על דכדוך ויודימוניה

עבור רבים, המסע לעצמאות כלכלית נפתח מנקודת מוצא שלילית.

השחיקה במקום העבודה הולכת ומצמצמת את נקודת המבט של העובד המתוסכל לכדי "ראיית מנהרה",  כך שהצדדים האפלים של עולם הקריירה, מטופשים וזניחים ככל שיהיו, הופכים בהדרגה לעיקר, אם לא לחזות הכלל.

כך, לפחות, היה במקרה שלי.

בשלבים מסוימים בשלהי הקריירה הראשונה שלי, הרגשתי כמו ציפור כלואה בכלוב מואר בפלורוסנטים מרצדים, נודף ניחוחות מיקרוגל ושורץ בוסים כה פסיביים-אגרסיביים שלידם אפילו ביל לאמברג נראה כמו מייקל סקוט.

הוסיפו לזה את הפקקים האינסופיים, הדד-ליינים הדוחקים,  המיילים המשורשרים, הלילות הלבנים, היקיצות הלא-טבעיות,  הפוליטיקה המשרדית, הנדלים הארסיים  ובעיקר את תחושת המועקה הנלווית למכירת זמני הקצוב תמורת תלוש משכורת — והרי לכם מתכון בטוח ל-"כשל המיקוד":

אם הקריירה היא ה-גורם השלילי בחיי, הרי שכדי להשיב לעצמי את השלווה והשקט, כל שעלי לעשות הוא להסיר את הגורם השלילי.

תפיסת האושר שלי, במילים אחרות, התעצבה על דרך השלילה. המשגתי את האושר במונחים של היעדר סבל. זו הייתה גם המוטיבציה העיקרית שלי לחסוך באגרסיביות כדי להשתחרר מתלות כלכלית במקום עבודה שגרס את נשמתי.

נדמה לי שהלך המחשבה הזה מאפיין חלק גדול מהשיח בבלוגוספרה הפיננסית שעוסקת בעצמאות כלכלית.  זה לא מקרה שבלוגים רבים – והבלוג שלי בכללם — מתארים את המסע לעצמאות כלכלית במונחים של "הימלטות", "בריחה" ו-"שחרור", בבחינת יציאה מחשיכת העבודה לאוטופיית הפנאי.

אלא שהנראטיב הזה, יש להודות, סובל ממידה של חד-מימדיות.

אושר בר חלוף

בחודשים הראשונים, הפורש הצעיר עשוי לחוות התרוממות רוח כאילו היה שבוי היוצא לחופשי.

אבל האופוריה הזו היא ארעית.  בהדרגה, הטריות של חווית הפרישה מתפוגגת, ושגרה חדשה הולכת ותופסת את מקומה.  והשגרה הזו, על אתגריה, רחוקה מלהיות הנירוונה שמעבר להרי החושך.

כמו כל אירוע חיובי, בחלוף זמן אנו מסתגלים לשינוי או לסטאטוס החדש וחוזרים בהדרגה לרמת האושר המקורית שקדמה לו. סגנון החיים החדש דוהה והופך אט אט לנורמלי, ואותה "נורמליות" מבליטה דווקא את החסרונות הגלומים בו.

בהקשר של עצמאות כלכלית, מתווסף לכאן עוד מימד של מורכבות.

פרישה בגיל צעיר מציבה בפני הפורש מראה ענקית. לפתע זה רק הפורש מול עצמו, ללא גורם חיצוני שמכתיב את סדר יומו.

הפרישה, במילים אחרות, חושפת בפניכם מי אתם באמת. רוב האנשים עשויים לחוות "גילוי" שכזה רק בערוב ימיהם, לאחר שבילו את רוב חייהם בצעידה בתלם החרוש של לימודים וקריירה שהתוו עבורם אחרים. הפורש הצעיר נאלץ להתמודד עם "עצמו" בגיל צעיר בהרבה.

