Cherry
משתמש רגיל
- הצטרף ב
- 26/4/22
- הודעות
- 72
- דירוג
- 77
אני לא מתכוונת לקשט את האתר הזה בתיאורים מפוצצים של תיק ההשקעות שאין לי או כמה יש לי בבנק.
אני לא מאמינה בתיקי השקעות, אני רואה בזה משחק שלא מתאים לכל אחד.
אבל אני כן מאמינה בלהסתפק במה שיש, בלחסוך, בלהאט, במינימליזם, ובאיזון התרבות האקסטרא חומרית של העולם המערבי המודרני עם רוחניות.
זה נכון שהעולם שלנו הוא נורא מטריאליסטי. אין דבר רע במטריאליזם, בחומריות. יש לנו גוף שהוא חומר, יש לנו צרכים חומריים, אנחנו צריכים מזון, בית, ביגוד בשביל לשרוד.
אבל, קרה שהחומר הפך לדבר מרכזי מדי בחיינו, מרכזי ברמה כזאת שהתחלנו להאמין שאנחנו חומר בלבד וכל מה שאנחנו צריכים הוא חומר בלבד. זה בעייתי מאוד.
אדם הוא אינו רק חומר ובעל צרכים חומריים נטו.
אני מדברת עם הרבה אנשים על זה ונראה שהרבה אנשים מבינים את זה שאיננו רק חומר. אנחנו חומר ועוד משהו.
המשהו הזה, שאין לו ממש הגדרה, יש שיגידו רוח או נפש. המשהו הזה הוא הצד הא-חומרי שלנו. משם מגיעה האמת הפנימית שלנו, משם מגיעה היצירתיות שלנו, עולם הרגש, החיפוש אחרי משמעות, העומק, הדחף לחקור והסקרנות, הצורך לאהוב ולהאהב, להתחבר לכוח גדול מימך, להרגיש שייך. אני קוראת לזה הצד הרוחני שלנו.
אדם שלם ומאושר הוא אדם שמודע לשני סוגי הצרכים האלה, ויכול למלא אותם בחייו. אם צרכנו החומריים לא ימולאו, מיותר לציין שנסבול. אבל במידה והצרכים החומריים שלנו מתמלאים וצרכנו הרוחניים לא, אנחנו נמשיך לסבול.
זה למה כל כך הרבה אנשים סובלים. בכל מיני מחלות נפש שונות ומשונות, מבעיות במערכות יחסים, בדימוי העצמי, בלאהוב את עצמם.
להרבה אנשים יש פחד מהמילה רוחניות, "רוחניקיות". לפעמים יש לזה קונוטציה של "טרלול" או "שיגעון".
אבל האמת היא שרוחניות היא צורך בסיסי של האדם, בין אם הוא מודע לכך או לא. חיפוש משמעות בחיים כשלעצמו הוא צורך רוחני בסיסי של רבים מאיתנו.
אנחנו ישויות רוחניות וחומריות כאחד. זה חייב לבוא ביחד.
אבל מה שאני רואה בדרך כלל הוא שאנשים הרבה פעמים הולכים לכאן או לכאן. או שיותר מדי מתמסרים לחיים חומריים של עבודה, כסף, רכוש, הנאה רגעית, סטטוס, מדע, טכנולוגיה, לוגיקה- ומזניחים את הצד הרוחני שלהם.
או שאנשים יותר מדי מתמסרים לחיי רוח, פילוסופיה, אומנות, עולם הנפש והרגש, מיסטיקה, דת ומזניחים את הצד החומרי ההישרדותי של החיים.
לטווח הרחוק, שני האסטרטגיות האלה נועדות לכישלון.
אי אפשר להתעלם ולהתכחש לאספקט מסויים שקיים בך, בין אם מדובר במילוי צרכיך החומרים או הרוחניים, לאורך זמן ולצאת מזה מסופק, אי אפשר.
כרגע החברה המערבית נוטה לחומריות קיצונית. זה לא בריא לחברה עצמה, זה לא בריא לא לאינדיווידואלים ולא לקבוצות.
זה לא בריא לאף אחד, זה לא יעיל לטווח הרחוק.
