איך לנתח מניות דיבידנד כמו מלכה

לפני יותר משנתיים, בעיצומו של משבר הקורונה, החלטתי להטות את הספינה ולערוך שינוי חד באסטרטגיית ההשקעה שלי.

במקום לקנות יחידות בקרנות מחקות מדד כפי שעשיתי עד כה (מתוך כוונה למכור אותן לאורך זמן כדי לממן את מחייתי), החלטתי להשקיע כספים חדשים במניות של חברות הנוהגות לחלק נתח מרווחיהן לבעלי המניות כדיבידנד תקופתי – או בקיצור, מניות דיבידנד.

הבסיס להחלטה הזו היה בעיקר פסיכולוגי-רגשי, ולא פיננסי.

המפולת ב-2020 חידדה אצלי את ההבנה שתפיסת הסיכון שלי השתנתה.

הסיכון, מבחינתי, הוא להיקלע למצב שבו אני מוכרחה למכור יחידות בקרנות מחקות בהפסד (כדי לממן את הוצאות המחייה שלי ושל המשפחה שלי) דווקא בתקופה שבה השוק מתרסק.

כתבתי המון על השקעה פסיבית בשוק ההון באמצעות קרנות סל ושאר מוצרים מחקי מדד.  אני עדיין מאמינה שזו דרך נהדרת, זולה ופשוטה מאד להשקיע בשוק ההון, ובתור שכזו היא מתאימה לרוב המשקיעים, בוודאי מבחינה פיננסית טהורה. תיק הקרנות המחקות שלי (בסגנון שוקולד מריר) עוד קיים, אף על פי שאני כבר לא מזרימה אליו כסף חדש.

הבעיה היא שהשקעה פסיבית במדדים פשוט כבר לא הולמת את הצרכים והעדפות הסיכון שלי בעת הנוכחית.

בפשטות: אני ישנה הרבה יותר טוב בלילה כשתיק ההשקעות שלי מניב זרם הכנסה שאינו תלוי בתנודות החדות של שוק המניות.

מניות דיבידנד מאפשרת לי לעשות את זה.

כשאני משקיעה במניות דיבידנד, כסף מזומן שמקורו ברווחים של עסקים יציבים ובוגרים זורם ישירות לחשבוני בקבועי זמן ידועים מראש, ללא קשר לשאלה אם מחיר המניה בבורסה עלה או ירד.

זה מאפשר לי לגלות אדישות מסוימת לנעשה בשווקים. בדיוק כמו בעל דירה שנהנה מזרם של דמי שכירות מבלי שהוא נדרש לבדוק מדי יום מה שווי הנכס ביד2.

האסטרטגיה הזו הוכיחה את עצמה השנה. אף על פי שמדד ה-S&P 500 השיל 19.44%- מערכו — התשואה הגרועה ביותר מאז משבר 2008 – תיק הדיבידנד שלי, שמורכב מחברות בוגרות ודפנסיביות, סיים את השנה בתשואה של 1.86%- בלבד. לא זו אף זו: כיוון שהדולר התחזק מאד השנה, התוצאה היא שבמונחים שקליים, התשואה שלי מתיק הדיבידנד חיובית. כן, ב-2022.

התיק שלי סיים את 2022 עם תשואה שלילית של 1.86%- בלבד (לא כולל דיבידנדים) הודות לחשיפה גבוהה לענפי האנרגיה והתרופות וחשיפה נמוכה לטכנולוגיה וקמעונאות. התיק חשוף כולו לדולר כך שבעקבות היחלשות השקל, התשואה מהתיק חיובית ב-2022. pic.twitter.com/d9Z9FQpRpl

— הסולידית (@hasolidit) December 30, 2022

חשוב מכך: אף אחת מהחברות שאני מחזיקה לא חתכה את הדיבידנד שהן מחלקות. כמעט כולן הגדילו אותו, וחלקן הלא מבוטל עשו זאת בשיעור דו-ספרתי, גבוה מקצב האינפלציה בארה”ב.

אני מתכוונת להמשיך להחזיק בתיק הזה לקראת 2023. אין לי מושג מה עתיד לקרות בשנה הקרובה, אבל מאחר שמדובר במניות (ולא באגרות חוב, למשל), אני צופה שבטווח הארוך איהנה, בנוסף לדיבידנד, גם מעליית ערך כאשר מחירי המניות יתאוששו בסופו של דבר.

***

כן, אני יודעת מה אתם מסננים מתחת לשפם.

למה בכלל צריך להעמיק בניתוח חברות, אם אפשר פשוט לקנות קרן מחקה על מדד מניות וללכת לים?

הרי זה הרבה יותר פשוט, מאפשר לקצור את תשואת השוק במאמץ אפסי, ומעל לכל – יש שפע של עדויות שלפיהן רוב המשקיעים האקטיביים, כולל משקיעים מקצוענים, לא מצליחים “להכות את השוק”  לאורך זמן באמצעות ליקוט מניות ספציפיות.

אז למה בכלל לנסות?

ובכן, ראשית, אני לא מנסה להכות את השוק.

המטרה שלי היא לייצר תזרים מזומנים הצומח משנה לשנה. מדד הייחוס היחיד שכנגד אני בודקת את ביצועי תיק ההשקעות שלי הוא ההוצאות של המשפחה שלי.  אם התיק שלי במקרה מכה את ה-S&P500 בשנה נתונה – כמו ב-2022 – אז מה טוב. אבל התכלית העיקרית שלו היא לייצר הכנסה, ועליית ערך היא תכלית משנית.

שנית, אחד הדברים שהופך את הרעיון של השקעה פסיבית במדדי מניות לקוסם כל כך הוא הרעיון שמדובר ב”השקעה עצלה” במובן זה שהיא מצריכה מעט משאבים מהמשקיע: חוסכים כסף, תוקעים אותו באוסף של קרנות אינדקס והולכים לישון.

אלא ש”השקעה עצלה”  עלולה להפוך במהירות להשקעה קטטונית, בורות מרצון ועצלות אינטלקטואלית. כשאתם משקיעים בקרן מחקה על מדדי מניות, אתם קונים פשוט סל של מניות ספציפיות. בורות כלפי מה שאתם קונים זו לא אסטרטגיה אופטימלית, מפני שמי שלא באמת מבין במה מושקע הכסף שלו, עלול להתקשות להחזיק את ההשקעה לאורך זמן.

מובן שאפשר להנות משני העולמות ולהשקיע בקרן סל (ETF) המחזיקה מניות דיבידנד. קיימות קרנות רבות כאלה, והן חלופה טובה למי שמעוניין לקבל דיבידנד שוטף וצומח מהתיק מבלי לבחור ולנתח מניות ספציפיות. במקרה כזה, לא צריך לעשות דבר חוץ מלקנות את הקרן, להחזיק בה לאורך זמן ולאסוף דיבידנדים מדי רבעון.

הבעיה כאן היא שקרנות דיבידנד גובות דמי ניהול (גם אם מזעריים) שבאים על חשבון התשואה, ההכנסה מהן משתנה מרבעון לרבעון (שכן הרכב הנכסים שלהן משתנה אף הוא) מה שמקשה על תכנון לטווח ארוך, ורק מיעוטן נוטה להגדיל את הסכומים המחולקים למשקיעים משנה לשנה.