כשאדם צעיר מדיר את רגליו מעולם העבודה בבת אחת, הוא מתנתק לא רק מתלוש המשכורת, אלא מ"אקו-סיסטם" שלמה: מסגרת קבועה, לוח זמנים מובנה, אינטראקציה חברתית, תחושות ביטחון, שייכות, יצרנות וקהילתיות, ערוץ להגשמה עצמית, לפיתוח אישי, ואפילו לתחושת משמעות.

האחריות להעמיד חלופה עצמאית לעולם העבודה רובצת כעת על כתפיו; ליצוק תוכן, עניין וטעם לחלל הריק שהתפנה; לפרוש לקראת משהו, ולא רק לברוח ממשהו.

כל זה מחייב, כמובן, תחושת "עצמי" חזקה. יש שיכנו זאת מוטיבציה פנימית. היעדרה יכשיר את הקרקע להיווצרות משבר. הסבל שאפיין את הזומביפיקציה הקרייריסטית לא ייעלם במקרה כזה, אלא פשוט יומר לזומביפיקציה מסוג אחר – כזו של "עודף פנאי",  בדידות, תלישות והיעדר משמעות – פועל יוצא של היעדר גורם מדרבן חיצוני כלשהו, ושל ניפוץ האשליה שהתפתחה במשך שנים של חיסכון.

דיכאון שאחרי פרישה

תחושות של דכדוך, אפילו דיכאון, בנקודות שונות במסע לעצמאות כלכלית ואחריו זוכות למעט מאד התייחסות בבלוגספרה. אבל התופעות הללו קיימות, לדאבון הלב, ונראה לי נכון שבלוגרים ידברו עליהן.

 זה נכון שבעתיים אם ניקח בחשבון שה"טיפוס" שנמשך לרעיונות של חופש כלכלי דרך חיסכון אגרסיבי והשקעה בשוק ההון, הוא בהכללה גסה מופנם, אינדיבידואליסט, עם נטייה גבוהה לשקוע במחשבות ודאגות על העתיד.

אדם יכול להחליט שהוא מתעב את מקום עבודתו, ושעצמאות כלכלית היא היא תרופת הפלא שתגאל אותו מייסוריו. הוא יכול לאמץ שינוי קיצוני באורח חייו, לפתח רתיעה פתולוגית משימוש בכסף ולהתנתק מהחברה הסובבת רק כדי להגדיל את שיעור החיסכון שלו בכל מחיר.

הדינמיקה הזו עלולה להידרדר במהירות לכדי עוגמת נפש, גם  בעקבות המאמץ הכרוך בחתירה לעצמאות כלכלית שהופך לעתים לעינוי-עצמי, אבל גם, וזה העיקר, מעוצמת האכזבה נוכח ה-"ריק" שעלול להיווצר לאחר השגתה.

חלקכם בוודאי מרים גבה. הרי כיצד יתכן שאדם שקנה בעלות ושליטה מלאה על זמנו יכול לחוש מדוכא?

התשובה, בעיני, היא שעצמאות כלכלית, כשלעצמה, איננה ערובה לאושר בר קיימא.  מי שיוצא למסע הזה כשהוא מלא בכעס ואומללות יישאר כועס ואומלל גם לאחר שיגיע ליעד.  השאלה אם צברתם  חצי מיליון יותר או פחות בחשבון הבנק מתגמדת בחשיבותה לעומת השאלה האם אתם שמחים בחלקכם, עוסקים בדברים שאתם אוהבים ומבלים עם אנשים שאתם אוהבים.

עצמאות כלכלית מאפשרת להסיר את ההיבטים השליליים הנלווים לתרבות הקריירה; אך היא לא תיצור יש מאין היבטים חיוביים חדשים לחייכם. את אלה אתם נדרשים ליצור בעצמכם.

המסע ליודימוניה

אז מה עושים? אם בני אדם הם לכל היותר "מכונות הסתגלות" שממהרות להתרגל ולהתאכזב משינויים חיוביים בסגנון החיים, האם יש בכלל טעם בשאיפה לפרישה מוקדמת ועצמאות כלכלית?

אני חושבת שכן.

