אנשים אוהבים גבולות.
הם אוהבים חוקים, שגרה, ציפיות ברורות ומטרות.
הפמיניזם מערער את זה.
אני מניחה שרובנו גדלנו במשפחות עם חלוקה מגדרית ברורה.
אתה - תקן ת'דוד ותביא כסף.
את - תהי יפה ותבשלי.
הכל פשוט.
עמדת בשתיים שלוש מטלות, אתה תותח.
עכשיו פתאום שוברים את החוקים, כבר אי אפשר להיות כמו אבא, לחזור מהעבודה לשים רגליים על השולחן ולחכות לאוכל, עכשיו צריך להיות מעורב בחינוך של הילדים, צריך לאסוף אותם מהגן, צריך לדעת לבשל.
כבר לא מספיק להיות יפה לצחקק ושהבית יהיה נקי, צריך להיות מעניינת, קרייריסטית.
אנחנו בשלב שזה מרגיש כאילו הציפיות מכולם רק גדלו.. אבל זה סהכ שלב ביניים.
להבדיל מאידיאולוגיות אחרות שאנחנו נתקלים בעם לעיתים רחוקות (ביטחוניות, שמאלניות, מזרחיסטיות, דתיות), הפמיניזם מביא את הקונפליקט לתוך הבית שלנו. הוא מקרין על היחסים שלנו עם ההורים (למה אבא נתן לך קונדומים לפני הגיוס, אבל הכניס אגרוף לחבר של אחותך כשהוא תפס אותם מתמזמזים בבית?) הוא משפיע על היחסים עם בני הזוג, חלוקת המטלות והסמכויות מתערערת, הוא משפיע על ההורות שלנו (למה אני לא מוצא לבת של ספר ילדים שלא עוסק בנסיכות לעזאזל!).
ההתנגדות העצומה לפמיניזם הוא ההוכחה שהוא מצליח.
ההטרלות של הפמיניזם (הזכירו פה את עניין שיער הגוף לנשים.. מעולם בהיסטוריה לא היה נושא כל כך חסר חשיבות שהפעיל כל כך הרבה אמוציות בבני האדם) יוצרות דיון, מחשבה, מערערות את המובן מאליו.
הפוסט של הסולידית, שאני לא מסכימה עם מילה ממנו, חיזק בי עמדות וחידד לי טיעונים.
הדיון פה בפורום, לדעתי, פקח טיפה עיניים לכמה אנשים, ומי שלא השתכנע.. לא נורא. דור אבוד
מהפכה לא מתרחשת ביום.
