נסיון עם ריטלין?

[איש ירח]

@Benjamin Willard
@Odysseus
ומי שעוד לוקח ריטלין.
האם זה גורם לכם מעבר ללהתרכז יותר טוב במה שאתם עושים, מוריד את החסמים שמנעו מכם ללמוד/לקרוא דברים?
הכוונה, נגיד יש עכשיו חומר חדש במתמטיקה או כל מקצוע אחר שלא ממש הבנתם, ולכן אין ממש כוח לשבת ולהלחם בחומר. האם זה מוריד את ההתנגדות הזאת?

אצל הילדים שלי זה מונע לגמרי. יושבים כמו טורבו. אחרי שמתרגלים, מגלים שאפשר להמשיך גם אחרי שהתרופה מפסיקה לעבוד כי החומר כבר בראש.

 

[123W]

האם זה גורם לכם מעבר ללהתרכז יותר טוב במה שאתם עושים, מוריד את החסמים שמנעו מכם ללמוד/לקרוא דברים?

לא. אולי אפילו להפך.

תקשיבי, ההשפעות הן נורא אינדבידואליות. ותלויות מינון, ויש מגוון תרופות אחרות, וכול אחת משפיעה אחרת. את שואלת על דברים נורא ספציפיים, שאצלך יכולים להיות שונים לגמרי.

 

[ABCDEFG]

הכוונה, נגיד יש עכשיו חומר חדש במתמטיקה או כל מקצוע אחר שלא ממש הבנתם, ולכן אין ממש כוח לשבת ולהלחם בחומר. האם זה מוריד את ההתנגדות הזאת?

אני מקווה שתיקחי את התגובה הזו כביקורת בונה, ולא כניגוח מעליב. אני מתעלמת כרגע מהעובדה שאולי את באמת צריכה ריטלין בשביל להתרכז ומגיבה לכל מה שאני מבינה ממך ועלייך ממספר פוסטים אחרים שלך. גם לא קראתי את כל הפוסט הנוכחי.

כתבת שאת גרה עם ההורים, ללא בגרות ועובדת בשכר המינימום. יכול להיות שאלה בדיוק החיים שמתאימים לך, אבל לי זה נראה מאוד מוזר שבחורה בת 25 לא רוצה לאכול את החיים. ללמוד (או לכל הפחות למצוא עבודה מתגמלת יותר). להצליח.
תראי את מה שציטטתי עכשיו: שום כדור בעולם לא ילמד אותך משמעת עצמית מה היא. בשום מקצוע בעולם, לא משנה מה תלמדי, לא תביני הכל ישר.
אני חושבת שאת חיה בסביבה שמגוננת עלייך מידי, ואת עצלנית או לכל הפחות אין לך הרבה אמביציה.
אם את רוצה לפרוץ גבולות ברמה שעוד כמה שנים תסתכלי אחורה ותסתכלי על השנים האלה בגאווה את חייבת לצאת מהcomfort zone שלך ולהתחיל לקרוע את התחת, עם או בלי רטלין. בהצלחה.

 

[אנון נימוס]

תראי את מה שציטטתי עכשיו: שום כדור בעולם לא ילמד אותך משמעת עצמית מה היא. בשום מקצוע בעולם, לא משנה מה תלמדי, לא תביני הכל ישר.

כדור לא ילמד את זה, אבל מי שסובל מהפרעת קשב לעיתים קרובות לא יכול להגיע למצב שהוא מסוגל לתרגל את עצמו במשמעת עצמית.
אלא אם כן הוא עובר טיפול (לא משנה אם זה קפסולות הומאופטיות , ביופידבק, cbt , או אדרל) , מי שבאמת סובל לא נמצא במצב של פיתוח אישיות.
יש סכנה בריטלין ונגזרותיו שישמש קיצור דרך לאנשים שלא מוכנים להתאמץ או ד סימפטומים שלהם רק נראים כהפרעת קשב.
בשביל זה יש אבחון ומעקב , ורצוי לא לחפש קיצורי דרך.

 

[אנא-אל]

טוב, המסקנה שלי לאחר נסיון חד פעמי זה שזה ממקד, עוזר להתרכז ומנטרל אימפולסיביות פיזית אבל "מקפיא" (=תחושה דומה לעייפות) ולא עוזר מבחינה קוגניטיבית- כלומר עוזר לעמוד בסבל שבלמידה אבל לא מנטרל אותו שזה מה שאני רוצה, אבל בטח צריך לבחון לאורך זמן.
מעניין אותי מה ההבדל בין דופומין (מה שיש בריטלין?) לסרוטונין (ssri).