היוונים הקדמונים הבחינו בין יודימוניה, אושר או רווחה שנובעים מתחושה עמוקה של הגשמה עצמית ומשמעות, לבין הדוניה, אושר שנובע מתענוגות חומריים בעיקר והתרחקות מסבל.

אני מניחה שרוב האנשים נוטים לזהות את המושג "אושר" עם המשמעות האחרונה שלו – וזה טבעי, בעידן שבו רבים מקדישים שעות כדי לסתום את פיד האינסטגרם בתיעוד סמלי סטאטוס ומצגי שווא של חיים מושלמים.

אבל לו היו מציעים לכם גלולת אושר שהייתה משאירה אתכם באופוריה אקסטטית עד שארית חייכם ללא דרך חזרה – האם הייתם נוטלים אותה?

אני לא.

תהיה משמעות החיים אשר תהיה – די ברור לי שאופוריה אינסופית היא לא חלק מהעניין. אדם לא יכול להיות מאושר (במובן ההדוני-אינסטגרמי של המונח)  מדי יום ביומו. בדיוק כשם שאם נאכל גלידה כל יום נגלה שהיא מאבדת אט אט מטעמה.

נדמה לי שהנוסחה לאושר, אם יש כזו, כרוכה בשילוב של חוויות "הדוניות" נקודתיות על "מצע" של יודימוניה – אושר במובנו העמוק.

אבל איך יוצרים את המצע הזה?

רמז לעניין אפשר למצוא בתאוריה פסיכולוגית המכונה "תאוריית ההגדרה העצמית". לפי התאוריה, ישנם שלושה צרכים פסיכולוגיים בסיסיים, שכאשר הם מתמלאים אדם נמצא בשיא המוטיבציה הפנימית שלו – אולי ההמשגה המודרנית הטובה ביותר ליודימוניה:

אוטונומיה – התחושה שלאדם יכולת לבחור ולשלוט על מעשיו, זמנו ושגרת יומו.

מיומנות – התחושה שלאדם יכולת להשתמש בכישוריו ומיומנויותיו כדי לצלוח משימות ואתגרים, לפתור בעיות, להביא תועלת ולהשאיר חותם.

קירבה – התחושה שלאדם חיבור רגשי עמוק, תומך ומכיל עם בני אנוש אחרים, תחושת השתייכות וקהילה.

מכאן אפשר לגזור "פילוסופיית חיים" פשוטה: כדי להגיע ליודימוניה ולחיות חיים מלאים, חשוב לפתח מערכות יחסים משמעותיות עם אחרים, לעשות עבודה משמעותית ומאתגרת ולשלוט בזמנכם הקצוב עלי אדמות.

מה בין זה לבין עצמאות כלכלית?

נדמה לי שהאטרטקיביות של עצמאות כלכלית בגיל מוקדם יחסית נובעת בדיוק מהפוטנציאל להגשים את פילוסופיית החיים הפשוטה הזו.

כשאדם חוסך כהוגן וצובר די נכסים הוא רוכש למעשה בעלות על זמנו. כעת, כשהוא חמוש ב-F*ck You Money המפורסם, יש לו את היכולת והפנאי לעשות בזמנו ככל העולה על רוחו (אוטונומיה); הוא יכול כעת להציל את העולם בכל דרך שיבחר (מיומנות/אתגר) ולבלות במחיצת אנשים שהוא אוהב (קירבה).

כל זה טוב ויפה – אלא שלדאבון הלב, כאמור, בהחלט אפשר להגיע לעצמאות כלכלית ועדיין להיות אומלל, או לכל הפחות, נטול מוטיבצית פנימית.  אדם יכול לחסוך הון תועפות, לפרוש ממקום העבודה השנוא עליו, ולבלות את ימיו בבדידות מזהרת (ללא קירבה) תוך שהוא משחת זמנו לריק על תחביבים סתמיים (ללא אתגר/מיומנות) כמו נטפליקס, פלייסטיישן וקרבות בטוויטר עם טיפוסים כמו נדב איל ויאיר נתניהו.

