קצת נעלבתי לי מהתיאור הזה :-P... קודם כל, כי אמרתי שהסכם הממון נותן לך כל אפשרות שהיא, כולל שיתוף נרחב יותר ממה שהחוק נותן, כולל עיגון בהסכם של נושאים שאפורים גם במערכת המשפט (ונתתי דוגמאות בשרשור למעלה). זה שהמקרה הפרטי שלי הוא הפרדה, הוא בדיוק זה - מקרה פרטי. שנית, אנחנו רואים את ענין ניהול המערכות באופן אחר לגמרי. 90% מהזמן הכל משותף, ובעיקר, משותפות ההוצאות. בעשרה אחוז הנותרים, מנהלים לכל אחד את מה שמתאים לו.
זה נורא נחמד אם שני בני הזוג בעלי אותה מטרה עצמה, למשל פרישה מוקדמת. אבל אפשר לקיים זוגיות מעולה, מכילה, שקופה, מכבדת, עם מטרות שהן קצת שונות. אנחנו כבר לא בני 20, והשוני במטרות לא מדאיג אותנו. אנחנו מקבלים את ההבדלים בשמחה ויש שיאמרו - הפכים נמשכים. הסכם הממון שלנו בסך הכל משרטט את הגבולות שבהם הפעולות שלי משפיעות עליו, ולהפך. זוגיות בגיל 20-30 היא זוגיות שגדלים בתוכה הרבה יותר מאשר זוגיות בגילאים 40-50. אנחנו כבר אנשים מגובשים עם תפיסת עולם מסוימת, נכסים מסוימים, שאיפות מסוימות, וגם הזוגיות היא שונה.
גם לגבי הדיון של אנשים משתנים, לדעתי אנשים אינם משתנים, ובדיוק זו הבעיה. כלומר, אני התגרשתי כי אבי הילדים שלי היה באמצע שנות השלושים שלו בדיוק מה שהיה בגיל 19, ולא התאים לי להיות נשואה לילד חמום מוח בן 19. זה נורא נחמד וחביב בגיל 19 בעצמי, אבל עם הזמן הבנתי שאני רוצה להיות נשואה לגבר בגילי שלא צריך לקרוא לו את התפסן בשדה השיפון כל בוקר כדי שיבין שלמבוגרים יש אחריות כלכלית ומשפחתית. מצאתי את עצמי המבוגר האחראי במערכת היחסים הזו, במקום להיות חלק משותפות. כיום יש לי בן זוג הרבה פחות אקטיבי מבחינת הנושאים הפיננסיים המשפחתיים, אבל הרבה יותר בוגר וחלוקת האחריות בינינו היא הרבה יותר יציבה. היחסים רחוקים ממש מלהיות קופה קטנה, יש לנו מטרות ארוכות טווח שמתקדמים אליהם באופן ברור, רק שכמו האחריות, חלקן נופל במגרש שלי וחלקן במגרש שלו.