החסרונות הללו משאירים אותנו עם השקעה במניות ספציפיות. ואם רוצים להשקיע במניות ספציפיות, אין ברירה אלא להבין איך לנתח אותן, כמותית ואיכותית, לפני שאנחנו בוחרים אם לסכן את כספנו.

***

אני מקבלת לא מעט בקשות לחשוף את תיק מניות הדיבידנד שלי.

בכנות, אני לא מרגישה עם זה מאד בנוח, לא רק בגלל המורכבות המשפטית של העניין, אלא בעיקר משום שאני יודעת שאנשים הולכים לחקות אותי על עיוור, וכשמדובר במניות ספציפיות, זו לא אחריות שאני מעוניינת לקחת.

אחרי הכל, אתם אלה שהולכים להשקיע כאן את כספכם היקר, ואתם אלה שתצטרכו להחזיק את החברה לאורך זמן, בטוב וברע. אם תסתמכו על רעיונות של אחרים, מלכתחילה תהיה הטיה בבחירה שלכם, ולעולם לא תוכלו להגיע לרמת הוודאות שתאפשר לכם להחזיק במניה בזמנים קשים.

לכן, ברוח ה”חכות במקום דגים” של הבלוג, חשבתי שאכתוב פוסט שמסביר את המתודולוגיה שבה אני משתמשת כדי לנתח ולבחור מניות דיבידנד ספציפיות. זה לא פוסט למתחילים — אבל בהחלט גוף ידע שהייתי רוצה לתעד ולפתח כאן בבלוג.

אחדד: אני לא קונה את המניות האלה כדי לסחור בהן או “לשחק” איתן בבורסה במסחר לטווח קצר. אני קונה אותן מתוך הבנה שמדובר בחתיכות בעסקים רווחיים שיש לי כוונה להחזיק לטווח ארוך מאד ולהשתתף בצורה הישירה ביותר ברווחים שלהם.

מבחינתי, המניות שאני קונה הן נכסים מניבים לכל דבר, כמו דירות להשקעה. וכשם שמשקיע סביר בנדל”ן מניב עורך בדיקות מקדימות לפני שהוא רוכש דירה למגורים (למשל: כמה זמן הדירה בשוק? מה התשואה הצפויה? איזו אוכלוסיה מתגוררת באזור? האם יש תכניות פינוי בינוי?), כך גם אני עורכת בדיקות מקדימות לגבי המניות המניבות שאני קונה.

ניתוח מניות זו אמנות. זה לא מדע. לכל משקיע יש את הדגשים המיוחדים שלו, שמשקפים את הנקודות שחשובות לו.

כך אני עושה את זה.

על 3 דו”חות העולם עומד

מניות, כזכור, מייצגות בעלות יחסית בעסקים.

כפי שמלמד אותנו וורן באפט, מה שבאמת חשוב לנו הוא לא הביצועים של המניה בבורסה בטווח הקצר (את זה נשאיר לאנשי הניתוח הטכני), אלא הביצועים של העסק עצמו – שישתקפו בבוא העת במחיר המניה.

עסקים, תאמינו או לא, יודעים לדבר.

הם מתקשרים בשפה משלהם: השפה החשבונאית.

בלי להבין את השפה הזו, בלתי אפשרי לקבל תמונה על ביצועי העסק. ובלי לקבל תמונה על ביצועי העסק, פשוט אי-אפשר להשקיע בו.

השפה החשבונאית מופיעה בעיקר בדו”חות הרבעוניים והשנתיים שחברות ציבוריות (שנסחרות בבורסה) נדרשות לפרסם.

הדו”חות הללו מאפשרים לנו, כמשקיעים, לבחון עד כמה בריא המצב הפיננסי של אותן חברות, והאם כדאי לנו להשקיע בהן את כספנו.

לכן, לפני שנוכל לגשת לניתוח מניה, צריך להכיר ולו ברמה הבסיסית את שלושת הדו”חות המרכזיים:

דו”ח הרווח וההפסד, שמציג את ההכנסות וההוצאות של העסק לאורך תקופה מסוימת;

המאזן, שמציג את השווי הנקי של העסק (נכסים פחות התחייבויות) בנקודת זמן ספציפית;

ודו”ח תזרים המזומנים – שמציג את זרימת המזומנים אל העסק וממנו.

לפני שאגע במתודולוגיה שלי, אסקור את שלושת הדו”חות הללו ואת המושגים החשובים.  לרואי החשבון מביניכם – מדובר במבט ממעוף הציפור בלבד, מפושט ומונגש להדיוטות, ואין לי שום עניין, יומרה או יכולת לדחוס כאן תואר שלם בחשבונאות 🙂

דו”ח רווח והפסד (Income Statement)

דו”ח הרווח וההפסד מתעד את ההכנסות, ההוצאות, הרווח או ההפסד של החברה במהלך התקופה (בדרך כלל רבעון או שנה).

ניתן ללמוד ממנו על הרווחיות והיעילות של החברה, ועל שינויים ומגמות בביקוש למוצריה.

למספרים המוחלטים בדו”ח הרווח וההפסד אין הרבה משמעות. הדרך הטובה ביותר להסתייע בדו”חות הללו היא לערוך השוואות בין שנה לשנה ובין רבעון לרבעון, כדי שנוכל להעריך האם החברה צומחת או מתכווצת לאורך זמן.

נכון לחשוב על דו”ח הרווח וההפסד כעל תרגיל בקילוף בצל: מתחילים מהשורה העליונה — ההכנסות (מכירות) של החברה — ומנכים מהן הוצאות שונות עד שמגיעים לשורה התחתונה: הרווח (או ההפסד) הנקי של החברה.

זה לא קשה.

ההכנסות (Revenue) כאמור הן נקודת ההתחלה. לעסק שאין הכנסות ממכירות אין ממש זכות קיום. סעיף ההכנסות מבטא את סכום הכסף שהתקבל ממכירת מוצרים ושירותים ללקוחות במהלך התקופה.

מסעיף ההכנסות אנו מנכים את עלות המכר (Costs of Goods Sold, COGS) – כל ההוצאות שקשורות באופן ישיר בייצור המוצר או במתן השירות, למשל:  הוצאות על רכש חומרי גלם, מכונות וכיוצא באלה.

לאחר שנחסיר את עלות המכר מההכנסות, נישאר עם מדד הרווחיות הראשון: הרווח הגולמי (Gross Profit), שפירושו: איזה חלק מההכנסה נותר בקופתה של החברה לאחר ניכוי הוצאות הייצור הישירות? זהו מדד מרכזי להערכת היעילות והרווחיות של החברה, או להשוואה בין שתי חברות מאותו ענף. אם הרווח הגולמי צומח משנה לשנה, סימן שהחברה צומחת אף היא או נעשית יעילה יותר בתהליכי הייצור שלה, ולהיפך.

לחברות יש כמובן הוצאות שוטפות (Operational Expenses או OPEX) שאינן קשורות ישירות בייצור המוצר: דמי שכירות, משכורות, הוצאות שיווק, מחקר ופיתוח, הוצאות מנהלה, הוצאות חד-פעמיות, נסיעות ועוד.

