ניהול חרטות

נ

ג’ף בזוס נשאל פעם מה גרם לו לעזוב משרה מפנקת בקרן גידור יוקרתית ולהקים חנות ספרים מקוונת בעידן שבו איש לא ידע מהו האינטרנט.

תשובתו הייתה פשוטה: הוא חשש להתחרט.

“ידעתי שכשאהיה בן 80 ואסתכל על חיי בדיעבד, לא אתחרט על כך שניסיתי,” סיפר.

“לא אתחרט על כך שניסיתי לקחת חלק בדבר הזה שנקרא ‘האינטרנט’, שחשבתי שעתיד להיות סיפור ענק. ידעתי שגם אם אכשל לא אתחרט על כך. ידעתי שהדבר היחיד שאני עלול להתחרט עליו הוא אם לא אנסה. ידעתי שזה ירדוף אותי מדי יום, ולכן, כשחשבתי על כך באופן הזה, (ההחלטה לעזוב) הפכה להחלטה קלה להפליא.”

בזוס, במילים אחרות, החליף את האלגוריתם של מיקסום תועלת, אושר ועושר, בזה של צמצום חרטה עתידית.

הוא פרס את האפשרויות שעמדו בפניו, הניח שיכשל בכל אחת מהן, ובחר בכישלון שעתיד היה לעורר אצלו את החרטה המינימלית.

השאלה הרלוונטית עבור בזוס לא הייתה האם תוחלת הרווח (ה-“אפסייד”) עולה על תוחלת ההפסד (ה-“דאונסייד”).

השאלה הרלוונטית הייתה האם, בהינתן כישלון, ה-“דאונסייד” יהיה כזה שאפשר יהיה להשלים איתו, לפחות מנקודת מבטו של קשיש הנוטה למות.

המיסגור הזה מועיל, במובן זה שהוא מעודד אותנו לקחת “סיכונים טובים”: כאלה שנתחרט אם לא ניקח, ולא נתחרט שלקחנו אם ניכשל.  

האם לעזוב מקום עבודה נוח ולהגשים את עצמך במקום אחר?

תלוי מה יעורר חרטה פחותה יותר: כישלון של הסטארט-אפ שלך, או היתקעות במשרד חסר מעוף עד גיל 67.

האם להביא ילדים לעולם?

תלוי מה יעורר חרטה פחותה יותר: העובדה שנותרת קשיש ערירי וזנוח, או שהילד שלך הפך מסומם ופושע.

האם לשאוף לעצמאות כלכלית?

תלוי מה יעורר חרטה פחותה יותר: שהתכלבת במשך שנותיך היפות, או שחגגת בלי חשבון ועכשיו אתה אוכל מזון חתולים.

האם לחשוף את זהותך בפני עשרות אלפי קוראים?

תלוי מה יעורר חרטה פחותה יותר: המעמסה המנטאלית הכרוכה בכך שסחבת דמות אנונימית כחטוטרת על גבך, או ההפיכה לדמות סמי-ציבורית נטולת פרטיות ומושא ללינצ’טרנטים.

Maud Muller / J.G. Brown N.Y. 1868

 

השקעה בשוק ההון היא מקרה פרטי של מזעור חרטה.

השקעה פירושה דחיית צריכה בהווה לטובת צריכה בעתיד. וכאילו אין די בטרייד-אוף הזה לבדו כדי לגלם פוטנציאל לחרטה עתידית, השוק כופה על משקיעים לתמרן בסביבה סוערת, עם תשוקות ורגשות סותרים.

משקיעים רוצים תשואה גבוהה בטווח הארוך ויציבות בטווח הקצר; אוהבים תנודתיות כשהיא מעלה את שווי הנכסים שלהם, וסולדים ממנה כשהיא מורידה את שוויים.

יש משקיעים שיתחרטו על כך שהחמיצו רווחי עתק. אחרים יתחרטו על כך שרכשו ניירות ערך וספגו הפסדים.

שוק ההון מייסר משקיעים בכך שהוא משקף מייד את העלויות והתועלות של כל בחירה.

לא לחינם כתב פרופ’ כהנמן שהמפתח להשקעה נבונה הוא “להחזיק בתחושה מכוילת היטב של חרטה עתידית”.

אילו רק הייתה דרך חכמה “לכייל” את רמת החרטה שלנו מראש…

פרופ’ הארי מרקוביץ זכה בפרס נובל לכלכלה על כך שפיתח תאוריה שמאפשרת לקבוע איזה שיעור מתיק ההשקעות יש להקצות למניות ואיזה לאגרות חוב, כתלות בסיבולת הסיכון האידיאלית של המשקיע.

אך כשאותו פרופ’ מרקוביץ נשאל כיצד הוא עצמו משקיע את כספו, השיב שהחשש מחרטה הוא שהניע אותו:  “דמיינתי את הצער שארגיש אם השוק יזנק ולא אהיה בפנים, או אם השוק יתרסק ואהיה 100% בפנים. לכן פיצלתי את ההפקדות שלי 50/50 בין אגרות חוב ומניות.”

ואכן, הדרך להקטין חרטה עתידית כמשקיע היא לפזר את תיק ההשקעות במסגרת הקצאת נכסים מחושבת.

