תוכל להרחיב על הסשנים האלה?
ובכן, קצת רקע, זו כתבה
מ"עובדה" על הצוות שלי בלבנון2 [חלק מהפעילות בה השתתפנו].
היינו סמ"רים,מחזור אחרון לקראת שחרור כשלבנון פרצה.
מלבד אזכרות וטיולים לזכרו של החבר שנהרג, מעולם לא דיברנו על מה באמת היה שמה.
או בכלל על השירות.
גם כי אנחנו מאד צינים, גם כי הישראליות גורמת לגברים "לא לבכות" ולא לשתף, מאצ'ו, מה יחשבו עליי וכו'.
ככה ששנים יוצא שמתראים אנשים שעברו ביחד דברים גדולים מאד אבל לא "שיחררו/טיהרו" את האוויר אחד עם השני.
הרבה אכזבות, ציפיות, דברים שלא נאמרו. הרבה אנשים
שזה אחד הדברים הגדולים שיצא לי לראות.
סוחבים איתם מטענים עשרות שנים לאחר מבצע או משהו נקודתי
לחינם.
למשל,
אני הייתי מאוד "מאוכזב" מאיך שהתנהגתי בחלק מהפעילות במלחמה, מעולם לא שוחחתי עם אף אחד על כך.
בסשנים, כל אחד בתורו
מחויב לדבר על מה שהוא רוצה במסגרת הפעילות [לרוב כולם מדברים על המלחמה, במקרה שלנו למשל],
ואז אתה מגלה שהשד לא כל כך נורא ועוד הרבה אנשים חווים ומרגישים מה שאמרת.
יתר על כן, אתה אולי מבין, שמה שחשבת שהיה שחור , היה בכלל לבן.
בסשנים משתתפים גם פסיכולוג [מבוגר בד"כ, יוצא צבא] וסגן שלו, גם פסיכו' והם מנתבים את השיחות.
כל סשן מתחיל בחיבוק [משהו שמאד זלזלתי בו, הבנתי בסוף למה זה] ונגמר בחיבוק.
מגע פיזי [הומו סאפייאנס שקר כלשהו] גורם לדברים להיראות אחרת, אל תשאל אותי למה.
אלו דברים קטנים שלאחרים , ואני ביניהם מהצד זה היה נראה מטופש.
בדיעבד, אני מודה לג'ה/ה'/הסולידית שהיה לי את הזכות להשתתף בדבר הזה ועוד עם הצוות שלי.
ככה גם כל החברים שלי מהשכבה שהשתתפו בזה הרגישו, בגלל המלצות שלהם הלכתי.
זה מציל חיים
היו לי הרבה שנים של נדודי שינה, מועקות, והרבה סחלה, וזה בהחלט "סוגר את הפצע" בצורה כלשהי.
כשזה נעשה בחו"ל,
ואין ילדים, עבודה, פורום של הסולידית, כמה סנופי, חוגים, פקקים, אז
חווים סשנים מאד קשים כל הבוקר-צהריים, ולאחר מכן אפשר לשחרר לחץ באיזה פאב/מסעדה.
הסשנים מחזירים את כולם עשור בזמן, וניכר שאצל כולם הזמן עצר מלכת והם ממש מתים לשחרר.
הלוואי שיכלתי להקליט את הסשנים, זה היה ממש מרגש/מדהים לראות איך כל אחד משלים את השני ואיך התמונה אט אט מתבהרת אצל כולם.
סתם בשביל לסבר לך את האוזן, תאר לך שאני עשר שנים מסתובב בהרגשה שפלטתי כדור והרגתי חבר מגדוד אחר, פתאום בסשן מישהו בכלל מזכיר לך שירית לצד שני, וזה היה שעה לפני שבאמת היה אירוע כזה.
בסופו של סשן אתה מבין שסתם סחבת עליך צלב של שנים שאולי "הרגת" מישהו.
מזעזע.
בד בבד לומדים תכנים על מצבי דחק, פוסט-טראומה וכו',
מה ההבדל בין להיכנס כל יום לשכם [שירות קרבי רגיל] לבין מלחמת לבנון, שהייתה מאד טראומטית אצל רובנו. כשאתה יושב ומסבירים לך למה הדברים קורים ואיך, קל להבין את הסיטואציה שאתה נמצא בה.
[או במילים אחרות, למה כולם התחילו לעשן סיגריות]
כל הסשנים, כל האוכל, כל המבנים, כל הנסיעות, כל הטיסות, כל הפסיכולוגים, מפגשים מקדימים [חשובים מאד] , הכל הכל
מסובסד ב-100% על ידי קהילות יהודיות ברחבי העולם.
המדינה/משרד הביטחון לא מוציא שקל.
לאחר השבעה על חברי מהצוות ביקשתי מהקב"נית שתשב איתנו כי אני מרגיש שאנחנו תלושים... לא נעשה דבר מאז.