*למי ש'דואג' קבעתי התייעצות גם עם פסיכיאטר פרטי וגם נוירולוג וגם לאבחון.
*לא ביקשתי המלצות רפואיות רק לדון מתוך נסיון.

 

[משתמש מחוק]

מניסיון של יותר מאדם אחד בחודשים האחרונים (כולל אני), ממליץ לך לנסות טיפול בתרופה ממשפחת SSRI (מעכב ספיגת סרוטונין) או SNRI (מעכב ספיגת סרוטונין ונוראנדרנלין).
יש המון מידע ברשת, זה יכול להיות Life changer של ממש. ההשפעה מאוד אינדיבידואלית, חובה להתייעץ בפסיכיאטר מומחה עם נגיעה לתחום של קשב וריכוז, ופשוט לנסות (לאורך זמן, חודשיים לפחות).

 

[Odysseus]

@אנא-אל , לי זה מוריד חסמים כאלו.
בלי ריטלין, במיוחד כשאני עושה דברים כמו לפתור תרגילים מתמטיים כלשהם, אני מתחיל להרגיש אמוציות מוזרות וכעסים תוך כדי - בין אם אני מצליח בתרגילים ממש ובין אם לא. על ריטלין אני לא מרגיש את זה, אלא מרגיש בעיקר תחושת "Let's do this!" כזאת של לעשות דברים, ונהנה מכל תהליך פתירת התרגילים. אם דיברת על עייפות, אז אותי אישית הכדור די מעורר.

זה מה שאני מרגיש, ובהמשך למה שכתבת בעמוד הנוכחי - ההשפעה המדויקת תלויה מאוד בך כבן אדם.
כשהתחלתי לקחת ריטלין חשבתי שזאת תרופת קסם ושאני לא מסוגל לעצלנות בזמן שאני על הכדור, אבל אז אחרי כמה זמן ראיתי שגם על ריטלין אני יכול לאבד את זה לגמרי אם אני לא באמת מתכוון לעשות דברים אלא סתם לוקח את הכדור ומחכה שהוא יגרור אותי. הוא מוריד חסמים ואפילו מעודד טיפה, אבל הוא לא קסם שמשנה לך את האישיות והרצונות, והוא ממש לא תחליף למשמעת עצמית ועניין\רצון אמיתי ללמוד. הוא כן מאוד מקל ומאפשר את כל אלה אם באופן ביולוגי משהו חוסם אותך.

 

[ביולוג ירושלמי]

בלת"ק (מושג שלמדתי לפני 3 ימים ).
מתנצל, אבל לא קראתי את כל 14 העמודים הקודמים... מתוודה שלא הייתה לי סבלנות.
מדוע אין לי סבלנות?... כי אני לא כל כך רוצה או מסוגל לתרום לדיון. הדיון הוא על גוון החוויתי-אישי, ובתור שכזה אין פה "פואנטה" ברורה. ההגיון הפרטי-אישי שלי נחלש ותבנית הזיהוי שלי לכשלים קוגנטיביים עולה באופן לוגריתמי. מבחינתי כולם פה צודקים, כל אחד והתובנות שלו, הנסיון שלו, החיים שלו.
אני לא פסיכיאטר, אין לי אג'נדה ברורה (פרט לזאת הקונספירטיבית מעט). אני לא בר סמכא בנושא או בתחום.