הפיזור מבטיח שלא כל התיק יתאדה בשוק דובי, ושלפחות חלק ממנו יניב תשואה גבוהה בשוק שורי.

פיזור מגן עלינו הן מפני חרטה חיובית (למה קניתי) והן מפני חרטה שלילית (למה לא קניתי).

פיזור הולם מאפשר למשקיע לקחת “סיכון טוב”: להנות מהפוטנציאל לעליית ערך, ועם זאת להבטיח שלא נתחרט על כך שהעמדנו את כספנו בסיכון.

הבעיה היא שלא תמיד קל לזהות סיכונים טובים מראש.

ראשית, לכל אדם יש פונקציית חרטה שונה. אנשים שונים מתחרטים על דברים שונים. לכן, מהלכים שנתפסים כמטורפים בעליל בעיני פלוני, נתפסים כ”סיכונים טובים” בעיני אלמוני.

חשוב מכך — אין לנו דרך טובה לדעת על מה נתחרט בעתיד.

לבני אדם קשה לדמיין את הגרסאות העתידיות של עצמם, ולהביא בחשבון סיכונים שיתממשו רק בעוד עשרות שנים.

יש הרי סיבה שמכריחים כאן אנשים לחסוך לפנסיה.

תכנון לטווח ארוך קשה יותר מכפי שנדמה מפני שאנחנו משתנים כל הזמן.

אני, לדוגמה, חשבתי שהבנתי את עצמי ואת העולם כשפתחתי את הבלוג הזה ב-2013.

סולם הערכים שלי, ואולי גם אני עצמי — השתנתי מאד בשמונה השנים שחלפו מאז.

גם אם אתיימר לעשות זאת כיום, אין לי דרך לדעת איך אביט על העולם בעוד 40 שנה מהיום.

כלכלנים נוהגים לומר שבחיים אין פתרונות, אלא רק טרייד-אופים. שלבו פנימה את ממד הזמן, והעסק נעשה מורכב בהרבה.

הגרסה הנוכחית שלכם עלולה להתחרט על אובדן הזדמנות להגשמה עצמית. הגרסה העתידית עלולה להתחרט על אובדן ביטחון, שגרה ויציבות.

הגרסה הנוכחית שלכם משתוקקת להיות ציפור חופשיה מכל מחויבות. הגרסה העתידית שלכם עשויה להעריך מעל לכל דווקא חום אנושי ואהבה ללא תנאי, על כל המגבלות שנלוות אליה.

הגרסה הנוכחית שלכם עלולה להתחרט יותר על כך שהעזתם ונכשלתם. הגרסה העתידית שלכם תתחרט על כך שבכלל לא ניסיתם.

נסיבות החיים שלנו – חברתיות, בריאותיות, משפחתיות – עלולות להשתנות באופן דרמטי ובלתי ניתן לחיזוי.

בזוס מבקש שנעריך הן את הפוטנציאל להיכשל, והן את מידת ההשפעה של הכישלון הזה על מצבנו הנפשי. בהיעדר כדור בדולח, זו משימה כמעט בלתי אפשרית.

לכן, גם אם נעשה כל מה שאפשר לצמצם את החרטה העתידית שלנו, בסופו של יום, אנו מתמודדים עם הסתברויות, לא עם ודאות מוחלטת. ישנה אפשרות שגם אם נתאמץ מאוד, לא נצליח להימנע מחרטה.

התעלמות מהאפשרות הזו עלולה להיות החרטה הכבדה ביותר.

ועם כל זה — לא הייתי ממהרת להשליך את המיסגור של בזוס לאשפה.

אפשר לקחת ממנה לפחות שתי תובנות:

1. הימנעות מ”סיכונים רעים”

יש בחירות שאפשר להעריך בסבירות גבוהה שכולנו נתחרט עליהן, היום ובעתיד, יהיו הנסיבות אשר  יהיו.

הכוונה כאן היא להחלטות ומעשים שיש להם פוטנציאל להסב נזק חמור ובלתי הפיך: הרשעה בפלילים, הימחקות פיננסית, ריסוק מוניטין.

אלה “סיכונים רעים”: החלטות בלתי הפיכות, שה”דאונסייד” שלהן חמור כל כך שאין כל דרך ממשית להשתקם מהן, ואין בצידן כל אפסייד שיכול לקזז אותן.

הימנעות מהחלטות כאלה – שמעוררות חרטה אוניברסלית – היא בסיס לניהול סיכונים בריא.

2. להגביל את הדאונסייד

באותה נשימה, יש דברים שאני יודעת שלעולם לא אתחרט עליהם – כמו קיומן של אפשרויות, מרחב תמרון, תכניות גיבוי ודרכי מילוט.

אלה הן דרכים להגביל את ה-“דאונסייד”.

כשאני מגבילה את ה-“דאונסייד”, אני יכולה להרשות לעצמי לקחת סיכונים טובים, עם “אפסייד” בלתי מוגבל, תוך צמצום הסיכוי שאתחרט.

כך, למשל, הסיבה שאני יכולה להרשות לעצמי חשיפה גבוהה לסיכון בשוק המניות, היא משום שאני אולטרא-שמרנית בהתנהלות הפיננסית שלי:

  • אין לי חובות
  • אני חיה מתחת לגבולות ההכנסה שלי וחוסכת בשוטף
  • יש לי יותר ממקור הכנסה אחד שאינו קורלטיבי לשוק המניות
  • יש לי רזרבות לשעת חירום
  • אני מבוטחת מפני קטסטרופות
  • יש לי את היכולת לחיות על מעט מאד כסף בלי להרע דרמטית את איכות חיי.