אם ננכה את ההוצאות השוטפות מהרווח הגולמי, נקבל את הרווח התפעולי (Operational Income).  סעיף הידוע גם כרווח לפני ריבית ומס (Earnings Before Interest and Tax – EBIT). מה-EBIT ננכה את ההוצאות המימון של החברה (תשלומי ריבית) ונישאר עם EBT (Earnings Before Tax): רווח לפני מס.

ניכוי תשלום המס מה-EBT ישאיר אותנו עם הרווח הנקי (Net Income), הלא הוא השורה התחתונה או שורת הרווח. הנתון הזה מראה מה נשאר לחברה לאחר ניכוי כל ההוצאות מההכנסות. כמובן שנתון חיובי פירושו שהחברה רווחית, ואילו נתון שלילי פירושו שהחברה הפסדית.  עם הרווח הנקי אפשר לעשות מגוון דברים: לשלם דיבידנד, להחזיר חובות, להשקיע מחדש בהתרחבות העסק, או לצבור עודפים. אני רוצה לראות מרווח רווח נקי של 20% לפחות, הצומח משנה לשנה.

אם ניקח את הרווח הנקי ונחלק אותו בהון המניות של החברה, נקבל את הרווח למניה – Earning Per Share או  EPS. אם לחברה יש רווח נקי של מיליון דולר והיא הנפיקה חצי מיליון מניות, אזי הרווח למניה יהיה $1,000,000 חלקי 500,000 = $2 למניה.  כלומר, החברה מייצרת רווח של 2 דולר עבור כל מניה שהנפיקה. רווח למניה הוא אחד המדדים החשובים ביותר להערכת הרווחיות של החברה. הוא מסייע למדוד את ביצועי החברה לאורך זמן ולבחון עד כמה החברה צומחת ביחס לעצמה וביחס למתחרותיה.

המאזן (Balance Sheet)

אם דו”ח הרווח וההפסד מלמד על הרווחיות של החברה, הרי שהמאזן מלמד על החוסן והבריאות הפיננסית שלה.

בפשטות, המאזן מציג את הנכסים (Assets) של החברה (מה שבבעלות החברה) אל מול ההתחייבויות (Liabilities) שלה (מה שהחברה חייבת לאחרים, או במילים אחרות, מהיכן מגיע המימון לנכסים).

ההפרש בין הנכסים להתחייבויות הוא השווי הנקי של החברה כפי שהוא מיוחס לבעלי המניות. כשמדובר בעסקים, במקום לומר “שווי נקי”, אומרים, מילולית, הון בעלי המניות (Shareholder’s Equity) או הון עצמי (זאת לעומת הון שהגיע ממקורות חיצוניים, כמו חוב, הנקרא הון זר).

הדו”ח בנוי כמאזן: מצד אחד של המשוואה נמצאים הנכסים, ומהצד השני של המשוואה – התחייבויות והון עצמי. המאזן תמיד צריך לקיים את המשוואה: נכסים = התחייבויות + הון עצמי, ומכאן שמו.

בעוד שדו”ח הרווח וההפסד מתעד את ההכנסות וההוצאות לאורך תקופת זמן מסוימת, המאזן הוא מין “צילום מסך” של מצבת הנכסים וההתחייבויות של החברה בנקודה כלשהי בזמן.

 דו”ח תזרים מזומנים  (Cashflow Statement)

“רווח הוא דעה של רואי חשבון. מזומן הוא עובדה.”

דו”ח תזרים המזומנים (תזמ”ז) מציג את תנועות המזומנים אל החברה וממנה במהלך תקופה נתונה.

חשוב לזכור ש”רווח” הוא מושג חשבונאי. הוא לא שקול לתזרים מזומנים. העובדה שהחברה הרוויחה X במהלך התקופה לא אומרת שלקופתה זרמו X דולרים!

הסיבה לכך היא שדו”ח הרווח וההפסד מחושב על בסיס מצטבר: התנועות נרשמות כאשר נוצר הרווח או ההפסד (עוד לפני שהתמורה הכספית בגינו התקבלה או שולמה). לעומת זאת, דו”ח התזמ”ז נעשה על בסיס מזומן: התנועה נרשמת כאשר הכסף נוחת בפועל בחשבון של החברה או יוצא ממנו.  לעתים, כפי שמתרחש במחוזותינו (שוטף+נצח), נוצר פער בין השניים.

דו”ח התזמ”ז מספר לנו כיצד החברה המירה את הרווחים שלה למזומנים; איזה שימוש נעשה במזומנים הללו; ומה קרה לסעיף המזומנים במאזן לאורך התקופה הנדונה (רבעון או שנה).

הנתון החשוב ביותר שאפשר לחלץ מדו”ח תזרים המזומנים הוא תזרים המזומנים החופשי (Free Cash Flow או FCF).

כדי לקבל את ה-FCF, יש להחסיר את הוצאות ההון (CAPEX) מתזרים המזומנים נטו מפעילות שוטפת.

במילים אחרות: תזרים מזומנים חופשי הוא הרווח הנקי של החברה, בניכוי הוצאות שאינן כרוכות בתזרים המזומנים (פחת, הפחתות, פגימות ותשלום מבוסס מניות), הוצאות הון, ושינויים במצבת הנכסים וההתחייבויות של החברה (שינויים בהון החוזר).

FCF מייצג את מזומן העומד לרשות החברה לצורך מגוון שימושים: תשלום חובות, חלוקת דיבידנדים, רכישה חוזרת של מניות (באופן שמגדיל את ערכן של המניות הנותרות בידי בעלי המניות), רכישת חברות אחרות, השקעה בפרויקטים חדשים ועוד.

הנתון הזה קריטי למשקיעי דיבידנד, מכיוון שבפועל דיבידנדים מחולקים מתוך תזרים המזומנים החופשי (ולא מתוך המשגה חשבונאית ערטילאית בשם “רווחים”).

ככלל, אני רוצה לראות FCF גבוה ככל האפשר, וצמיחה עקבית ב-FCF לאורך שנים.

סינון מניות ב-10 צעדים

עכשיו כשאנחנו יודעים לדבר את השפה, קל יותר להבין מה בעצם אנחנו מבקשים להשיג.

יש אלפים רבים של מדדים, יחסים ואינדיקטורים שמשקיעים בוחנים בבואם לנתח חברות.

אני, כהרגלי, שואפת לפשטות.

אני הולכת להדגים כאן את עשרת הפרמטרים המרכזיים שאני בוחנת.

להמחשת דבריי, אסתייע ב-FlowGraphs, אתר כחול-לבן וחינמי מבית היוצר של TomAir המוכשר, שמאפשר להציג נתונים פיננסים באופן נוח וויזואלי.

1. האם החברה מחלקת דיבידנד ומגדילה אותו משנה לשנה ברציפות ובשיעור משמעותי?

אלפי חברות ציבוריות נסחרות בבורסות העולם.

אני צריכה למצוא דרך אינטליגנטית לתחם את גבולות היקום הזה, כדי שאוכל להתמצא בו, כמותית ואיכותית.