מנגד – אדם יכול להגיע ליודמוניה גם במסגרת עבודה מסורתית. אם יש לו שליטה מלאה על הפרויקטים בהם הוא מעורב ועל לוח הזמנים שלו (אוטונומיה); אם העבודה מעניינת, משמעותית והוא טוב בה (אתגר); ואם עמיתיו הם גם חבריו מחוץ לשעות העבודה (קירבה) – אז נוכל לומר שלאותו עובד יש את כל המרכיבים הדרושים כדי לחיות חיים מאושרים.

הבעיה היא שלהמונים התקועים בפקקים המייסרים של כביש 4 מדי ערב אין ממש שליטה על הלו"ז שלהם, ורוב הסיכויים שעמיתיהם למשרד אינם האנשים האהובים עליהם עלי אדמות. לכן הרעיון של הגעה מהירה לעצמאות כלכלית קוסם כל כך – הוא מאפשר להתנתק מכל אלה, ובכך מהווה – שוב – מקור אושר על דרך השלילה.

עצמאות כלכלית בפרט, והתנהלות כלכלית נבונה בכלל, הם ערוץ מצוין למימוש הצורך הפסיכולוגי באוטונומיה. כסף שעובד עבורכם חוסך מכם את הצורך למכור זמן תמורתו.  חסכונות גבוהים מקנים לכם את הגמישות והחופש לעשות בזמנכם מה שתרצו – והכל ממקום של עוצמה, ביטחון והיעדר תלות באחרים.

אבל עצמאות כלכלית אינה מספקת פתרון "אוטומטי" לשתי הצלעות האחרות של המשולש היודימוני – אתגר/מיומנות וקירבה אנושית. החירות והשליטה על זמנכם לכל היותר מקנות אופציות. הן אינן מקנות לכם עבודה משמעותית או מערכות יחסים משמעותיות. אלה דברים שיש לטפח – כסף לא יכול לרכוש אותם.

כן, האוטונומיה מאפשרת לכם לבלות ימים שלמים בחוף הים, לקרוא ספרים וללגום קוקטיילים. אבל – מוזר ככל שזה יישמע – האפשרות לנוח על זרי הדפנה עד יומכם האחרון רחוקה מלהיות ערובה לחיים מאושרים ומלאים. לבני אדם יש צורך באתגר, קושי, חיכוך, פתרון בעיות — ולא רק רדיפה אינסופית אחרי תענוגות. ללא חיכוך עלולה להתפתח תחושה קבועה של חוסר השראה לנוכח שפע של זמן בלתי מובנה, המוכרת יותר כשעמום.

לפסיכולוג מיהאי צ'יקסנטמיהאיי יש ספר נפלא בשם "זרימה" (Flow) שעוסק בדיוק בנקודה הזו. לשיטתו, אנשים מצויים בשיא אושרם דווקא כאשר הם דוחקים בעצמם, מותחים עצמם עד קצה גבול היכולת בניסיון מכוון להגשים מטרה מורכבת ומשמעותית כלשהי. עבודה מהנה יכולה לסייע לנו להיכנס ל"מצב זרימה" – ריכוז מנטאלי שמביא לנו ספוק עמוק ומשמעותי. אלה, לדעת צ'יקסנטמיהאיי, הרגעים הטובים ביותר בחיינו – לא הרגעים הפסיביים והרגועים.

סוזן פינקר מגיעה למסקנה דומה ביחס לצורך בקירבה אנושית בספרה Village Effect. פינקר מצאה שאנשים המקיימים קשרים חברתיים עמוקים עם אחרים, שנוהגים לבלות זמן עם טיפוסים חיוביים ושמרגישים תחושת השתייכות לקהילה גדולה יותר נוטים להרגיש שלחייהם יש תכלית ומשמעות חזקה יותר – באופן שאפילו מאריך את תוחלת חייהם.

המסקנה מכאן היא שלא צריך בהכרח לפרוש מוקדם ואפילו לא להגיע לעצמאות כלכלית כדי לחוות יודימוניה.  כל שצריך הוא הון פיננסי גדול מספיק כדי לאפשר לכם את הזמן הפנוי לאתגר את עצמכם ולהתחבר עם אנשים אחרים – ליצור סביבה עבודה מהנה, חברתית, מתגמלת ומאתגרת,  שמקנה לכם מרחב תמרון גדול.