בדומה, החשש של ג’ף בזוס שמא יתחרט אם לא יקים את אמאזון לא היה מה שגרם לו לזנק אל האש בצהלות YOLO. הוא עשה זאת משום שהיה לו בסיס פיננסי איתן, תכנית סדורה, ומן הסתם תכנית ב’ שהייתה יוצאת לפועל במקרה של כישלון.

בשני המקרים הדאונסייד מוגבל מראש. האפסייד בלתי מוגבל.

בעולם קפיטליסטי, הדרך הטובה ביותר להגביל את הדאונסייד היא לחסוך. החיסכון מאפשר לי לעשות מה שאני רוצה, עם מי שאני רוצה, מתי שאני רוצה, היכן שאני רוצה.

כשאני חוסכת, אני יוצרת ומשמרת לעצמי את היכולת לבחור — ומבטחת את עצמי מפני האפשרות שערכיי, יעדיי ונסיבות חיי ישתנו בעתיד.

כך אני מפחיתה את הסיכויים שאתחרט בעתיד.

guest
77 Comments
הישן ביותר
החדש ביותר המדורג ביותר
Inline Feedbacks
View all comments
ספי

אכן, גמישות פיננסית מובילה לגמישות נפשית.
מחסור בגמישות פיננסית לא תיתן דרור לשינויים פוטנציאליים של הפרט

שושנה

קשקשת אם אתה לא יודע לשחרר את כל מה שיש לך ועדיין להגיד תודה כל יום. הסולידית ושאר המעריצים שבויים בקונספציה שצריך חומר, חייבים לשמר אותו ובלעדיו אין כלום. בזוס הבין, שהחומר הוא רק אמצעי, יתאפס לגמרי, עדיין יהיה שמח שניסה. ורק אנשים כמוהו נהיים בזוס, לעולם לא הסולידים.

ג'וני הקטן

הו שושנה, טוב שלך

אלה

בניגוד לשאלות כלכליות שבהן המטרה היא מוגדרת כמו הגשמה עצמית מימוש יכולות והשגת יכולת קיום כספית, השאלה אם להביא ילדים לעולם היא שאלה שהחלק התכליתי שבה הוא הזניח ביותר.
גידול ילד הוא תהליך ארוך ומעמיק של העצמה אישית שלך ושלו והפריה הדדית ו״התוצאה״ כמעט לא רלוונטית מלבד הרגשת סיפוק שהילד הצליח בחיים.

ארנון

התוצאה לא רלוונטית?? לא חשוב לך אם הילד שלך יצא מסומם ופושע העיקר שהפקת סיפוק מההעצמה האישית שלך? תעשי טובה לאנושות ואל תביאי ילדים.

yaniv

תקרא טוב לפני שאתה יוצא בהצהרות : “״התוצאה״ כמעט לא רלוונטית מלבד הרגשת סיפוק שהילד הצליח בחיים. ”
“סיפוק שהילד הצליח בחיים. “
“סיפוק שהילד הצליח בחיים. “
“סיפוק שהילד הצליח בחיים. “
קצת אבל קצת מחשבה לפני המעשה

עדנה

השאלה היא אם ילד מחוייב המציאות כדי להיות מאושר. יש אנשים שחוסר מחוייבות וצורך בחופש אבסולוטי עם כמה שיותר כסף פוטנציאלי עושה אותם מאושרים מספיק כדי לא להיכנס להרפתקה הזו. יש בעולם התפוצצות אוכלוסין אז לא בטוח שלהביא עוד ילדים ישנה משהו ליקום ואם זה לא מתאים לך אז אל תעשי רק כי ככה כולם עושים

שמעון

אבל הכותבת עמדה על כך שאי אפשר לדעת היום מה תהיה דעתה בעתיד. אולי אפשר להגביל את הדאונסייד בהקפאת ביציות.

האזרח הקטן

כמו כל דבר בחיים, אנשים שונים יהיו עם השקפה שונה בעניין.
מעטים האנשים שיגידו בקול שהם מתחרטים על הבאת הילד לעולם, אבל אני בטוח שיש לא מעט כאלו שחושבים זאת עם עצמם, על החלום שיכלו להשיג ועל כל הדברים שלא עשו כי נאלצו לגדל ילד.

אחד

סמטוכה מילולית של סיבה ומסובב – הגשמה עצמית היא מטרה מוגדרת בשאלה כלכלית ולעומתה גידול ילד הוא “תהליך ארוך ומעמיק של העצמה אישית”.

האם גידול ילדים הוא ההעצמה האישית היחידה שבן האנוש מסוגל אליה, או שהיא אולי פשוט הבחירה שלך?

ממממטטטייי

הציור מאוד מיוחד ומעניין

Eyal

זה פוסט כל כך יפה, הסולידית, שהוא גרם לי קצת לדמוע.

ניצן

אהבתי שהכל מתנקז חזרה לקונספט של חיסכון. משם הכל מתחיל. תיעדוף פוטנציאל לביטחון עתידי, על פני הפסד וודאי עכשווי.

