פות״ש - מצבך הוא ה״קל״ ביותר (לכאורה), וה״סערה״ בעמודים האחרונים מקורה במי שאצלו השיקולים מורכבים פי כמה. ובכל זאת, מספר נקודות כמי שחי לאורך חייו בארה״ב שנים לא מעטות (בכל הגילאים - מינקות ועד בגרות) ושיש לו חברים רבים שנותרו שם / חזרו / עלו ונותרו / עלו וחזרו / עלו והילדים ירדו (וכל שילוב שאתה יכול לחשוב עליו):
1. גם שנתיים-שלוש צוברות בחובן עלויות חבויות שלא התייחסו אליהן כאן - הן ברמת המשפחה/חברים והן בפן הזוגי. כל ״ניצחון״ שלך בנושאים הללו ״שם״ יקשה עליך ככל הנראה לשוב. אף אם המחיר קטן, אתה קוטע את חייך כאן ועובר לשם ועד ש״תסתדר״ שם - יש לזה עלות. לא אומר שהיא עצומה - זאת רק אתה תוכל לשער, ובכל זאת כדאי לך לחשוב על הנקודה הנ״ל.
2. אינני בטוח כלל ועיקר שתוכל לקבל החלטה מושכלת לגבי הישארות בארה״ב אחרי שנתיים או שלוש - יש אינסוף משתנים כולל רבים שאתה לא חושב/מודע אליהם. רוב הסיכויים שמספר משתנים ״קריטיים״ ישפיעו על חזרה או הישארות - מצב העבודה / בת זוג / מצב רפואי של בן משפחה. סביר מאוד להניח שהנסיבות יקבלו את ההחלטה ולא אתה, או שתגיד לעצמך עוד שנה וכמו שכתב מאיר אריאל בנשל הנחש:
״ואבא תמיד אומר / תעזבנו יום יעזבך יומיים / העגלה נוסעת אין עצור.
קפצת ממנה היום / חלפו שנתיים / והנה נשארת מאחור.״
3. למרות כל מה שנכתב לעיל, על פניו יש לך מעט מאוד להפסיד ולדידי לחיות במדינה אחרת - במיוחד אחת שאין לך בעיות הגירה/שפה/מקצוע - זאת חוויה כדאית גם אם תשוב אחרי שנה. המרחק יתן לך פרספקטיבה ויגרום לך להבין מה אתה אוהב בישראל והאם אתה מוכן לוותר על כך תמורת מכלול שונה מאוד (בכל מדינה ומדינה זה בסוף החשבון).
ומפות״ש ליתר הכותבים בשרשור מדם ליבם. אתחיל בגילוי נאות:
1. יש לי חברים קרובים שעזבו (על טפם) את ישראל בשנים האחרונות. הזרז היה שילוב של דמוגרפיה שנראית בלתי הפיכה עם העדר שינוי פוליטי אמיתי בעשרים השנים האחרונות; לחלקם ה-7.10 היווה את הקש ששבר את גב הגמל, אך לא לכולם. מה שכן מאפיין אותם היא ניידות חסרת חיכוך - הן כלכלית והן משפטית (=בעלי דרכונים זרים). השאלות שעלו בשרשור - עזיבה מאחור של משפחה / חברים / עבודה / הורים מבוגרים - עלו אצל כולם.
2. יש לי חברים לא מעטים שיושבים על הגדר - לאחד מכל עשרה ישראלים יש לכאורה דרכון זר שמאפשר לו לעבור לחו״ל עם פחות בעיות/חיכוך. גם אני ובני משפחתי כלולים בקרב אלו שיש להם דרכון נוסף.
3. יש לי חברים קרובים שכבר גרים בחו״ל בין עשור לשניים - הן בצפון אמריקה, הן באירופה והן באסיה/אוקיאניה - ואין להם כוונה כלשהי לחזור (למעט ביקורים שהולכים ומתמעטים עם חלוף הזמן).
