.

האם להביא ילדים לעולם?

תלוי מה יעורר חרטה פחותה יותר: העובדה שנותרת קשיש ערירי וזנוח, או שהילד שלך הפך מסומם ופושע.

האם לשאוף לעצמאות כלכלית?

תלוי מה יעורר חרטה פחותה יותר: שהתכלבת במשך שנותיך היפות, או שחגגת בלי חשבון ועכשיו אתה אוכל מזון חתולים.

האם לחשוף את זהותך בפני עשרות אלפי קוראים?

תלוי מה יעורר חרטה פחותה יותר: המעמסה המנטאלית הכרוכה בכך שסחבת דמות אנונימית כחטוטרת על גבך, או ההפיכה לדמות סמי-ציבורית נטולת פרטיות ומושא ללינצ'טרנטים.

 

השקעה בשוק ההון היא מקרה פרטי של מזעור חרטה.

השקעה פירושה דחיית צריכה בהווה לטובת צריכה בעתיד. וכאילו אין די בטרייד-אוף הזה לבדו כדי לגלם פוטנציאל לחרטה עתידית, השוק כופה על משקיעים לתמרן בסביבה סוערת, עם תשוקות ורגשות סותרים.

משקיעים רוצים תשואה גבוהה בטווח הארוך ויציבות בטווח הקצר; אוהבים תנודתיות כשהיא מעלה את שווי הנכסים שלהם, וסולדים ממנה כשהיא מורידה את שוויים.

יש משקיעים שיתחרטו על כך שהחמיצו רווחי עתק. אחרים יתחרטו על כך שרכשו ניירות ערך וספגו הפסדים.

שוק ההון מייסר משקיעים בכך שהוא משקף מייד את העלויות והתועלות של כל בחירה.

לא לחינם כתב פרופ' כהנמן שהמפתח להשקעה נבונה הוא "להחזיק בתחושה מכוילת היטב של חרטה עתידית".

אילו רק הייתה דרך חכמה "לכייל" את רמת החרטה שלנו מראש…

פרופ' הארי מרקוביץ זכה בפרס נובל לכלכלה על כך שפיתח תאוריה שמאפשרת לקבוע איזה שיעור מתיק ההשקעות יש להקצות למניות ואיזה לאגרות חוב, כתלות בסיבולת הסיכון האידיאלית של המשקיע.

אך כשאותו פרופ' מרקוביץ נשאל כיצד הוא עצמו משקיע את כספו, השיב שהחשש מחרטה הוא שהניע אותו:  "דמיינתי את הצער שארגיש אם השוק יזנק ולא אהיה בפנים, או אם השוק יתרסק ואהיה 100% בפנים. לכן פיצלתי את ההפקדות שלי 50/50 בין אגרות חוב ומניות."

ואכן, הדרך להקטין חרטה עתידית כמשקיע היא לפזר את תיק ההשקעות במסגרת הקצאת נכסים מחושבת.

הפיזור מבטיח שלא כל התיק יתאדה בשוק דובי, ושלפחות חלק ממנו יניב תשואה גבוהה בשוק שורי.

פיזור מגן עלינו הן מפני חרטה חיובית (למה קניתי) והן מפני חרטה שלילית (למה לא קניתי).

פיזור הולם מאפשר למשקיע לקחת "סיכון טוב": להנות מהפוטנציאל לעליית ערך, ועם זאת להבטיח שלא נתחרט על כך שהעמדנו את כספנו בסיכון.

הבעיה היא שלא תמיד קל לזהות סיכונים טובים מראש.

ראשית, לכל אדם יש פונקציית חרטה שונה. אנשים שונים מתחרטים על דברים שונים. לכן, מהלכים שנתפסים כמטורפים בעליל בעיני פלוני, נתפסים כ"סיכונים טובים" בעיני אלמוני.

חשוב מכך — אין לנו דרך טובה לדעת על מה נתחרט בעתיד.

לבני אדם קשה לדמיין את הגרסאות העתידיות של עצמם, ולהביא בחשבון סיכונים שיתממשו רק בעוד עשרות שנים.

יש הרי סיבה שמכריחים כאן אנשים לחסוך לפנסיה.

תכנון לטווח ארוך קשה יותר מכפי שנדמה מפני שאנחנו משתנים כל הזמן.

אני, לדוגמה, חשבתי שהבנתי את עצמי ואת העולם כשפתחתי את הבלוג הזה ב-2013.

סולם הערכים שלי, ואולי גם אני עצמי — השתנתי מאד בשמונה השנים שחלפו מאז.

גם אם אתיימר לעשות זאת כיום, אין לי דרך לדעת איך אביט על העולם בעוד 40 שנה מהיום.