CLEMENT

מכל הפוסטים הנועזים של הסולידית, זה הפוסט המופרך ביותר. אני לא יודע אם הנושא הוא “חרטה”, ולדעתי הכותרת “בחירה” מתאימה יותר. את המשפט הבא צריך להציג בבית אבות, ולשאול את ההסבים והסבתאות שלנו מה דעתם על כך. המיסגור הזה מועיל, במובן זה שהוא מעודד אותנו לקחת “סיכונים טובים”: כאלה שנתחרט אם לא ניקח, ולא נתחרט שלקחנו אם ניכשל.   המשורר רוברט פרוסט כתב שיר קלאסי, מיתולוגי, על נושא זה.ראו להלן. לעולם לא נדע אם בחרנו מכון, ולעולם לא נדע אם נתחרט על כך. בזוס, וחוכמת הדיעבד שלו, לא ישנו את המצב הזה – תמיד נהיה מעבר למסך הבערות בכל הנודע לעתידנו,… קרא עוד »

Shahar

על משקל זה נאמר המשפט שאם אתה רוצה להצחיק את אלוהים, ספר לו את התוכניות שלך לעתיד.

נו-עה

סליחה שאני מעצבנת, התרגום נחמד אבל מפספס. נכון זה שיר על בחירה, וגם על בנאדם שמספר לעצמו שהוא אינדווידואליסט (כי הוא בוחר בדרך שנראית לו פחות רמוסה), אבל הטוויסט המגניב בשיר, שברבות הימים, הוא מבין ששתי הדרכים הן בערך אותו הדבר. וגם הדרך שנראתה לו שונה, לא היתה כזו שונה. במילים אחרות, הכל זה סיפורים שאנחנו מספרים לעצמנו כדי לקבל החלטות ולהיות יותר שלמים עם ההחלטות שלנו (אלו שהצליחו ואלו שנכשלו). גם הבלוג הזה הוא אוסף של בחירות בחיים של אדם אחד שיש להן נארטיב. סיפור שהכותבת מספרת לעצמה ולנו. (וזו השורה שמתחבאת יותר מידי טוב בתרגום). Though as for… קרא עוד »

CLEMENT

המילון אומר שחרטה היא נֹחַם עַל מַעֲשֶׂה, חֲזָרָה מִדֵּעָה קוֹדֶמֶת, רֶגֶשׁ צַעַר עַל מַעֲשֶׂה שֶׁנַּעֲשָׂה אוֹ עַל הַחְלָטָה. // ניהול חרטה נשמע לי כמושג בלתי אפשרי בהתחשב בגבולות ההגדרה. // הניתוח שלך לשיר של פרוסט הוא טוב מאוד. באשר לתירגום…השיר הזה תורגם מיליון פעם בערך. תמיד עדיף המקור.

מור

לא הייתי אומר שהבלוג הזה הוא נראטיב בכללותו משום שהוא מגובה בעובדות ונתוניים מאומתים.

יוסי עמיאל

ניתוח מעניין, התנסחות ברורה, מדוייקת, ללא שגיאות כתיב, ועם סימני פיסוק כמו שצריך. התובנות נכונות, מנוסחות היטב, ולא בעברית עילגת (שלצערי נעשית נפוצה), זה דבר שמחמם את הלב. בניסוח קצת שונה, תמיד אמרתי לעצמי ולסביבתי: אדם צריך לנהל את חייו והחלטותיו כך שכשיגיע לסוף הדרך ויביט אחורה, יוכל להגיד לעצמו: חיי לא היו לשווא. במגבלות יכולותי האישיות עשיתי מה שיכולתי לתת להם משמעות.

יוסי עמיאל

וברור שיש תמיד מימד של אי וודאות בכל החלטה שניקח לאורך הדרך, וגם נעשה שגיאות. אבל לפחות צריך לנסות. עדיף על פני היסחפות בזרם החיים ללא ניסיון לנווט, להשפיע על מהלכם, ולקחת סיכונים

שביט

הכי קל לקחת סיוכנים כשאתה במצב בו לא תביא שואה כלכלית על קרוביך. למשל – רווק או מקסימום נשוי בלי ילדים לעומת משפחה שעלול הלהתרסק לחלוטין אם ההורים לוקחים סיכונים לא מחשובים בלי רזרבות – וראינו הרבה כאלה שנותרו בלי כלום ובלי גיבוי כלשהוא.
מה שבזוס עשה לא מתאים לכל אחד והוא גם היה עלול למצוא את עצמו עם מחסן הספרים שלו אצל רשם פשיטות הרגל לא מקבל הגנה ונותר דלפון ואולי מסיים בתור פקידון באיזו חברה עלומת שם.
ולמרבה הצער – לזה אין שום נוסחה.

CLEMENT

שביט, אתה צודק לגמרי. בזוס עשה מה שעשה והצליח, אבל לנו, שלא יכולים להסתכן ולסכן את משפחותינו ועתידנו, נותר רק להישען על “הסולם של מאסלו”. מוטב להיזהר מאשר להתחרט.

אחד

שביט, הבאת ילדים היא גם בחירה, ובמקרה של חלק ניכר מהישראלים (שמביאים ילדים “כי זה מה שכולם עושים) בחירה שמשמשת כתירוץ נוח לבינוניות של חייהם בסגנון” הכל בשביל הילדים”.