4. בעבר היו לי הזדמנויות להישאר ולחיות בחו״ל ותמיד בחרתי לחזור לישראל. כמו כן להורי היו כאלו הזדמנויות בילדותי בארה״ב והם תמיד שבו לכאן.
אני חושב שאם הייתי צריך לאפיין את התחושה בקרב חברי וגם (לעניות דעתי) בקרב הכותבים כאן - אם לפני 15-20 שנה לא היה לי ספק שזהו ביתי וכאן מקומי, עכשיו יש יותר מספק האם המדינה בה גדלתי (ואשר אותה שירתתי בנאמנות/שילמתי בה מיסים/הייתי אזרח נורמטיבי לגמרי) תשתנה לבלי הכר עד לרמה שהאלטרנטיבה מחוץ למדינה תראה לי עדיפה. לאור הספק הגובר, הכנתי תוכניות מגירה ואני מנטר אקטיבית את המצב. אציין רק שבניגוד לאלו שחושבים שהתהליך יהיה גסיסה איטית, לדעתי תהיה נקודת אי-רציפות / שבר (יש יותר מדי תקדימים היסטוריים כולל גרמניה של שנות השלושים - לא אלאה אתכם בעוד), ואני לא יכול לשלול את האפשרות שזאת תגיע בשנים הקרובות (ומכאן הזרז הכנת התוכניות).
אחזור על המובן מעליו בקיצור נמרץ - ככל שהיכולות להגר בקלות יחסית מבחינה כלכלית/שפתית/חברתית גבוהות יותר/החיכוך נמוך יותר, הטריגר בו ההשוואה תטה בבירור לטובת מדינה אחרת יגיע מוקדם יותר. ככל שניתפס עם התחתונים למטה (במובן הזה שנקודת השבר תגיע ואנו עדיין נהיה כאן) - המחיר לכך עושי להיות גבוה מאוד - ולא רק כלכלית.
הדרייבר של ההחלטה - לדעתי, ובכפוף לכך שיש לנו כאלו, הלוא הם ילדינו ועתידם. השאלה הזאת נוגעת ישירות בלב הקונפליקט ומתייחסת לסולם הערכים של כל אחד, שהרי הגירה ״מוצלחת״ / מתמשכת משמעותה ארוכת הטווח שילדיכם / צאצאיהם לא יהיו ישראלים אלא יהודים (ואולי אף זה לא) אזרחי מדינה אחרת בה יהוו מיעוט אתני/דתי או יתבוללו בחוף הזמן כמו רוב יהדות ארה״ב. כאן יתכן שיש מי מחברי הפורום שעבורם הזהות הישראלית היא חשובה עד כדי כך שהיא שיקול מוציא והם ישארו בישראל יהיה אשר יהיה. אני מנחש, עם זאת, שהרוב אינם כאלו. אני עוד יכול להוסיף שאבי אמר לי שהוא ואימי יוסיפו לחיות כאן בכל מצב (הם כבר מבוגרים למדי וזקוקים לסיוע) אבל שאני צריך להתעלם מהם כאשר אני שוקל את שיקולי כי גם עבורם הדרייבר הוא שלי ולילדי (צאצאיהם) יהיה הכי טוב.
בין קוראי ומשתתפי השרשור יש מי שילדיו קטנים (יחסית) וצריך להחליט עבורם (אני אישית במחנה הנ״ל), יש מי שילדיו גדולים יחסית והם יכולים לספק אינפוט / לקבל ״זכות הצבעה״, ויש מי שילדיו בגרו ולחלקם אף ילדים משל עצמם. כהורה תפקידך לדאוג שלילדיך יהיה (במאזן ההסתברויות) את העתיד הטוב ביותר. ״ה-בעיה״ היא שאין דרך לדעת מה ילד יום ומה הערכים שצריכים להיכנס למערכת השיקולים ומה משקלם. או בקיצור - it's a crapshoot ...