כלכלנים נוהגים לומר שבחיים אין פתרונות, אלא רק טרייד-אופים. שלבו פנימה את ממד הזמן, והעסק נעשה מורכב בהרבה.

הגרסה הנוכחית שלכם עלולה להתחרט על אובדן הזדמנות להגשמה עצמית. הגרסה העתידית עלולה להתחרט על אובדן ביטחון, שגרה ויציבות.

הגרסה הנוכחית שלכם משתוקקת להיות ציפור חופשיה מכל מחויבות. הגרסה העתידית שלכם עשויה להעריך מעל לכל דווקא חום אנושי ואהבה ללא תנאי, על כל המגבלות שנלוות אליה.

הגרסה הנוכחית שלכם עלולה להתחרט יותר על כך שהעזתם ונכשלתם. הגרסה העתידית שלכם תתחרט על כך שבכלל לא ניסיתם.

נסיבות החיים שלנו – חברתיות, בריאותיות, משפחתיות – עלולות להשתנות באופן דרמטי ובלתי ניתן לחיזוי.

בזוס מבקש שנעריך הן את הפוטנציאל להיכשל, והן את מידת ההשפעה של הכישלון הזה על מצבנו הנפשי. בהיעדר כדור בדולח, זו משימה כמעט בלתי אפשרית.

לכן, גם אם נעשה כל מה שאפשר לצמצם את החרטה העתידית שלנו, בסופו של יום, אנו מתמודדים עם הסתברויות, לא עם ודאות מוחלטת. ישנה אפשרות שגם אם נתאמץ מאוד, לא נצליח להימנע מחרטה.

התעלמות מהאפשרות הזו עלולה להיות החרטה הכבדה ביותר.

ועם כל זה — לא הייתי ממהרת להשליך את המיסגור של בזוס לאשפה.

אפשר לקחת ממנה לפחות שתי תובנות:

1. הימנעות מ"סיכונים רעים"

יש בחירות שאפשר להעריך בסבירות גבוהה שכולנו נתחרט עליהן, היום ובעתיד, יהיו הנסיבות אשר  יהיו.

הכוונה כאן היא להחלטות ומעשים שיש להם פוטנציאל להסב נזק חמור ובלתי הפיך: הרשעה בפלילים, הימחקות פיננסית, ריסוק מוניטין.

אלה "סיכונים רעים": החלטות בלתי הפיכות, שה"דאונסייד" שלהן חמור כל כך שאין כל דרך ממשית להשתקם מהן, ואין בצידן כל אפסייד שיכול לקזז אותן.

הימנעות מהחלטות כאלה – שמעוררות חרטה אוניברסלית – היא בסיס לניהול סיכונים בריא.

2. להגביל את הדאונסייד

באותה נשימה, יש דברים שאני יודעת שלעולם לא אתחרט עליהם – כמו קיומן של אפשרויות, מרחב תמרון, תכניות גיבוי ודרכי מילוט.

אלה הן דרכים להגביל את ה-"דאונסייד".

כשאני מגבילה את ה-"דאונסייד", אני יכולה להרשות לעצמי לקחת סיכונים טובים, עם "אפסייד" בלתי מוגבל, תוך צמצום הסיכוי שאתחרט.

כך, למשל, הסיבה שאני יכולה להרשות לעצמי חשיפה גבוהה לסיכון בשוק המניות, היא משום שאני אולטרא-שמרנית בהתנהלות הפיננסית שלי:

• אין לי חובות
• אני חיה מתחת לגבולות ההכנסה שלי וחוסכת בשוטף
• יש לי יותר ממקור הכנסה אחד שאינו קורלטיבי לשוק המניות
• יש לי רזרבות לשעת חירום
• אני מבוטחת מפני קטסטרופות
• יש לי את היכולת לחיות על מעט מאד כסף בלי להרע דרמטית את איכות חיי.

בדומה, החשש של ג'ף בזוס שמא יתחרט אם לא יקים את אמאזון לא היה מה שגרם לו לזנק אל האש בצהלות YOLO. הוא עשה זאת משום שהיה לו בסיס פיננסי איתן, תכנית סדורה, ומן הסתם תכנית ב' שהייתה יוצאת לפועל במקרה של כישלון.

בשני המקרים הדאונסייד מוגבל מראש. האפסייד בלתי מוגבל.

בעולם קפיטליסטי, הדרך הטובה ביותר להגביל את הדאונסייד היא לחסוך. החיסכון מאפשר לי לעשות מה שאני רוצה, עם מי שאני רוצה, מתי שאני רוצה, היכן שאני רוצה.

כשאני חוסכת, אני יוצרת ומשמרת לעצמי את היכולת לבחור — ומבטחת את עצמי מפני האפשרות שערכיי, יעדיי ונסיבות חיי ישתנו בעתיד.

כך אני מפחיתה את הסיכויים שאתחרט בעתיד.