נו-עה

איזה בחירה איזה נעליים. השעון הביולוגי מחרפן ביולוגית ומשבש את הרציונל. אין פה שום בחירה הגיונית. זה לגמרי צורך ריגשי ופיסי.
רוב הנשים נעשות קוקיות בגיל 30 (ולדעתי הגברים נעשים קוקיות בגיל 38. אבל אין לי מספיק דטה לגבות את הדטה). גם אני הייתי ככה, לא רציתי אף פעם ילד. עד שבגיל 31 התחרפנתי לגמרי ורק דימיינתי תינוקות כל הזמן. הגוף שלי החליט בשבילי. והאמת. הוא צדק (הגוף שלי) הילדים שלי כיפיים. יותר מכל השקלים בבית.

אחד

מעניין שהגוף שלך החליט בשבילך “במקרה” די במדויק בגיל הממוצע שבו נשים חילוניות בישראל מביאות את הילד הראשון. אם היית חרדית הגוף שלך היה מחליט בשבילך בגיל 19, אם היית דתייה מסורתית בגיל 24 ואם היית שוודית אז 40% שהגוף שלך מעולם לא היה מחליט בשבילך ו60% שהיה מחליט לקראת גיל 34.
העובדה שהגוף שלך “החליט” בשבילך בדיוק מתי שמבחינה חברתית היה מצופה ממך להביא ילד, ובחברות שונות נקודת הזמן הזאת מאוד שונה, מעידה שכל הסיפור של “הגוף החליט” הוא די קשקוש.

נו-עה

אכן מעניין. אבל עובדתית, הפוריות יורדת משמעותית בגילאי 30+ וכל אישה יודעת את זה (אולי גם כמה גברים). וזה אינו תלוי בדת, חברה, או קהילה.

אחד

הפוריות יורדת, יופי, אבל בין זה ל “השעון הביולוגי מחרפן ביולוגית ומשבש את הרציונל” אין שום קשר. אני היום עם הרבה אימון ומאמץ עוד יכול לכבוש את האוורסט, עוד 20 שנה כנראה לא, ובכל זאת ה”שעון הביולוגי” שלי לא צועק לי לטפס על האוורסט.

מה שחרפן אותך ושיבש לך את הרציונל זה הלחץ החברתי להוליד ילדים שבמקרה של נשים יהודיות חילוניות במדינת ישראל מגיע בגיל 30.

נו-עה

ואתה יודע בבטחון מלא שאני יהודיה חילונית במדינת ישראל?

ענווה אינה מילה גסה.

אחד

כן, בטחון מלא.

יעל

ושוב תודה על הפוסט הזה שכמו כל השאר – תמיד מגיע בזמן.

Atzmon

תודה על הפוסט

דוד

תודה רבה.

תה או קפה

כשמתלבטים תמיד אפשר לחזור לאריסטו ( ולרמב״ם) ול״שביל הזהב ״ .

עידו

האם את חושבת שבכל הנוגע לביטוחים כל המרבה הרי זה משובח? יש המון קטסטרופות שיכול לקרות, אז אולי כדאי לבטח את עצמנו עבור כל דבר אפשרי?

חן :)

מוזמן לקרוא פוסט שהיא כתבה בנושא- “ביטוח בריאות פרטי – מותרות או צורך?”

איה

יש לה פוסט (אורח) על גידור סיכונים באמצעות ביטוח
בעיקר מדברת על ביטוח בריאות אבל הרציונאל רלוונטי לביטוח בכלל
היא ממש לא ממליצה לבטח מפני כל סיכון תיאורטי, ממליצה לך לקרוא

מוטי

מתי את מוכרת מניות או דברים שקנית?
או שאת רק קונה ולא מממשת הפסדים אף פעם??

איתן

בקיצור, התחרטת על לא מעט שנים של התכלבות ועכשיו את מזמינה ב wolt כאילו אין מחר!הפוסט הבא יהיה הסולידית +2.2 מחרבי עצמאות כלכלית? 🙂

המהנדל

גישה מאוד מעניינת, וכהרגלך עזרת לי לקרוא לילד בשמו 🙂
אשתי ואני מנהלים דיונים כאלה כל הזמן על החלטות הרות גורל לחיינו, ואני יכול להעיד שהדיון מחדד את הבחירה ומוריד את מפלס הלחץ.

1939

הדיון הוא על ניהול סיכונים הנלמד ומתכוונן ככל שהחיים ככלל ופרט מתעצבים. כקשיש בתור הזהב של חיי, סקרתי קטעי חיים ואירועים קשים שלי ושל מורי דרכים ולמדתי שיש לניהול הסיכונים שלמדתי בעיקר מאדם רוטר משקל עיקרי בהחלטות במיוחד בעת שינויים חריגים וקיצוניים משיגרות. אסור לו לאיש לשקוט על שמרים. חייבים לראות שינויים בהתהוות. לברור מראש האפשרויות ולתכנן ולא לעמוד מתוסכלים ולהשטף בזרמי הזמן, אלא לתפוס את הגלים נכון ואז בעת הדימדומים תהיו מלאי סיפוק ונחת על הצלחות מטורפות וכשלים שצומצמו למימדים מתאימים. הרבה הצלחה וסיפוקים המכומתים נכון להשיג אושר אמיתי. מביט על עברי מהמרפסת האחרונה ומאחל לכם, ניהול סיכונים נאור… קרא עוד »