אם הילדים ממש צעירים (אך לא תינוקות - נניח בני 4 עד 12) יתכן שמעבר למדינה אחרת למספר שנים (עד שהתמונה כאן ״תתבהר״) יתן להם הרפתקאה מופלאה, שפה זרה נוספת, חברים חדשים ועדיין די זמן לחזור ולהיות כאן נער/נערה ולהתבגר / להמשיך את חייהם הבוגרים בישראל. עבור אלו יתכן שההחלטה לעבור ל״מספר שנים״ לחו״ל יחסית פשוטה יותר. אני ב״מחנה״ הזה ולכן יחסית בר מזל ואינני מקנא לשניה במי שמעבר ולו לשנתיים שלוש יכול מאוד לשבש ואף להרוס את חיי ילדיו המתבגרים (ואני מכיר שני מקרים כאלו אישית ומקרוב).
גם כאשר מסתכלים לאן לעבור זה מאוד מאוד אישי ותלוי נסיבות. אומר רק שאפילו אם נפשט את המערכת כך שלמבוגרים אין כלל צורך לבצע אינטגרציה חברתית או מקצועית או כלכלית, השאלה לאן עדיין קשה ביותר. יש יותר מדי משתנים וצריך לחשוב מה יותר חשוב / מהן ההגבלות. עבור חלק מחברי הדרייברים היו העדר יחסי של מוסלמים בארץ ההגירה (לדוגמא צ׳כיה/סלובקיה/פולין/הונגריה/פורטוגל). לאחרים - מזג אויר ומנטליות נוחה (פורטוגל/ספרד/מלטה), לכמה - אנגלית - מלטה/בריטניה/אוסטרליה/ארה״ב/סינגפור/פיליפינים. לרובם נושא האינטגרציה המקצועית והיכולת לשרוד היווה את הדרייבר הראשון והיכולת בכלל להגר את הדרייבר השני. הכל בסוף הוא מערכת אילוצים ולכן כל אחד בסוף חייב לעשות חשבון נפש אישי.
מה שכן הייתי שמח הוא שאחרים שכבר עזבו או שחושבים אקטיבית על הגירה ישתפו כאן בשרשור מה הדרייברים בהחלטה שלהם על מנת לעזור לאנשים להבין את התהליך המחשבתי. אתחיל בדוגמא אישית:
1. אין מגבלה כלכלית/מקצועית על מעבר. עם זאת קיימת מגבלה אחרת(לא אפרט) אשר פוסלת לא מעט מדינות.
2. למרות המגבלה יש אפשרות לעבור למדינות הן באירופה, הן במרכז/דרום אמריקה והן באסיה, כאשר רוב החלופות ממוקמות באירופה.
3. הדרייבר העיקרי הוא איפה יהיה הכי טוב לילד (צעיר יחסית) - מבחינה זאת לא שפה זרה ולא מזג אוויר מהווים קריטריון מהותי, אם כי יחסי - ברור שנעדיף שלא לקפוא בשבדיה או פינלנד או לדבר את השפות שם יחסית למזג אויר של דרום צרפת עם שפה שקל יותר ללמוד. קירבה לישראל איננה שיקול כלל. העדר קונפליקטים / הומוגניות דתית (דרך מכובסת לומר העדר פונדמנטליסטים (מכל דת!)) מהווים שיקול יותר חשוב, מה שפוסל לדוגמא את רוב ארה״ב אבל גם את גרמניה/צרפת/בלגיה/בריטניה וכד׳.
בסופו של יום הייתי אומר שכרגע אנחנו בשלב שיש בין 3 ל-5 יעדים שעברו את הסינון הראשוני. לכל אחד מהם יתרונותיו השונים ואני מניח שנסתדר בכל אחד מהם. ואולם בחלק סיכויי הניידות של ילדנו (בראייה גלובלית) יהיו ככל הנראה טובים יותר - לדוגמא סינגפור / חלקים מאירופה / טקסס, אף אם לנו יהיו פחות נוחים, אבל שוב זאת שאלה שקשה מאוד לענות עליה עם מידע מושלם, לא כל שכן במצבנו.