כדי שמניה תיכנס ליקום שלי, היא צריכה:

* לחלק דיבידנד (כלומר, להחליט שחלק מרווחי החברה יחולקו לבעלי המניות ככסף מזומן)

* להגדיל את הדיבידנד משנה לשנה לפחות 5 שנים ברציפות ובשיעור משמעותי (בשאיפה: דו-ספרתי)

* ולהניב תשואת דיבידנד  גדולה מזו של מדד ה-S&P500 (שעומדת כיום על 1.65%). תזכורת: תשואת הדיבידנד מחושבת על-ידי סכום הדיבידנד למניה חלקי מחיר המניה.

הרף הזה מסייע לי לא רק משום שהוא מצמצם דרמטית את מרחב הבחירה, אלא גם משום שכמאמר הקלישאה, דיבידנדים לא משקרים. אפשר “לבשל” דו”חות פיננסיים כמה שרוצים, אבל בסוף, יש כאן כסף אמיתי שזורם מהחברה למשקיעים – כסף שמעיד על כך שלחברה יש רווחים, שהרווחים הללו צומחים מדי שנה, ושההנהלה רואה לנכון לתגמל ולשתף את בעלי המניות בהם.

במילים אחרות, חברה שעומדת בקריטריונים הללו כבר צולחת רף בסיסי של איכות.

כדי לבחון את ההיסטוריה של צמיחת הדיבידנד, התחנה הראשונה שלי היא רשימת ה-CCC, הכוללת את כל החברות האמריקניות עם היסטוריה של 5 שנות הגדלת דיבידנד רצופות ומעלה. כאן אני בודקת כמה שנים ברציפות החברה חילקה והגדילה דיבידנד משנה לשנה, ובאיזה שיעור היא עשתה זאת.

הדגש שלי כאן הוא על צמיחה משמעותית של הדיבידנד — בשאיפה, בשיעור דו-ספרתי, שמשמעותה פוטנציאל לצמיחה עתידית מסיבית של זרם ההכנסה שלי בטווח הארוך, אם כמובן אהיה סבלנית מספיק להחזיק את המניות הללו לאורך זמן.

ב-FlowGraphs אפשר לקבל המשגה חזותית של צמיחת הדיבידנד אם בוחרים בלשונית המתאימה. השאיפה היא לראות “גרף מדרגות” המשקף את צמיחת הדיבידנד למניה משנה לשנה.  הנה, למשל, צמיחת הדיבידנד של מניית חברת התרופות ג’ונסון אנד ג’ונסון (JNJ):

דרך אחרת “לסנן” מניות שמחלקות ומגדילות דיבידנד לאורך זמן היא להסתייע בסורק מניות. דוגמה לכך קיימת באתר SimplySafeDividends (ניתן להתנסות 14 יום ללא עלות).

כך, למשל, אם אני מבקשת מהסורק לאתר חברות עם תשואת דיבידנד גבוהה מ-2%, עם קצב הגדלת דיבידנד דו-ספרתי, היסטוריה של לפחות 5 שנות חלוקה רצופות, ודירוג דיבידנד “בטוח” או “בטוח מאד”, המערכת מציגה בפני 43 חברות. כל אחת מהן מעניינת להמשך מחקר פרטני.

2. האם אני מבינה את העסק ברמה שאוכל להסביר אותו לילד בכיתה ה’?

רוב העסקים פועלים פחות או יותר בדפוס דומה:

• מגייסים הון (כולל הון עצמי והון זר).
• משקיעים את ההון בנכסים (למשל: תוכנות, מלאי, מפעלים).
• מייצרים מזומן מהנכסים הללו.
• לאורך זמן, מחזירים את המזומן לבעלי העסק בדמות תשואה.

על בסיס זה, אני רוצה להבין איך נראה המודל העסקי של החברה, ברמה שאוכל להסביר לילד בכיתה ה’ מה בדיוק עושה העסק, איך הוא מרוויח כסף, באיזו תעשיה הוא פועל, מי מתחרה בו, ולמה לדעתי הדבר הזה יהיה בסביבה גם בעוד עשרים או שלושים שנה.

את המידע הזה אני יכולה לזקק ממגוון מקורות.

הנה מה ש-Flowgraphs יודע לספר, למשל, על דומינוס פיצה.

תיאור דומה נמצא ברוב הפורטלים הפיננסיים.

אם אני רוצה להעמיק, אעיין במצגת המשקיעים האחרונה באתר קשרי המשקיעים של דומינוס פיצה (כל חברה ציבורית גדולה מחזיקה עמוד “קשרי משקיעים” או Investor Relations).

לאחר מכן, אקרא את הדו”ח השנתי (10-K) האחרון שפרסמה החברה, המפורסם באתר רשות ניירות הערך האמריקנית, בדגש לחלק ה-Business, כדי להבין יותר על החוזקות, החולשות, הסיכונים וההזדמנויות של החברה. אפשר לגשת לדו”חות השנתיים הן מאתרי החברות והן מאתר רשות ניירות הערך בארה”ב.

לבסוף, אני אוהבת לקרוא מאמרים וחוות דעת על החברה בפורטלים כמו סיקינג אלפא.

על בסיס זה, אני יכולה להסביר גם לילד קטן שדומינוס פיצה היא רשת פיצריות חובקת עולם. לחברה יש סניפים משלה בארצות הברית, ובהם היא מוכרת פיצות ועוד פריטי מזון מהיר. החברה גם מאפשרת לעסקים אחרים ברחבי העולם, הנקראים “זכיינים”, למכור פיצות תחת המותג דומינוס, תמורת תשלום כמובן. ולבסוף, החברה מייצרת ומפיצה גם מרכיבים ומוצרים אחרים הנדרשים להכנת פיצות.

אם אני מגלה שאני לא מבינה מה העסק עושה ברמה שאני לא מסוגלת להסביר אותו בפשטות לאחרים – אני פשוט לא אשקיע בו, מכיוון שלא תהיה לי שום יכולת להעריך באיזו סביבה הוא ישגשג ובאיזו סביבה הוא עלול להיות בבעיה.

3. יחס החלוקה: האם הדיבידנד בר-קיימא?

הדיבידנד משולם מתוך רווחי החברה וליתר דיוק מתזרים המזומנים החופשי.

לכן, אני רוצה לוודא שהרווח למניה, ותזרים המזומנים החופשי למניה, מכסים באופן הולם את הדיבידנד למניה ובשיעור גבוה ככל הניתן.

יחס החלוקה (Payout Ratio) מספר לנו איזה חלק מרווחי החברה (EPS Payout Ratio) ומתזרים המזומנים של החברה (FCF Payout Ratio) משמש לחלוקת דיבידנד לבעלי המניות.

ככל שיחס החלוקה נמוך יותר, הדיבידנד עצמו בטוח יותר (הוא “מכוסה” על ידי יותר תזמ”ז ורווחים) ולכן גם גדלים הסיכויים שהוא יצמח משנה לשנה (גם בתקופות קשות).

השאיפה שלי היא שהחברה תחלק לא יותר מ-50% מתזרים המזומנים החופשי שלה כדיבידנד – אם כי בענפים שונים (כמו ענף הנדל”ן, המיוצג על-ידי קרנות ריט) יחס חלוקה “בריא” עשוי להיות גבוה יותר.

 

4. האם לחברה יש חוסן פיננסי? 