מתילפנידאט (=ריטלין) ואסציטאלופרם (=ציפרלקס) הם 2 חומרים כימיים שאני עושה עליהם חצי-מחקר עצמאי מתמשך עוד החל מהתואר הראשון. אלו חומרים שמסתובבים בתודעת "האדם החוקר את המודרניזציה" שלי כבר זמן רב, בעיקר כי הסקרנות האישית שלי גוברת על חוסר העניין המובנה שלי בתרופות הנוחות המודרניות הנ"ל.
אני חושב דברים מאוד לא טובים על 2 התרופות הנ"ל ודומותיהן. סיבותיי האישיות עימי, גם אלו ההגותיות וגם אלו האקדמיות. לא מדובר בתרופות פסיכיאטריות גרידא, לאלו יש לי גישה אחרת.
הסיבה העיקרית היא שכמו שהזכרתי - לרוב המוחלט של האנשים אלו בעיקר אם לא רק תרופות "נוחות" שמטפלות אך ורק בסימפטומים (פה זה לא שונה מהמון תרופות אחרות), אך בגלל שהן קיימות ומעניקות נוחות לאדם הצורך אותן, הן מסיטות אותו ממסלולו הטבעי, והפרקטיקות האחרות בטיפול בהפרעות שהן מתיימרות לטפל בתסמינים שלהן, מקבלות ערך משני ונדחקות הצידה בצורה בוטה ולא מקבלות התייחסות ראויה.
במילים אחרות - זה לא דיון עקר בכלל, אבל הוא לא מתאים לאופי החפרני שלי... אני יכול למלא פה שורות שלמות של מלל על מה שאני חושב על 2 המולקולות האלו ועל השימוש הבזוי שהאדם עושה בהן, אבל אמנע.
הקונספירטור ג'ורג' קרלין שבי חייב לכתוב - תיזהרו מאוד ממה שמוכרים לכם. הג'ורג' אורוול שבי מתריע מפני הפיכת אנשים מתקשים ומתמודדים שהחיים לא קלים להם אך באותו הזמן הם ייחודיים, מיוחדים ולא נורמטיביים שתורמים המון לעולם (אבל המציאות הפרטית שלהם נורא קשה וכואבת) לרובוטים של מודרניזציה, צריכה ונוחות. שמח שהתרופות הללו לא הופיעו מוקדם יותר במהלך המאות כי בוודאות שהיינו מאבדים המון גאונות אנושית... הן בחשיבה והן במולקולות, לא כל מה שנדמה לכם הוא מה שנדמה לכם. ישנו אבחון יתר עצום מצד הפסיכולוגיה והפסיכיאטריה (אם תכירו כמה פסיכולוגים כמוני, כאלו שעברו את המסלול האקדמי ומורשים כפסיכולוגים - לא תתלהבו בכלל מהאפשרות של לתת להם לטפל באחרים לפני שיטפלו קודם כל בעצמם). יש פה תעשייה שלמה מאחורי התרופות (שהמניעים אותה הם ביולוגים ורופאים חמדנים, שלל חובבי שררה וממון וכאלו שסתם מנסים להתפרנס מעל הממוצע, כלכלנים, לוביסטים של תעשיות ומה לא). מדובר בהמון כסף והפרקטיקה הרפואית רחוקה מלהיות כנה, אמיצה, ישרה והוגנת. יש פה סתירות על גבי סתירות והוויכוח בעניין רק מסווה על חוסר ההוגנות. זו לא רפואה כמו שאתם חושבים עליה כרפואה.
באופן מאוד אישי, לא ביקורתי ולא שיפוטי, עצוב לי מאוד לראות הורים שמעניקים לילדים שלהם את הזכות להשתמש בתרופות הללו מגיל צעיר מאוד, כל שעל מנת להתיישב במסגרות הכל כך מרובעות ולתפקד בהן כמצופה ובכך מנטרלים לתמיד את הזכות של אותם צאצאים לאופי ואישיות משלהם, לתזזיתיות מופרעת ומאתגרת ושדורשת המון תשומת לב, להיפר-אקטיביות פורה ומייסרת, ועוד... הורים שרמת הידע והבירור שהם עושים בנושא לפני שהם הופכים את הילדים שלהם לסוג של מכורים קטנים ורגועים נורא ושמצליחים ללמוד (ריטלין היא נרקוטית, בערך, כן ולא, כתלות באופן השימוש, צורת השימוש, משך השימוש וכתלות בהגדרה של נרקוטיות רפואית = משרה שינה כאופייט ונרקוטיות על פי החוק המשפטי)... ולא, אני לא הורה, אין צורך לקפוץ ולומר לי "חכה עד שתהיה הורה ואז נדבר".