עבודה, אחרי הכל, איננה האויב. האויב הוא עבודה שוחקת, נטולת משמעות וסיפוק. לעבודה משמעותית יש מקום חשוב, אפילו חיוני, בתחושת האושר, כל זמן שיש לכם את החופש לקבוע כיצד העבודה הזו תיראה.

אני חושבת על אנשים כמו וורן באפט, גיל שוויד, שמעון פרס — שהתיכו את העבודה והפנאי לכדי שלם אחד. הם לא עובדים בשביל גמול חומרי כלשהו. הם עובדים כי הם נהנים ומפיקים משמעות מההנאה שבעבודה.

זו גם הפרספקטיבה שאני מאמצת עבור הבלוג הזה. יש מי שיטען שכתיבתו היא "עבודה" לכל דבר. אולי. מבחינתי זה פרויקט אישי, משמעותי (בעיני), והעיקר – בלי ישיבות, בלי מנהלים, בלי חוות דעת. אני בוחרת על מה לכתוב. אני יכולה לכתוב מהבית, מגן ציבורי או מהנקודה הקסומה ביותר בישראל. אני יכולה לכתוב מדי יום, ואני יכולה לא לכתוב כאן שבועות ארוכים.  ההחלטה היא שלי.

לאן ממשיכים מכאן?

לא משנה היכן אתם במסע הפיננסי לעצמאות כלכלית – זכרו תמיד שהמטרה היא לא לצבור את החיסכון הגבוה ביותר האפשרי, להשיג את התשואה הגבוהה ביותר על החיסכון הזה, ואפילו לא להשיג את שיעור המשיכה הקטן ביותר.

המטרה האמיתית היא לעצב סגנון חיים שיאפשר לכם לבלות זמן עם מי שאתם רוצים בקרבתו ולעשות דברים משמעותיים שלא היה לכם פנאי לעשות לפני כן. עצמאות כלכלית היא לכל היותר מכשיר למימוש היעד הזה.

לפני שאתם יוצאים למסע הזה – נסו לעצב את החזון הפרטי שלכם ליום שאחרי.

אם כבר הגעתם לעצמאות כלכלית, פרשתם ואתם מוצאים את עצמכם אבודים או מדוכדכים קלות – הנה כמה רעיונות שיסייעו לכם להתמודד:

• ודאו שיש לכם לפחות שתי מערכות יחסים קרובות עם אנשים תומכים ולא רעילים. כן, גם אם אתם זאבים בודדים ומתבודדים מטיפוס INTJ.
• הרגילו את עצמכם לפעילות גופנית סדירה – לפחות 30 דקות ביום.
• כנסו למסגרת כלשהי – כדי למנוע מעצמכם את תחושת התלישות. זה יכול להיות כל דבר החל משיעורי יוגה, דרך מועדון דיבייט וכלה בכדורגל בשישי. במקרה הספציפי שלי – חזרתי בשנים האחרונות ללמוד באוניברסיטה, ונהנתי מכל רגע.
• אמצו תחביב שמחייב עבודה עם הידיים – בישול, סריגה, פיסול, ציור, נגרות – או כל פעולה יצרנית אחרת עם אופי "מדיטטיבי" שתאפשר לכם להיכנס למצב של "זרימה".
• אין פסול בתחביבים אינטלקטואלים (קריאת ספרים) או אנטי-אינטלקטואלים (אינסטגרם, משחקי מחשב) כל זמן שהם נעשים במידה כחלק ממדיטציה ומנוחה.
• שגרה ולוח זמנים מובנה – עוזרת. צרו כזו.
• הישארו סקרנים. לימדו משהו חדש. יש משהו ברכישה הפעילה של מיומנות חדשה, בהקמה של פרויקט חדש מאפס, בהתמודדות עם כאבי הלידה, שמוביל לצמיחה משמעותית בתחושת האושר.

שנה טובה לכולכם.