אם אני משקיעה בחברה ספציפית לטווח ארוך, אני רוצה שתהיה לה יכולת להתמודד היטב עם זעזועים גם כשסביבת המאקרו לא מאירה לה פנים.

חברה עשויה לחלק דיבידנד ולהגדיל אותו משנה לשנה, אבל אם המצב הפיננסי שלה עלול להתערער ברגע שהעננים מתקדרים, הדיבידנד צפוי להיות הדבר הראשון שייחתך.

כאמור, כדי ללמוד על חוסנה הפיננסי של החברה, אנו בוחנים את המאזן. אבל על מה בדיוק כדאי להסתכל?

כדי להעריך חוסן פיננסי אני בוחנת שני היבטים: סולבנטיות ונזילות.

בהיבט הסולבנטיות, חשוב לי לבדוק עד כמה החברה ממנפת את ההון העצמי שלה באמצעות חוב. ייאמר מיד: אין פסול בעובדה שחברות מממנות את פעילותן באמצעות חוב. אם ההנהלה מוכשרת מספיק כדי לגייס חוב ולהשתמש בו בתבונה, היא יכולה לגרום לחברה לצמוח מהר יותר ולהעשיר את כיסיהם של בעלי המניות. הצרה היא שחובות צריך להחזיר, בתוספת ריבית. ובתקופות כמו עכשיו, שבהן הריבית עולה, החוב עלול להכביד על החברה, להצר את מרחב התמרון שלה, ובמקרים קיצוניים להקשות עליה לחלק דיבידנד באופן שוטף, כל שכן להגדיל אותו.

לצורך כך, אני בודקת את יחס המינוף של החברה (Debt to Equity Ratio). יחס המינוף מתקבל דרך חלוקת סך ההתחייבויות של החברה בסך ההון העצמי. יחס מינוף של נמוך מ-1 מלמד שהחברה מממנת את רוב פעילותה באמצעות הון עצמי, ולא באמצעות חוב. זו אינדיקציה לכך שהמאזן חזק. באופן אישי, אני אוהבת להשקיע בחברות עם יחס מינוף נמוך מ-0.5.  הסיבה העיקרית לכך היא שחוב נמוך או היעדר חוב הוא אינדיקציה ליתרון תחרותי: חברות כאלה נהנות לרוב מתזרים חזק וצורך יחסית נמוך ליטול חובות לטווח ארוך.

במקביל, אני בוחנת את יחס החוב למקורות מימון (Long Term Debt to Total Capital). כאן אנו מחלקים את ההתחייבויות של החברה לזמן ארוך בסך כל ההון (הון עצמי+הון זר), כדי להבין מהו חלקו של החוב מסך כל מקורות המימון של החברה. גם כאן, אני מעדיפה להשקיע בחברות שממומנות בעיקר מהון עצמי ולא בהון זר, כלומר, היחס צריך להיות נמוך ככל שאפשר.

בכל מקרה, אני ארצה לראות ירידה ברמות החוב לאורך זמן.Flowgraphs משקף את היחס בין כמות המזומנים של החברה לכמות החוב שלה, באופן שמאפשר להתרשם משינויים במאזן לאורך זמן (זכרו: בהינתן ששאר המשתנים זהים, אנחנו רוצים הרבה מזומנים, ומעט חוב!).

לבסוף, אני אוהבת לבחון גם את יחס כיסוי הריבית (Interest Coverage), המחושב על ידי חלוקת הרווח לפני מס וריבית (EBIT) בהוצאות הריבית. היחס הזה מלמד אותי האם הרווח לפני הוצאות מיסים וריבית מספיק לכיסוי תשלומי הריבית על חובותיה של החברה. למשל, יחס כיסוי ריבית של 3 פירוש הדבר שרווחיה של החברה לפני מיסים וריבית מספיקים לכיסוי פי 3 הוצאות הריבית שלה באותה שנה. ככל שהנתון גבוה יותר, כך המאזן ככלל חזק יותר. זה חשוב, משום שאם לחברה יש חוב משמעותי, תשלומי הריבית יכולים “לבלוע” חלק גדול מתזרים המזומנים ולהעמיד את הדיבידנד בסיכון. הנתון הזה לא מוצג גרפית ב-Flowgraphs אבל אפשר למצוא אותו ב-SimplySafeDividends:

בהיבט הנזילות, אני בודקת אם לחברה יש יכולת לממן את התחייבויותיה השוטפות בקלות. הכלי המרכזי לצורך כך הוא היחס השוטף (Current Ratio), אשר מתקבל מחלוקת את הנכסים השוטפים בהתחייבויות השוטפות. השאיפה כאן היא תמיד להשקיע בחברות עם יחס שוטף גבוה מ-1, שפירושו שלחברה יש יותר נכסים שוטפים מאשר התחייבויות שוטפות, כלומר: אם החברה תידרש לכך, היא תהיה מסוגלת בקלות יחסית לשלם את ההתחייבויות השוטפות שלה (שפירעונן יחול בתוך שנה אחת).  יחס שוטף נמוך מ-1 לא אומר שהחברה בדרך לחדלות פירעון, אבל בהחלט מלמד שהחברה תידרש למצוא מקורות מימון אחרים כדי להלום את צרכי הנזילות שלה.

לבסוף, קיצור דרך חשוב להערכת האיתנות הפיננסית של החברה הוא לבדוק את דירוג האשראי שלה. חברות שזכו לדירוג השקעה גבוה מ-BBB- ומקבילותיו מסוכנויות דירוג האשראי הגדולות נהנות מסוג של תו תקן שהמאזן שלהן חזק דיו, וביתר שאת ככל שהדירוג גבוה יותר. דירוגי אשראי הם אמנם רק חוות דעת, אבל יש להם משמעות: חברות שאינן בדירוג השקעה (דירוג “זבל” של BB ומטה) מתקשות יותר להשיג אשראי, נדרשות להקצות חלק גדול יותר מתזרים המזומנים שלהם לצורך תשלומי ריבית, וחשופות יותר לסיכון של חדלות פירעון. ככל שידורג האשראי גבוה יותר, המאזן חזק יותר והחברה יכולה להתמודד עם קושי כלכלי טוב יותר.

5. חפיר -האם יש לחברה יתרון תחרותי בר קיימא?

קפיטליזם, כידוע, היא שיטה תחרותית וברוטלית למדי. תקפא על השמרים ולא תחדש – והמתחרים יאכלו אותך חי.

אם אני משקיעה בחברה ספציפית לטווח ארוך, אני אשאף לכך שתהיה לה יכולת להדוף מתחרים ולהשאיר אצלה לקוחות משלמים ונאמנים לאורך שנים.

וורן באפט התייחס בכתביו השונים למושג “יתרון תחרותי בר-קיימא”. הכוונה היא למוצר ייחודי, או תכונה ייחודית אחרת, שמקשה מאד על מתחרים לערער את מעמדה של החברה לאורך שנים ולנגוס בנתח השוק שלה. באפט קרא לזה חפיר (Moat), בהתייחס למכשול שמקיף טירה ומקשה על כיבושה.