זה עומד להתפוצץ לכולנו בפרצוף, זה כבר מתחיל להתפוצץ לכולנו בפרצוף.
צריך לאזן בין השניים.
הלוואי שזה יקרה עוד בחיי. חסרה לנו אמת, אותנטיות, רוח, מקוריות, פשטות.
אבל אני לא מחכה עד שזה יקרה בפאן הגלובאלי אלא אני חיה לפי זה. אני מנסה להיות ערה לעולם הרגשי הפנימי שלי. שהוא כל כך בסיסי בהיותנו בני אדם. בסופו של דבר אנחנו שקים של רגשות, הן גברים והן נשים.
אני קראתי קצת פילוסופיה סטואית. אני חושבת שהיא דיי משלבת את שני הגישות.
למשל בעניין של התמודדות עם רגשות, לפי הסטואיזם כשצץ רגש לא נוח שמגיע בזמן "הלא נכון" כמו כעס או פחד למשל, אין בהכרח לתת לו לשלוט עלינו, לשבש את התנהגותנו ולמנוע מאיתנו לעשות את מה שצריך להיעשות, אך גם אין להתכחש אליו. יש להכיר בקיומו. חלק מתוך ההכרה בקיומו מאפשרת לנו לנהל אותו טוב יותר. יותר קל לנהל משהו שאת מכירה בקיומו ויש לך הגדרה בשבילו, מאשר משהו שאת מכחישה או מתעלמת ממנו.
יש פה שילוב בריא, איזון בין האספקט החומרי-פרקטי והרוחני-רגשי.
אני אוהבת את זה.
עם זאת, יש מצבים שבהם מומלץ דווקא להחצין את הרגש, בעיקר כשזה רגש של אהבה והערכה, במערכות יחסים למשל.
זה גם בריא לבכות כשעצובים, לבד או ליד אנשים שמרגישים לידם נוח. בכי ווידויי עצב מקרבים בין אנשים.
זה גם בריא לצחוק כשמצחיק, אפילו אם זה הדבר הכי ילדותי וטיפשי בעולם שמצחיק אותנו באותו רגע. גם זה מקרב בין אנשים ועוד איך.
הכל עניין של מודעות, איזון וקונטקסט. גם גמישות מחשבתית.
אני לא מאמינה בתיקי השקעות, אני רואה בזה משחק שלא מתאים לכל אחד.
אבל אני כן מאמינה בלהסתפק במה שיש, בלחסוך, בלהאט, במינימליזם, ובאיזון התרבות האקסטרא חומרית של העולם המערבי המודרני עם רוחניות.
זה נכון שהעולם שלנו הוא נורא מטריאליסטי. אין דבר רע במטריאליזם, בחומריות. יש לנו גוף שהוא חומר, יש לנו צרכים חומריים, אנחנו צריכים מזון, בית, ביגוד בשביל לשרוד.
אבל, קרה שהחומר הפך לדבר מרכזי מדי בחיינו, מרכזי ברמה כזאת שהתחלנו להאמין שאנחנו חומר בלבד וכל מה שאנחנו צריכים הוא חומר בלבד. זה בעייתי מאוד.
אדם הוא אינו רק חומר ובעל צרכים חומריים נטו.
אני מדברת עם הרבה אנשים על זה ונראה שהרבה אנשים מבינים את זה שאיננו רק חומר. אנחנו חומר ועוד משהו.
המשהו הזה, שאין לו ממש הגדרה, יש שיגידו רוח או נפש. המשהו הזה הוא הצד הא-חומרי שלנו. משם מגיעה האמת הפנימית שלנו, משם מגיעה היצירתיות שלנו, עולם הרגש, החיפוש אחרי משמעות, העומק, הדחף לחקור והסקרנות, הצורך לאהוב ולהאהב, להתחבר לכוח גדול מימך, להרגיש שייך. אני קוראת לזה הצד הרוחני שלנו.
אדם שלם ומאושר הוא אדם שמודע לשני סוגי הצרכים האלה, ויכול למלא אותם בחייו. אם צרכנו החומריים לא ימולאו, מיותר לציין שנסבול. אבל במידה והצרכים החומריים שלנו מתמלאים וצרכנו הרוחניים לא, אנחנו נמשיך לסבול.