לרגע אחד אני לא אטען שהתרופות הנ"ל לא יעילות. הן כן. לא לכולם, אבל לחלק גדול מאוד עד מכריע כן. השאלה היא רק בהשוואה של חסרונות אל מול יתרונות (כשעל היתרונות קל מאוד להצביע - נוחות וחזרה לשגרת חיים שפויה ו"מתפקדת"), באיזון. מה מוכרים ועל מה מוותרים ומה מפספסים בעבור אותה יעילות ובעבור הזכות המופלאה להשתמש בהן. לדעתי ההפסד תמיד גדול מהרווח האישי, הגם שכשלא לוקחים אותן החיים הרבה הרבה יותר קשים, מורכבים, מאתגרים ולעיתים גם בלתי אפשריים. אדם שמתמודד עם הנ"ל - פשוט יבעט אותי לאלף עזאזל. אדם שמתמודד אבל לא בעצימות גבוהה - אולי יוכל להבין במה מדובר.
אני מבלבל פה המון בין הדעות האישיות שלי, למה שאני קורא וחוקר, לבין הגישה הפילוסופית המורבידית שאני אוחז בה (אקזיסטנציאליזם, שופנהאואר, ניטשה ועוד).
בקיצר, יצאתי פלצן ולכן זהו. פה אני מסיים.

מה שכן... אולי יעניין אתכם/ן לקרוא או לעלעל בפוסטים שאדם שאני מאוד מעריך את כושר הביטוי, הכתיבה, הניתוח והחשיבה שלו (אוניברסליסט מפורום אל-הורות בתפוז) כתב. אלו פוסטים ארוכים, מייגעים ומיידעים, דורשים המון תשומת לב ומאוד מטריחים. אבל מבחינתי הם זהב של ידע. ובעברית. מלל שמעניק זווית חשיבה עצמאית ושונה בנושא הפולמוס הזה (קראתי את רובם, לא את כולם, אני חוזר אליהם שוב ושוב כי הם מאוד ארוכים)... לא לחשוב שכל הכותרות של המאמרים נכונות ושהאמת חקוקה בסלע... לקרוא (אם יש כח) ולנסות לחשוב:
1. פרופסור לרפואה: אין כלים מדעיים לאבחון הפרעת קשב וריכוז
2. פסיכיאטרית על הקשר בין תרופות נוגדות דיכאון לאובדנות ועל הסתרת מידע
3. ADHD לא קיים בצרפת- עוד ספק לגבי ההסבר הביולוגי של הפרעת קשב וריכוז
4. פסיכיאטר לילדים מדבר נגד ריטלין
5. יעילות של תרופות נוגדות דיכאון
6. סוגיות בתרופות פסיכיאטריות בכלל ותרופות נוגדות דיכאון בפרט
7. הקשר בין תרופות נוגדות דיכאון ואובדנות, התנהגות פסיכיאטרים ושאלת הצידוק לרשום תרופות פסיכיאטריות
8. פסיכיאטריה ביולוגית-14 מיתוסים מול מציאות על פי גארי קולס
9. מכתב ההתפטרות של מפתח טיפול בסכיזופרניה מהאגודה לפסיכיאטריה
10. פסיכיאטר טוען: האבחון הפסיכיאטרי הוא תרמית

בהצלחה וחיים טובים לכולם.

 

[123W]

בלת"ק (מושג שלמדתי לפני 3 ימים ).
מתנצל, אבל לא קראתי את כל 14 העמודים הקודמים... מתוודה שלא הייתה לי סבלנות.
מדוע אין לי סבלנות?... כי אני לא כל כך רוצה או מסוגל לתרום לדיון. הדיון הוא על גוון החוויתי-אישי, ובתור שכזה אין פה "פואנטה" ברורה. ההגיון הפרטי-אישי שלי נחלש ותבנית הזיהוי שלי לכשלים קוגנטיביים עולה באופן לוגריתמי. מבחינתי כולם פה צודקים, כל אחד והתובנות שלו, הנסיון שלו, החיים שלו.
אני לא פסיכיאטר, אין לי אג'נדה ברורה (פרט לזאת הקונספירטיבית מעט). אני לא בר סמכא בנושא או בתחום.