באפט מסביר שהעובדה שחברה מצליחה מאד כיום היא לא ערובה לכך שהיא תשרוד בעוד 20 ו-30 שנה. בלוקבאסטר, AOL, סירס וקודאק הן דוגמאות לכך. קוקה קולה וג’ונסון אנד ג’ונסון, לעומת זאת, שומרת על מעמדן כבר שנים בזכות חפיר רחב.

החפיר עשוי להתבטא בשלל צורות. זה עשוי להיות נכס בלתי מוחשי כמו פטנט (קריטי לחברות תרופות), דימוי (כמו קוקה קולה) או זכויות יוצרים (דיסני). יתכן שהחפיר מתבטא בעלויות החלפה גבוהות: למשל, למשל: עזיבת האקו-סיסטם של אפל או סיסקו לטובת מתחרים הוא מהלך יקר מאד מבחינת הלקוחות, שנרתעים מלבצעו. דוגמה אחרת לחפיר היא חסמי כניסה אדירים, פיננסיים או רגולטוריים, שמקשים על שחקנים חדשים להיכנס לתחום (למשל: הפעלת מסילות רכבת או צינורות נפט).

מכל מקום, הזיהוי של הסממן הספציפי שנותן לחברה יתרון מונופוליסטי צריך להיות חלק מהמחקר האיכותני.

קשה למצוא נתון פיננסי שיעיד באופן חד משמעי על קיומו של חפיר, אבל שולי הרווח, או המרווחים, עשויים לתת כיוון טוב בנושא.

אם נחלק את הרווח הגולמי של החברה בהכנסות ונכפול ב-100, נקבל יחס המכונה מרווח גולמי (Gross Margin). בפשטות, הנתון הזה מלמד איזה חלק נותר בכיסה של החברה מכל שקל (או דולר) שהיא מכניסה, בניכויו עלויות הייצור הישירות. מרווח גולמי גבוה מ-40% באופן רציף ועקבי עשוי להעיד על כך שלחברה יש יתרון תחרותי, ושהיא לא מתחרה בשוק אך ורק על בסיס מחיר.

חלוקה של הרווח התפעולי בהכנסות תניב את מרווח הרווח התפעולי (Operating Margin). הנתון מלמד מה נשאר מההכנסות אחרי שהחברה מנכה את עלויות הייצור ואת ההוצאות השוטפות. מרווח גבוה ויציב (מעל 25%) גם כאן מעיד על עסק בעל יתרון תחרותי.

באופן דומה, אם נחלק את הרווח הנקי של החברה בהכנסות ונכפול ב-100, נקבל את מרווח הרווח הנקי (Profit Margin). זה אומר שהחברה מצליחה לתרגם כל 100 דולר שהיא מכניסה ל-20 דולר ברווח נקי. השאיפה כאן היא למרווח רווח נקי גבוה מ-20%. להבדיל, מרווח רווח נקי נמוך מ-10% או שלילי או תנודתי מאד עלול להעיד על כך שהחברה מתמודדת עם תעחרות קשה מאד.

כמשקיעת דיבידנדים, המרווח החשוב ביותר עבורי הוא מרווח תזרים המזומנים החופשי (Free Cash Flow Margin), המתקבל על ידי חלוקת תזרים המזומנים החופשי בהכנסות. כזכור, FCF הוא כמות המזומנים שהחברה מייצרת אחרי תשלום כל ההוצאות וההשקעות הנדרשות לצורך תפעול העסק. אם חברה מצליחה לשמר מרווח תזמ”ז גבוה (מעל 15%) לאורך שנים, יתכן שיש לה חפיר כלכלי משמעותי, משום שהיא מסוגלת לתרגם חלק גדול מאד מהכנסותיה למזומנים. לחברת ויזה, למשל, יש מרווח FCF עצום של 48%. כלומר, על כל 100 דולר שוויזה מכניסה, היא מייצרת 48 דולר במזומנים – קאש. להבדיל, לחברה כמו ג’נרל אלקטריק יש מרווח FCF של 2.9% בלבד. זה בהחלט שיקול שאני שוקלת בבואי להחליט באיזו חברה להשקיע, משום שחברות שמצליחות לתרגם חלק גדול מההכנסות שלהן לתזרים מזומנים חופשי בדרך כלל מניבות ביצועים טובים יותר למשקיעים.

ואחרי כל זה, חשוב לזכור שמרווחים הם לא ייצוג מושלם לחפיר. חשוב להתחשב כאן בענף הכלכלי של החברה. יש תעשיות שבהן שולי הרווח נמוכים מאד, כמו סופרמרקטים למשל. יש להם הוצאות גבוהות מאד מפני שהם צריכים לרכוש סחורה, להעסיק עובדים, לשכור מבנים ועוד. להבדיל, חברות ייעוץ ותוכנה (SaaS) באופן כללי מתאפיינות במרווחים גבוהים יותר, מכיוון שההוצאות שלהם נמוכות יותר ואין להן מלאי.

6. האם החברה צומחת?

עסק בריא לא קופא על שמריו, אלא מגדיל את הכנסותיו, רווחיו ותזרים המזומנים שלו לאורך זמן. בלי צמיחה בת-קיימא בכל אחד משלושת הפרמטרים הללו, אי אפשר לצפות לצמיחה מקבילה של הדיבידנד המחולק.

צמיחה עקבית במכירות (“השורה העליונה”) זה לא משהו שאפשר “להנדס” חשבונאית. ההכנסות צומחות כשיש ביקוש חזק למוצרים ולשירותים של החברה. הנהלה שמצליחה להגדיל את המכירות בעקביות לאורך שנים צולחת רף של איכות שמוכיח שלחברה יש יכולת להתאים את עצמה ולהתחרות בהצלחה בשוק. העבר כמובן לא מבטיח דבר, אבל בהחלט מאפשר להצביע על מגמות. ואכן, אני אוהבת לראות צמיחה בהכנסות בטווח של 3, 5 ו-10 שנים לפחות, מכיוון שאני יכולה לזקק מכך סיפור על הכיוון שהחברה ועל יציבות הביקוש למוצריה: אם חלה ירידה בהכנסות, אני צריכה למצוא בדו”חות הסברים מניחים את הדעת לכך. אני אוהבת לראות צמיחה של 7% לפחות.

מובן שצמיחה בהכנסות מעניינת אך ורק בתנאי שהחברה מצליחה לתרגם את הצמיחה הזו גם לגידול מקביל בשורה התחתונה שלה: הרווח הנקי. בהחלט יתכן יתכן מצב שבו החברה תגדיל מאוד את המכירות שלה אבל תהיה הפסדית בשל הוצאות גבוהות. גם כאן, אני רוצה לראות מגמה של צמיחה ברורה ברווח למניה לאורך 10 שנים לפחות.

לבסוף, אני רוצה לראות שבמקביל לצמיחה ברווח הנקי, יש צמיחה גם בתזרים המזומנים החופשי (FCF) של החברה על פני תקופת הזמן הזו. חברות איכותיות יודעות לתרגם את רוב הרווחים שלהן ל-FCF. אם יש הבדל משמעותי בין הרווח למניה ל-FCF,  זה תמרור אזהרה שמעיד על רווחיות נמוכה. מטבע הדברים, אם החברה מייצרת כמות הולכת וגדלה של מזומנים מהעסק שלה, זה תומך בצמיחה של הדיבידנד ובעליית מחיר המניה.