ארנון

מניח שהשם זו שנת הלידה שלך. סבתי בוגרת ממך בכעשור וחצי ועדיין מעבירה לנו משלים מרתקים מפעם לפעם ויודעת לגרום לנו לנשק את ידיה בגרון חנוק. תודה על מילות חוכמה ועומק, ואל נא תחליט בשביל עצמך שזו המרפסת האחרונה כי אין איש יודע את יומו. גילאים תלת ספרתיים היום הם דבר מאוד שכיח וייתכן ועוד פרק ארוך ומשמעותי לפניך שאת קצהו אינך עדיין רואה.
בריאות 🙏🏼

1939

תודה למחשבות הטובות.
אם רק אחד יפנים, דייני.

אלה המיישמת

אשתדל להפנים. תודה 🙂

ברק

כשאת כותבת “אני יכולה להרשות לעצמי חשיפה גבוהה לסיכון בשוק המניות”….
האם זה אומר שזנחת את תיק הארי בראון? (רק 25% מנייתי).

אאא

כבר אמרתי לך שאני אוהב אותך?

מיכלה

גמני!

תומר

פוסט יפה, תודה.

פעם ראשונה שאני מגיב.
אני נהנה לקרוא את הבלוג בשנים האחרונות והוא עזר לאין שיעור לחינוך הפיננסי שלי.
תודה לך.

ומכיוון שזה נראה שאת מכניסה את הרגליים לבדוק את טמפרטורת המים:
לדעתי האישית,

אלא אם כן יש לך פה תוכנית ארוכת טווח כדמות ציבורית או שיש לך רווח כלשהו מלהיחשף – תישארי אנונימית. לי זה נראה יותר בריא.

משה

אין שום(!) רווח ארוך טווח מחשיפה.

יצחק

מעניין כתמיד

האסקי

טור מכונן 🙂

מרתק לעקוב אחרי הכתיבה שלך בבלוג מ2013 ולראות את השינוי שמנץ בעיקר בחודשים האחרונים ואולי כבר שורשיו מתחילת הקורונה.

יש משהו בעומק שנוסף כאשר ‘הסולידית’ פתאום מתגלה גם כבשר ודם. גם כיצור אנושי שטועה ומעדכן את התפיסות שלו את העולם סביבו.

זה הופך מבחינתי את התוכן לנגיש יותר. וגם טוב יותר, בעיניי.

המון תודה, המשיכי להתפתח ולכתוב.

איתמר

בבקשה, בבקשה, תשארי אנונימית. אולי לך ישנו איזה אפסייד (שאינני מבין מהו), אך לכל הקוראים שלך תשאירי את הדאונסייד.

עינת

מעניין. אני יכולה להבין בהקשר של קריירה או בניסוח יותר מוצלח אולי, איך לנצל פוטנציאל אישי ולעשות לונה פארק בעולם הזה (כמו בזוס). ילדים זה דבר שאי אפשר לשקול בכלל בשום צורה, כי אין דרך לחזות איך זה ירגיש (לא קל, אבל מדהים..). כסף הוא אמצעי ולא מטרה. מה לזה ולחרטות. FOMO? תתבגרו.

אחד

ילדים זה דבר שאי אפשר לשקול בשום צורה כי זה מדהים (כולל השתעבדות לדירה גנרית בפרבר גנרי כי “יש שם חינוך נורא טוב” ו”הכל בשביל הילדים”, שלוש שעות ביום של עמידה בפקק בדרך לעבודה ופיתוח הורות משותפת עם הסבים/סבתות ש”קצת עוזרים” חמש פעמים בשבוע, קיפול כביסה בעשר בלילה ובילוי כל החופשות בעשר שנים הקרובות ברדיפה אחרי “אטרקציות” שאותך באופן אישי בחיים לא יהיו מעניינות), אבל לנסות להגשים את הרצונות שלך עצמך עד למקסימום זה “לונה פארק”? מאוד ישראלי ועדיין לא מובן לי עד הסוף – למה רדיפה אחרי כל החלומות של הילדים זה פסגת השאיפות, אבל רדיפה אחרי החלומות שלך… קרא עוד »

יורי

דורין, יש מצב שאת בהיריון??

יוסי

עצם מושג החרטה הוא שגיאה. לחיים מאושרים צריך פשוט להפסיק להתחרט, החל מחרטה על בחירת התור המסויים לקופה במרכול ועד לבחירה בדרך חיים. בין כה וכה במבט לאחור אי אפשר לדעת אם בחירה היתה נכונה יותר או פחות, ואם בחירה אחרת היתה מובילה לתוצאות טובות או רעות יותר. הנה בזוס בחר בדרך חיים שהובילה אותו להקמת עסק מוצלח ולהרבה כסף, ומצד שני הובילה אותו לבגוד באשתו ולהתגרש ממנה בגירושין מתוקשרים. אז הדרך בה בחר היתה טובה או רעה? אי אפשר לדעת. צריך פשוט לא להתחרט.

Dar

איך מגבילים את הדאונסייד בהולדת ילדים? ואיך יכולה להיות פה תכנית ב’?
הדאונסייד של הזמן היקר והעצמאות שלך בשנותך הטובות והמעצבות בחיים ובקריירה?