זה למה כל כך הרבה אנשים סובלים. בכל מיני מחלות נפש שונות ומשונות, מבעיות במערכות יחסים, בדימוי העצמי, בלאהוב את עצמם.
להרבה אנשים יש פחד מהמילה רוחניות, "רוחניקיות". לפעמים יש לזה קונוטציה של "טרלול" או "שיגעון".
אבל האמת היא שרוחניות היא צורך בסיסי של האדם, בין אם הוא מודע לכך או לא. חיפוש משמעות בחיים כשלעצמו הוא צורך רוחני בסיסי של רבים מאיתנו.
אנחנו ישויות רוחניות וחומריות כאחד. זה חייב לבוא ביחד.
אבל מה שאני רואה בדרך כלל הוא שאנשים הרבה פעמים הולכים לכאן או לכאן. או שיותר מדי מתמסרים לחיים חומריים של עבודה, כסף, רכוש, הנאה רגעית, סטטוס, מדע, טכנולוגיה, לוגיקה- ומזניחים את הצד הרוחני שלהם.
או שאנשים יותר מדי מתמסרים לחיי רוח, פילוסופיה, אומנות, עולם הנפש והרגש, מיסטיקה, דת ומזניחים את הצד החומרי ההישרדותי של החיים.
לטווח הרחוק, שני האסטרטגיות האלה נועדות לכישלון.
אי אפשר להתעלם ולהתכחש לאספקט מסויים שקיים בך, בין אם מדובר במילוי צרכיך החומרים או הרוחניים, לאורך זמן ולצאת מזה מסופק, אי אפשר.
כרגע החברה המערבית נוטה לחומריות קיצונית. זה לא בריא לחברה עצמה, זה לא בריא לא לאינדיווידואלים ולא לקבוצות.
זה לא בריא לאף אחד, זה לא יעיל לטווח הרחוק.
זה עומד להתפוצץ לכולנו בפרצוף, זה כבר מתחיל להתפוצץ לכולנו בפרצוף.
צריך לאזן בין השניים.
הלוואי שזה יקרה עוד בחיי. חסרה לנו אמת, אותנטיות, רוח, מקוריות, פשטות.
אבל אני לא מחכה עד שזה יקרה בפאן הגלובאלי אלא אני חיה לפי זה. אני מנסה להיות ערה לעולם הרגשי הפנימי שלי. שהוא כל כך בסיסי בהיותנו בני אדם. בסופו של דבר אנחנו שקים של רגשות, הן גברים והן נשים.
אני קראתי קצת פילוסופיה סטואית. אני חושבת שהיא דיי משלבת את שני הגישות.
למשל בעניין של התמודדות עם רגשות, לפי הסטואיזם כשצץ רגש לא נוח שמגיע בזמן "הלא נכון" כמו כעס או פחד למשל, אין בהכרח לתת לו לשלוט עלינו, לשבש את התנהגותנו ולמנוע מאיתנו לעשות את מה שצריך להיעשות, אך גם אין להתכחש אליו. יש להכיר בקיומו. חלק מתוך ההכרה בקיומו מאפשרת לנו לנהל אותו טוב יותר. יותר קל לנהל משהו שאת מכירה בקיומו ויש לך הגדרה בשבילו, מאשר משהו שאת מכחישה או מתעלמת ממנו.
יש פה שילוב בריא, איזון בין האספקט החומרי-פרקטי והרוחני-רגשי.
אני אוהבת את זה.
עם זאת, יש מצבים שבהם מומלץ דווקא להחצין את הרגש, בעיקר כשזה רגש של אהבה והערכה, במערכות יחסים למשל.
זה גם בריא לבכות כשעצובים, לבד או ליד אנשים שמרגישים לידם נוח. בכי ווידויי עצב מקרבים בין אנשים.
זה גם בריא לצחוק כשמצחיק, אפילו אם זה הדבר הכי ילדותי וטיפשי בעולם שמצחיק אותנו באותו רגע. גם זה מקרב בין אנשים ועוד איך.
הכל עניין של מודעות, איזון וקונטקסט. גם גמישות מחשבתית.