7. האם החברה יעילה?

כזכור, עסקים מגייסים הון, רוכשים נכסים, מייצרים מזומן מהנכסים, ולאורך זמן מניבים מזומן לבעלי המניות.

השאיפה שלי כבעלת מניות בחברה תהיה להפיק רווחים מקסימליים מהשקעה מינימלית.

החברה משקיעה חלק מהעודפים שלה חזרה בחברה לצורך הרחבת הפעילות שלה כדי לייצר עוד מזומנים, בתהליך שנקרא Compounding או צמיחה מעריכית (דומה לצבירה של ריבית דריבית).

חשוב לי לדעת, לכן, אם העסק משקיע דולר אחד בעצמו, איזו תשואה הוא מקבל על אותו דולר?

דרך אחת לבדוק זאת היא לבחון עד כמה יעילה החברה במיצוי רווחים מהנכסים שלה. לצורך כך, נחלק את הרווח הנקי השנתי של החברה בסך כל הנכסים של החברה. התוצאה היא התשואה על הנכסים (Return on Assets או ROA). ככל שה-ROA גבוה יותר, כך החברה יעילה יותר בשימוש במשאביה.

אם אני רוצה להבין מהו ההחזר על ההשקעה של בעלי המניות בלבד (תוך התעלמות מרכיב ההון הזר – הרי נכסים רבים ממומנים באמצעות חוב) אז אחלק את הרווח הנקי השנתי בהון העצמי. התוצאה תהיה התשואה על ההון העצמי (Return on Equity או ROE). בפשטות, אם ה-ROE עומד על 15%, פירוש הדבר שהחברה מרוויחה 15 סנט על כל דולר שבעלי המניות הזרימו לחברה. וורן באפט אוהב לראות החזר מסדר הגודל הזה בחברות שבהן הוא משקיע ורואה בכך ביטוי ליתרון תחרותי, מפני שהמשמעות היא שהנהלת החברה מצליחה לייצר כסף מהמודל העסקי הקיים ולהשתמש בעודפים בצורה רווחית.

תמונה אפילו טובה יותר על הרווחיות של החברה מתקבלת באמצעות מדד ROIC – התשואה על ההון המושקע (Return on Invested Capital). בפשטות, הנתון מחלק את רווחיה השנתיים של החברה בכל מקורות ההון שלה: ההון העצמי וההון הזר. הנתון הזה מסייע להבין את יכולות הקצאת ההון של ההנהלה. ROIC של 30%, למשל, פירושו שהחברה מייצרת 30 דולר על כל ההון שהושקע בחברה, חוב ומניות גם יחד.  גם כאן, ההעדפה שלי היא לראות ROIC דו-ספרתי יציב לאורך שנים כעדות לכך שהחברה יעילה, רווחית ובעלת כושר תחרות.

8. האם ההנהלה לטובתי?

כשאני קונה מניות בחברה אני הופכת לבעלים באותה חברה.

אבל בעלות בחברה לא מקנה לי שליטה או יכולת לנהל את החברה באופן שוטף.

התפקיד הזה מסור להנהלת החברה, וההחלטות שהיא מקבלת משפיעות על היכולת של החברה להרוויח לאורך זמן: באילו פרויקטים להשקיע, אילו סיכונים לקחת, האם וכמה דיבידנד לחלק ועוד.

החברה המודרנית סובלת מ”בעיית נציג”, במובן זה שהאינטרסים של ההנהלה אינם תמיד עולים בקנה אחד עם אלה של בעלי המניות. בעלי המניות מעוניינים, כמובן, בהשאת רווחי החברה (גם במחיר נטילת סיכונים), ואילו המנהלים הבכירים עשויים להעדיף להימנע מנטילת סיכונים אם אלה עלולים לסכן את השכר, הבונוסים ואפילו את עצם הכהונה שלהם.

אם מבנה התמריצים של ההנהלה מעודד אותה לייצר ערך לבעלי המניות ולא רק לעצמה, אז גדלים הסיכויים שההנהלה לטובתי.

לכן, חשוב לי לוודא שחלק ניכר מהון המניות של החברה מצוי בבעלות “אנשי פנים” בחברה – בעדיפות למייסדי החברה עצמם. בהקשר זה, יש לי חיבה מיוחדת לחברות משפחתיות (כמו הרשי’ז, סטרייקר, לואי ויטון, לוריאל – אם כי לא מחזיקה אף אחת מהן).

בנוסף, אם “אנשי פנים” רוכשים מניות של החברה, ומחזיקים בפוזיציות גדולות, זה סימן מעודד מבחינתי. כידוע, אנשי פנים עשויים למכור מניות של החברה ממגוון סיבות, אבל הם רוכשים אותן מסיבה אחת בלבד: משום שהם מאמינים בחברה, מכירים אותה יותר מכל אחד אחר, וסבורים שמחירה יעלה לאורך זמן.

9. האם הון המניות מתכווץ לאורך זמן?

זו כמובן לא חובה, אבל ככלל אני מעדיפה להשקיע בחברות שמקטינות את הון המניות שלהן (Shares Outstanding) לאורך זמן.

חברות יכולות לרכוש מניות של עצמן בבורסה (במיוחד כשהן סבורות שהמניות נסחרות במחירים אטרקטיביים), ממש כמו כל משקיע אחר. זה נקרא “רכישה חוזרת” או Buy Back. כשחברה רוכשת מניות של עצמה, המניות הללו מורדמות או מבוטלות. הן לא מקנות זכות הצבעה ולא מזכות בדיבידנדים. התוצאה היא שהון המניות עצמו קטן.

אם הון המניות מתכווץ, המשמעות היא שהמניות הקיימות שנותרות בידיהם של המשקיעים לפתע מייצגות חלק גדול יותר מהבעלות בחברה. לדוגמה, אם החברה הנפיקה מיליון מניות ורוכשת 100,000 מניות בשוק החופשי, הון המניות מתכווץ ל-900,000. ערך החברה נותר כשהיה, אבל השווי של כל מניה שנותרת עולה מכיוון שכל מניה מייצגת חלק גדול יותר מהבעלות על החברה.

הרווחים של החברה יתפרסו כעת על כמות מניות קטנה יותר, וכתוצאה מכך, הרווח הנקי למניה (EPS) יגדל – מה שבתורו צפוי להגדיל את הרווחיות של החברה ולתרום הן להגדלת הדיבידנד והן לעליית מחיר המניה (שבטווח הארוך, צומח במקביל לצמיחה ברווחים).

10. האם החברה זולה?

באפט כתב שעדיף לקנות חברה נהדרת במחיר סביר מאשר חברה סבירה במחיר נהדר.

במילים אחרות: איכות החברה קודמת לתמחור שלה. לכן, אני בוחנת את מחיר המניה רק בסוף הניתוח.

כמובן שאני לא רוצה לשלם מחיר מופקע, ולכן, ככלל, אם כבר הגעתי למסקנה שהחברה איכותית, צומחת, רווחית, עם יתרון תחרותי, מאזן איתן, והנהלה איכותית וידידותית שמחלקת דיבידנד ומגדילה אותו משנה לשנה  — אעדיף לקנות את החברה כאשר מחיר השוק שלה אטרקטיבי.