ודווקא אחת החרטות הגדולות ששומעים מאנשים זה שהם לא טיילו יותר במהלך חייהם (כלומר בזבזו על זה יותר כסף וזמן)

* הכותבת חוסכת כסף ומטיילת ולא מוותרת על אף אחת מהאופציות האלה 🙂

תמר

מצוין

ש S

בתקופה האחרונה הפוסטים שלך עוזרים לי להבין את עצמי יותר טוב. ממש אחד אחרי השני. מעבר לתפיסה הפיננסית המעולה ולידע המעמיק, המימד האישי שנוסף לכתיבה שלך מרתק ומעשיר אותי. הוא גורם לי לחשוב על הרבה דברים. תודה.

ICEMAN

הרשעה בפלילים וריסוק מוניטין הם “סיכונים רעים”, שאין בצידן כל אפסייד המסוגל לקזז אותן?

אולי בעולם אוטופי.
יש לי כמה דוגמאות מהמציאות הסותרות את הקביעה.
אחת ידועה היא אלי רייפמן.
לא מכיר את הקוראים פה, אבל אני די משוכנע שהברנש בטופ 5 מבחינת עצמאות כלכלית אם לא בפסגה.

שמואל

התיחסות מענינת דרך ניהול חרטות עם הדוגמה של בזוס. בסה”כ המסקנות והשורה התחתונה זו השקעה נבונה. בהקשר לאיך ארגיש בעתיד והאם אתחרט שלא ניסיתי ויכלתי להצליח או ניסיתי וכשלתי אפשר להתנחם בעובדה שכל החלטה שעשיתי בעבר היתה טובה ונבונה כמו אמת לשעתה. לכן אין טעם בעתיד כשיגיע זמן דין וחשבון לחשוב האם אני מתחרט או לא, זה בהחלט יוריד את אימת החרטות שלנו לכשיגיע העתיד וישחרר אותנו מעט מאיום זה כשאנחנו שוקלים בהווה החלטות כאלה או אחרות.

גלל

תכלס, את גרה בפ”ת.
כמה רע יותר יכול להיות.

moni

כמו כל עיר יש גם לה אזורים טובים, לא מבין מה יש לאנשים נגדה, הקטע הזה של לרדת על פ”ת כבר הפך להיות כל כך ילדותי כמו בדיחות במבטא מרוקאי/רוסי/הונגרי של סטדנאפיסט סוג ז’ (תרתי משמע).

בית אבות

כששואלים אנשים בבית אבות על מה הם מתחרטים, הם בעיקר מתחרטים על דברים שלא עשו, בעיקר על חלומות שלא הגשימו, ולא על דברים שעשו. הבעיה שיש כאן מדגם מוטה: מי שבחר ללכת על החלומות שלו, למרות סיכונים פיזיים או פיננסים, לא בטוח שזכה להגיע לבית אבות. יכול להיות שהוא נפטר צעיר בתאונה בזמן שרצה להגשים חלום על טיול מסביב לעולם באופנוע, או התרסק פיננסית בהרפתקה על בית קפה משלו, ועכשיו הוא חי בדירה קטנה ומתקיים על קצבת זקנה. כל הסולידים, שבנו קריירה, חסכו לפנסיה, השקיעו את יתרת כספם במניות ולא בטיול מסביב לעולם, זכו להקים משפחה, להזדקן בבריאות טובה, ובסוף… קרא עוד »

שושנה

בול.
מעדיפה לגלוש בקוסטה ריקה, לאכול אוכל רחוב בויאטנם, לטפס על הרים בפרברי טוקיו ולשחק עם הילדים בצפון תאילנד על גדות הנהר. בבית האבות שנהיה בו, תספרו לי כמה נחמד היה להתכרבל מול המסך הירוק ולראות עליות המבטיחות תחושת בטחון מזוייפת שכל סדאם, אינטיפאדה, קורונה ושאר ירקות מערערות ברגע, שלא לדבר על שביתה של התחבןרה הציבןרית מפתח תקווה לעולם…

גיורא

“האם להביא ילדים לעולם?
תלוי מה יעורר חרטה פחותה יותר: העובדה שנותרת קשיש ערירי וזנוח, או שהילד שלך הפך מסומם ופושע.”

הזכיר לי את הבדיחה של המרצה שלי להסתברות מיימי באונברסיטה.
בחוג לכלכלה לומדים שהסיכוי לזכות בלוטו הוא 50%. כי הרי יש שתי אפשרויות או שכן או שלא. (מתמטיקאי).

אדם

תקשיבי, אין לי מושג על מה את מדברת, מזון לחתולים זה ממש יקר…

צפונית

אני עוקבת בחשש אחר תהליך “יציאתך מהארון”, ובודקת את מפלס החרטה שלי בעניין (שכמובן לא צריך לעניין אותך). מצד אחד, יצר המציצנות האנושית כבר מת לקבל את מנת הסיפוק שלו. ומצד שני, כל-כך מעדיפה אותך אנונימית כי זה משאיר את הדיון מאוד ענייני, ומותיר קסם קל שמרחף תמיד באוויר וצורך לדמיין.

