אם אתה טוען שכל הדעות לגיטימיות וכולם זכאים לדעותיהם, כולל את הדעה שהם יכולים לכפות את סט הערכים וההגבלות שהם בחרו בהם על הציבור הכללי
אחזור שוב בקצרה ממש על מה שכתבתי ותאמר לי איך זה קשור לתגובה הזו שלך:
אני מנסה לטעון שכשיש בין אנשים חילוקי דעות על נושאים שהם לא מדעיים/עובדתיים אלא על תפיסות עולם וערכים, אם האנשים הללו רוצים כן להצליח להתקיים יחד במרחב משותף, אזי יש להם שתי אופציות: או להחליט יחד שהגוף המשותף שנקרא 'מדינה' לא מתערב בכלל בכל נושא ערכי, לא במרחב הציבורי ולא במרחב הפרטי, ותפקיד המדינה מצטמצם כמו בערך במודל המדינה הליברטריאנית.
אם בכל זאת רוצים שהמדינה כן תתערב ותחליט גם בנושאים ערכיים שנויים במחלוקת, (כגון משפחה, זהות, תרבות, וכדומה) הדרך לכך היא על ידי קביעת מנגנון משותף שפותר ומכריע במחלוקות הללו, יהא זה הצבעת הרוב, הטלת מטבע, או בג''צ, ובלבד שכל העם מסכים שזו תהיה דרך ההכרעה.
אתה מסכים, או לא?
ובג"צ, בניגוד לרב ראשי, לא פוסקים לעצמם, לא מחוקקים חוקים בעצמם, לפי רצונם.
פוסקים בעתירות - כשחוק מתנגש בחוק.
מסכים אתך שזו בהגדרה התפקיד של בג''צ.
[ולא רלוונטי כעת הדיון הציבורי האם בג''צ ניכס לעצמו זכויות להכריע גם בנושאים ערכיים שלא מכח חוק או לא, זה נלעס כבר באינספור שרשורים]
אבל אם ככה לא פתרנו כלום- כי אנו מחפשים גוף שיוכל להכריע באותם שאלות ערכיות ומוסריות עצמם, (ולא בהתנגשות של ערך/חוק בערך אחר) ולכן צריך לתת את הסמכות הזו למישהו: או לכנסת, או לבג''צ או כל גוף אחר - ככל שזה ברצון ובהסכמת העם כמובן.
מכיוון שהחוקים נקבעו "על ידי אדם לבן בשביל אדם לבן, שחובש כיפה ולא מכיר בכך שהנטייה המינית של המת לגיטימית".
ואם אותו חוק היה נקבע על ידי אדם לבן/שחור גלוי ראש שחושב שנטייה מינית לבני משפחה (גילוי עריות) לא יכולה להגדיר את המחזיק בה כ'נשוי', זה כן היה בסדר? כיון שאז זה כן מסתדר עם תפיסות העולם האישיות שלך?
חוק מגיע ממקום של "ראיתי שעושים X ואני לא מוכן לכך".
כלומר, מי שחוקק את החוק (ואם תרד רגע מהספירה של החבר הדמיוני שלי קבע אותו בספר שאומר שהוא קיים) היה אדם (שמי בחר בו?) או כמו שאמר נציג הממשלה במשפט "למה שניתן למסמך שנכתב לפני X שנים על ידי Y אנשים לקבוע בשבילנו כיום?" שראה שגם בשבטים השכנים עושים מעשים של "משכב זכר" ובחר לפסול את זה כדי להבדיל ביננו לבינם.
כמו האיסור על לאכול מאכלים מסויימים.
וכן הלאה.
אתה שוב נכנס למניעים הנפשיים של אותו אדם שדעתו אחרת משלך. זה פשוט לא רלוונטי לדיון שלנו.
באותה מידה אפשר לעשות פסכיאנליזה למה דעתך היא אחרת, וזה ג''כ לא רלוונטי.
רלוונטי כן הוא מה עושים כששני בני אדם חלוקים ביניהם בשאלות מהותיות ועמוקות של החיים, האם הצורה להכריע כיצד ינהגו באותו מרחב חיים משותף הוא רק באמצעות אלימות, או שההיסטוריה העניקה לנו פתרונות טובים יותר? (למשל בחירות והכרעת הרוב, אבל אתה בהחלט מוזמן להציע גם משהו אחר).
אם יש ויכוח על הגדרת הערך של נישואים,אפשר לשבת לדבר, לשבת למשא ומתן. לפעמים אפשר למצוא עוד אופציות חדשות.
אבל לזה רצוי לבוא עם גמישות מסויימת, עם רצון אמיתי להגיע לפתרון.
מסכים.
ואבהיר: לשבת ולדבר אין פירושו שאני לא בטוח בדעה שלי. אלא הגם שלדעתי ההוא שמולי טועה ושוגה לחלוטין וגישתו מובילה להרס החברה והשחתה מוסרית. אף על פי כן, כיון שהוא חושב בדיוק הפוך עליי, וחשוב לי להמשיך ולקיים אתו את אותו מרחב חיים וזהות משותפת, אני מוכן לנסות להגיע לפשרות והבנות במרחב חיים המשותף (ציבורי), אפי' שלדעתי כל ויתור על משהו מעמדותיי הוא לא נכון לא טוב ולא צודק.
אם נוכל יום אחד להסתכל בעיניים של השני ולומר לו את זה, שלדעתנו הוא טועה לחלוטין וגישתו מובילה לדיקטטורה/אסון/התפרקות מוסרית וכו' אבל בכל אופן אנו מבינים שזו דעתו, אלו ערכיו וזו תפיסת עולמו. היא לא נובעת מ'פוביה', לא תאוות סתם, לא כח כסף וכבוד ולא בגידה (השלם את החסר), אלא פשוט תפיסת עולם מגובשת ורצינית שלדעתנו בטעות מוחלטת יסודה, אבל אנו מבינים בהחלט שכך גם הוא חושב עלינו. זה יהיה תחילת הריפוי שלנו כעם וכחברה.
אבל כל עוד אנו לא מסוגלים לומר את זה אחד לשני, וודאי שאין לנו קייס' לדרוש זאת מהפוליטיקאים שלנו, ככל הנראה הם לא גרועים יותר מאתנו.