זה כמובן משפט נהדר, אבל איך עושים את זה בפועל?

נהרות של דיו נשפכו בנושא של הערכת שווי חברות. הנושא הזה מצריך לכל הפחות פוסט נפרד וזה יהיה יומרני מצדי לדחוס את שיטות התמחור השונות לפסקה קטנה.

כדי לפשט, אציין רק כמה פרמטרים שאני בוחנת בהקשר זה:

האם תשואת הדיבידנד גבוהה מהתשואה הממוצעת ההיסטורית? תאוריה אומרת שניתן להעריך חברות איכותיות שחילקו דיבידנדים לאורך שנים באמצעות השוואת תשואת הדיבידנד הנוכחית שלהן תשואת הדיבידנד ההיסטורית. הטענה היא שתשואת הדיבידנד של חברה איכותית תתכנס לאורך זמן לממוצע.

למשל, תשואת הדיבידנד ההיסטורית של ג’ונסון אנד ג’ונסון היא 2.85%. תשואת הדיבידנד הנוכחית שלה היא 2.55%. מכאן שבמחיר הנוכחי, ג’ונסון אנד ג’ונסון עשויה להיות יקרה ביחס לשווי ההוגן שלה. (*)

(*) כזכור, תשואת דיבידנד מתקבלת על ידי חלוקת הדיבידנד למניה במחיר המניה. מכאן שיש קשר הפוך בין תשואת הדיבידנד למחיר המניה: מחיר מניה נמוך יביא לעליה בתשואת הדיבידנד, ומחיר מניה גבוה יביא לירידה בתשואת הדיבידנד.

האם מכפיל הרווח נמוך ממכפיל הרווח ההיסטורי? כאשר אנו מחלקים את הרווח למניה (EPS) בשער המניה בבורסה, אנו מקבלים את מכפיל הרווח (Price to Earning Ratio או P/E).

בהפשטה גסה, מכפיל הרווח אומר לנו כמה כסף נצטרך לשלם עבור כל דולר אחד שהחברה מרוויחה. למשל: אם לחברה יש מכפיל רווח של 15, פירושו שאנו משלמים $15 עבור כל $1 שהחברה מרוויחה.

נניח שעסק א’ הוא בלוג שמכניס 2,000 ₪ מפרסומות ומוציא 500 ₪ על אחסון האתר. הרווח הנקי שלו יהיה 1,500 ש”ח. נניח שהעסק הזה מוצע למכירה תמורת 9,000. מכאן שמכפיל הרווח הוא 9,000/1,500=6. לכן נאמר שהעסק הזה נמכר בפי 6 על הרווחים שלו.

עסק ב’ הוא בלוג מתחרה שמכניס 4,000 ומוציא 700 כלומר מרוויח 3,300.  עסק ב’ מוצע למכירה ב-33,000, מכאן שמכפיל הרווח יהיה 33,000/3,300=10 כלומר הוא יימכר בפי 10 על הרווחים.

אם אני לא יודעת שום דבר אחר על שני העסקים הללו, אז אך ורק בהתבסס על מכפיל הרווח, עסק א’ הוא אטרקטיבי בהרבה, משום שמכפיל הרווח שלו זול יותר.

חשוב להבחין בין מכפיל רווח עתידי (Forward P/E), המחושב על בסיס תחזיות בדבר רווחי החברה בשנה הבאה, לבין מכפיל רווח היסטורי המתבסס על הרווח הנקי ב-12 החודשים שחלפו (Trailing Twelve Months P/E). בדרך כלל נעשה שימוש במכפיל רווח “מעורב” (Blended P/E) שמהווה שילוב בין המכפיל העתידי וההיסטורי בחלוקה ל-2.

כדי להעריך אם החברה “זולה” כעת, ניתן להשוות בין מכפיל הרווח הנוכחי שבו היא נסחרת כעת, לבין מכפיל הרווח ההיסטורי הממוצע שבו היא נסחרת בדרך כלל.

שוב – יש עוד הרבה מאד דרכים (מורכבות יותר ופחות) להערכת תמחור של מניה. עוד על כך בפוסט עתידי.

בשורה התחתונה

אני לא סוחרת במניות. אני משקיעה בעסקים, מתוך ציפיה להשתתף ברווחים שלהם לאורך זמן — כדי שהרווחים הללו יממנו את מחייתי.

אם אני משקיעה בעסקים, חשוב לי שיהיו רווחיים, יעילים, צומחים, חסינים מפני זעזועים, מונהגים על-ידי הנהלה איכותית שנכונה לתגמל את בעלי המניות, ועם יכולת להתמודד היטב עם מתחרים.

בפוסט הזה הסברתי את המתודולוגיה שלי לבחירה והשקעה בעסקים כאלה.  אמנם זהו רק קצה הקרחון, אבל בשאיפה, יש לכם כעת את הבסיס הראשוני לניתוח מניות דיבידנד, כך שמאמרי עומק באתרים כמו סיקינג אלפא יהיו, אני מקווה, קריאים יותר.

לפני סיום, אעדכנכם כי המבצע של אקסלנס טרייד נמשך גם ב-2023 (פירוט בדף “הסולידית ממליצה”). זה קישור שותפים, משמע, הזדמנות עבורכם להוזיל עלויות (דרמטית) ועל הדרך לתמוך בבלוג הזה.

הערה: אין לי פוזיציה או עניין אישי באף אחת מהמניות הנזכרות בפוסט הזה. כולן הוזכרו כאן לצורך המחשה בלבד, ואין לראות באמור בבחינת המלצה לרכישתן. הפוסט הזה, ככל הפוסטים בבלוג הסולידית, הנו למטרת מידע בלבד ואין לראות בו ייעוץ השקעות המתאים לצרכיו ולנסיביותיו המיוחדות של כל אדם או חלופה לייעוץ כאמור. 

המידע במאמר זה מבוסס בין היתר על דעותיה האישיות של הכותבת כמשקיעה חובבת. מטרתו לספק מידע בסיסי וראשוני בלבד, ואין בו כדי להוות ייעוץ מקצועי מכל סוג, לרבות ייעוץ מס, ייעוץ פנסיוני, שיווק פנסיוני, ייעוץ משפטי, שיווק השקעות ו/או ייעוץ השקעות המתחשב בצרכיו המיוחדים של כל אדם, ו/או תחליף לייעוץ כאמור מטעם בעל הרישיון המתאים על פי דין. התייחסויות במאמר זה לניירות ערך ו/או נכסים דיגיטליים ו/או לביצועיהם, ככל שישנן, נועדו לצורך המחשה בלבד ואין בהן כדי להוות המלצת השקעה, הצעה לרכישה, ייעוץ לקנייה או מכירה, הבטחת תשואה או רווח ו/או הנעה לפעולה כלשהי בקשר עם אותם נכסים. הכותבת אינה אחראית לתוצאות השימוש ו/או היישום של האמור במידע ואין באמור בו משום התחייבות לנכונותו, דיוקו, עדכניותו, ו/או מידת התאמתו לנסיבותיו וצרכיו המסוימים של כל אדם. הקישורים המופיעים בעמודה "הסולידית ממליצה" הינם קישורי שותפים והכותבת מקבלת עמלה בגין לקוחות הנרשמים דרכם.