מתילפנידאט (=ריטלין) ואסציטאלופרם (=ציפרלקס) הם 2 חומרים כימיים שאני עושה עליהם חצי-מחקר עצמאי מתמשך עוד החל מהתואר הראשון. אלו חומרים שמסתובבים בתודעת "האדם החוקר את המודרניזציה" שלי כבר זמן רב, בעיקר כי הסקרנות האישית שלי גוברת על חוסר העניין המובנה שלי בתרופות הנוחות המודרניות הנ"ל.
אני חושב דברים מאוד לא טובים על 2 התרופות הנ"ל ודומותיהן. סיבותיי האישיות עימי, גם אלו ההגותיות וגם אלו האקדמיות. לא מדובר בתרופות פסיכיאטריות גרידא, לאלו יש לי גישה אחרת.
הסיבה העיקרית היא שכמו שהזכרתי - לרוב המוחלט של האנשים אלו בעיקר אם לא רק תרופות "נוחות" שמטפלות אך ורק בסימפטומים (פה זה לא שונה מהמון תרופות אחרות), אך בגלל שהן קיימות ומעניקות נוחות לאדם הצורך אותן, הן מסיטות אותו ממסלולו הטבעי, והפרקטיקות האחרות בטיפול בהפרעות שהן מתיימרות לטפל בתסמינים שלהן, מקבלות ערך משני ונדחקות הצידה בצורה בוטה ולא מקבלות התייחסות ראויה.
במילים אחרות - זה לא דיון עקר בכלל, אבל הוא לא מתאים לאופי החפרני שלי... אני יכול למלא פה שורות שלמות של מלל על מה שאני חושב על 2 המולקולות האלו ועל השימוש הבזוי שהאדם עושה בהן, אבל אמנע.
הקונספירטור ג'ורג' קרלין שבי חייב לכתוב - תיזהרו מאוד ממה שמוכרים לכם. הג'ורג' אורוול שבי מתריע מפני הפיכת אנשים מתקשים ומתמודדים שהחיים לא קלים להם אך באותו הזמן הם ייחודיים, מיוחדים ולא נורמטיביים שתורמים המון לעולם (אבל המציאות הפרטית שלהם נורא קשה וכואבת) לרובוטים של מודרניזציה, צריכה ונוחות. שמח שהתרופות הללו לא הופיעו מוקדם יותר במהלך המאות כי בוודאות שהיינו מאבדים המון גאונות אנושית... הן בחשיבה והן במולקולות, לא כל מה שנדמה לכם הוא מה שנדמה לכם. ישנו אבחון יתר עצום מצד הפסיכולוגיה והפסיכיאטריה (אם תכירו כמה פסיכולוגים כמוני, כאלו שעברו את המסלול האקדמי ומורשים כפסיכולוגים - לא תתלהבו בכלל מהאפשרות של לתת להם לטפל באחרים לפני שיטפלו קודם כל בעצמם). יש פה תעשייה שלמה מאחורי התרופות (שהמניעים אותה הם ביולוגים ורופאים חמדנים, שלל חובבי שררה וממון וכאלו שסתם מנסים להתפרנס מעל הממוצע, כלכלנים, לוביסטים של תעשיות ומה לא). מדובר בהמון כסף והפרקטיקה הרפואית רחוקה מלהיות כנה, אמיצה, ישרה והוגנת. יש פה סתירות על גבי סתירות והוויכוח בעניין רק מסווה על חוסר ההוגנות. זו לא רפואה כמו שאתם חושבים עליה כרפואה.
באופן מאוד אישי, לא ביקורתי ולא שיפוטי, עצוב לי מאוד לראות הורים שמעניקים לילדים שלהם את הזכות להשתמש בתרופות הללו מגיל צעיר מאוד, כל שעל מנת להתיישב במסגרות הכל כך מרובעות ולתפקד בהן כמצופה ובכך מנטרלים לתמיד את הזכות של אותם צאצאים לאופי ואישיות משלהם, לתזזיתיות מופרעת ומאתגרת ושדורשת המון תשומת לב, להיפר-אקטיביות פורה ומייסרת, ועוד... הורים שרמת הידע והבירור שהם עושים בנושא לפני שהם הופכים את הילדים שלהם לסוג של מכורים קטנים ורגועים נורא ושמצליחים ללמוד (ריטלין היא נרקוטית, בערך, כן ולא, כתלות באופן השימוש, צורת השימוש, משך השימוש וכתלות בהגדרה של נרקוטיות רפואית = משרה שינה כאופייט ונרקוטיות על פי החוק המשפטי)... ולא, אני לא הורה, אין צורך לקפוץ ולומר לי "חכה עד שתהיה הורה ואז נדבר".