האם אצטער כשתבחרי סוף סוף לצאת אל קדמת הבמה? כנראה שלא.
האם אתחרט על כך? אין ספק שכן.
תודה על הפוסט ובהצלחה !

רפי

רק מציין שבזוס ככל הנראה התכוון לשיטה של ריגרט מינימיזיישן, שהיא לוס מקובל באופטימיזציה של בעיות למידת חיזוק reinforcement learning

אבי

רק אני חשבתי שזה YOLO של הסולידית שבו היא מחליטה לחשוף את עצמה בפתאומיות?

הפילוסוף

הכי פילוסופי שלך עד כה
נהניתי מכל רגע קריאה

זהר

תודה פוסט מצויין.
האם תוכלי לפרט/לשתף בקשר ל”ביטוח מפני קטסטרופות” לעצמאים?
לא מצאתי בפוסטים
תודה

חן91

אפקט הזמן יותר מורכב,
החסכון בגיל צעיר שיש לו אופציית תשואה ארוכת טווח, אך עדין בכל גיל אפשר לחסוך.
אי אפשר להשוות את זה לבחירות שיכולות להתרחש רק בחלון זמן מסוים, כגון ללדת ילדים.
כי מי יודע, אולי הגרסה המבוגרת יותר תתחרט על אי הבאת ילדים לעולם אבל כבר לא תוכל לעשות זאת.
לעומת זאת לטיולים אפשר לצאת גם בגיל 50+. (כמובן שאופי הטיול עשוי להשתנות)
חלק מהבחירות בחיים צריכות לקחת בחשבון חלונות זמן שנסגרים

מקברי

“האם להביא ילדים לעולם?
תלוי מה יעורר חרטה פחותה יותר: העובדה שנותרת קשיש ערירי וזנוח, או שהילד שלך הפך מסומם ופושע.”

מסומם ופושע זה לא כלכך נורא, ובטח לא משתווה להבאת ילדים לעולם. אם רוצים לעשות את ההקבלה של תשואות פנומנליות או הפסד מוחלט בשוק עם ההון עם ילדים, צריך לכתוב:
“העובדה שנותרת קשיש ערירי וזנוח, או שנאלצת לקבור את ילדך”

אחד

הורים לילדים מסוממים או פושעים יהיו מלאי דאגה ואהבה לילדיהם באותה הסתברות כמו הורים לפרופסורים באוניברסיטה, זוהי פשוט אבחנה מוטעית בפוסט. באותו אופן גם הורים שנאלצים חס וחלילה לקבור את ילדיהם לא יחושו בעקבות כך כנראה שהולדת הילד היתה טעות, סביר שבדיוק להפך!

הדאונסייד בהולדת ילדים הוא ההבנה המאוד בנאלית שהשגרה היומיומית של גידול ילדים היא לא מה שגורם לך לרטיטות של אושר בכל הגוף, ושאת הזמן העצום שהולך לאיבוד בפעילות לא מספקת זו לא תצליח להשיב לעולם. אין כמעט הורה שבמצבים מסוימים בנקודות זמן מסויימת לא חש זאת, לומדים להדחיק.

ירון

אכול ושתה כי מחר נמות, היא גישה בעייתית כי מה יקרה אם מחר לא נמות ? איזה איכות חיים יהיה לנו אז ? כמה פעמים קראנו על מצליחן עבר כזה או אחר שהיום שקוע בקשיים ונזקק לעזרה והרבה פעמים בגלל שבתקופה שהוא הצליח הוא לא חסך לעת צרה ? ב-NBA  גילו ששחקנים בממוצע שנה וחצי אחרי שהם פורשים , הם גם פושטים רגל, לא משנה כמה הם הרוויחו בתקופה שהם שיחקו, ולכן התחילו שם בתהליך של חינוך פיננסי לשחקנים סגפנות וקיום מינימאלי לטובת העתיד , גם בעייתי כי מי מבטיח לי שיהיה עתיד ? אולי מחר נמות ? ולכן צריך… קרא עוד »

Daniel

רק לא צרייך להיות שמרני בעניין החסכון, לפעמים זה בריא להשקיע קצת בתחביב אך תמיד מומלץ לחצי או יותר יושקעו בהשקעה(לימודים,שוק ההון, נדלן, עסק)

אלה המיישמת

פוסט טוב תודה לך. אנא כתבי עוד. הנה סיפור חרטה: בינואר 2019 , לפני שנתיים בערך , כשהביטקוין ירד ל10k שח, כתבתי לעצמי ביומן לקנות. דיברתי עם אנשים שקנו, התלבלתי מהתהליך חטפתי פחד מהאפשרות שהמפתח יילך לאיבוד או החברה שאקנה דרכה תיסגר , ובמקום זאת השקעתי במניות ישראליות. שנתיים מאוחר יותר “הפסדתי” פי 20 בערך על ההשקעה שלא ביצעתי (אפריל 2021 הביטקוין ב180k) ובאמת הפסדתי 500 על המניות. אכלתי את עצמי כחודשיים. ממש הלקאה עצמית. מצד שני, שמעתי על מישהו שיש לו 10 ביטקוין ואיבד את המפתח. לדעת שיש לך מיליון וחצי שח ואין גישה אליהם זה כבר באמת סרט… קרא עוד »

הסולידית בטוויטר

עקבו אחרי

תגובות אחרונות בבלוג

RSS מהפורום