לרגע אחד אני לא אטען שהתרופות הנ"ל לא יעילות. הן כן. לא לכולם, אבל לחלק גדול מאוד עד מכריע כן. השאלה היא רק בהשוואה של חסרונות אל מול יתרונות (כשעל היתרונות קל מאוד להצביע - נוחות וחזרה לשגרת חיים שפויה ו"מתפקדת"), באיזון. מה מוכרים ועל מה מוותרים ומה מפספסים בעבור אותה יעילות ובעבור הזכות המופלאה להשתמש בהן. לדעתי ההפסד תמיד גדול מהרווח האישי, הגם שכשלא לוקחים אותן החיים הרבה הרבה יותר קשים, מורכבים, מאתגרים ולעיתים גם בלתי אפשריים. אדם שמתמודד עם הנ"ל - פשוט יבעט אותי לאלף עזאזל. אדם שמתמודד אבל לא בעצימות גבוהה - אולי יוכל להבין במה מדובר.
אני מבלבל פה המון בין הדעות האישיות שלי, למה שאני קורא וחוקר, לבין הגישה הפילוסופית המורבידית שאני אוחז בה (אקזיסטנציאליזם, שופנהאואר, ניטשה ועוד).
בקיצר, יצאתי פלצן ולכן זהו. פה אני מסיים.

מה שכן... אולי יעניין אתכם/ן לקרוא או לעלעל בפוסטים שאדם שאני מאוד מעריך את כושר הביטוי, הכתיבה, הניתוח והחשיבה שלו (אוניברסליסט מפורום אל-הורות בתפוז) כתב. אלו פוסטים ארוכים, מייגעים ומיידעים, דורשים המון תשומת לב ומאוד מטריחים. אבל מבחינתי הם זהב של ידע. ובעברית. מלל שמעניק זווית חשיבה עצמאית ושונה בנושא הפולמוס הזה (קראתי את רובם, לא את כולם, אני חוזר אליהם שוב ושוב כי הם מאוד ארוכים)... לא לחשוב שכל הכותרות של המאמרים נכונות ושהאמת חקוקה בסלע... לקרוא (אם יש כח) ולנסות לחשוב:
1. פרופסור לרפואה: אין כלים מדעיים לאבחון הפרעת קשב וריכוז
2. פסיכיאטרית על הקשר בין תרופות נוגדות דיכאון לאובדנות ועל הסתרת מידע
3. ADHD לא קיים בצרפת- עוד ספק לגבי ההסבר הביולוגי של הפרעת קשב וריכוז
4. פסיכיאטר לילדים מדבר נגד ריטלין
5. יעילות של תרופות נוגדות דיכאון
6. סוגיות בתרופות פסיכיאטריות בכלל ותרופות נוגדות דיכאון בפרט
7. הקשר בין תרופות נוגדות דיכאון ואובדנות, התנהגות פסיכיאטרים ושאלת הצידוק לרשום תרופות פסיכיאטריות
8. פסיכיאטריה ביולוגית-14 מיתוסים מול מציאות על פי גארי קולס
9. מכתב ההתפטרות של מפתח טיפול בסכיזופרניה מהאגודה לפסיכיאטריה
10. פסיכיאטר טוען: האבחון הפסיכיאטרי הוא תרמית

בהצלחה וחיים טובים לכולם.

מציע שתקרא את השרשור.

 

[oferM]

ספר מצויין על הנושא זה "אנטומיה של מגפה" מאת רוברט ויטאקר.

 

[Tim_Duncan]

מניסיון של יותר מאדם אחד בחודשים האחרונים (כולל אני), ממליץ לך לנסות טיפול בתרופה ממשפחת SSRI (מעכב ספיגת סרוטונין) או SNRI (מעכב ספיגת סרוטונין ונוראנדרנלין).
יש המון מידע ברשת, זה יכול להיות Life changer של ממש. ההשפעה מאוד אינדיבידואלית, חובה להתייעץ בפסיכיאטר מומחה עם נגיעה לתחום של קשב וריכוז, ופשוט לנסות (לאורך זמן, חודשיים לפחות).

האם יש פה מי שטופל/ה בSNRI (עבור קשב וריכוז, אבל לא רק) ומעוניינ/ת לפרט?

 

[paskar]

אני מכיר הרבה מבוגרים שסביר שלו היו מאובחנים ומטופלים בילדות, חייהם היו טובים הרבה יותר.

איך ולמה?

 

[איש ירח]

איך ולמה?

גם אני. כי בעיות קשב גורמות ל"ריחוף" ניתוקי מחשבה וחוסר ארגון כך שלרוב אי אפשר לקלוט חומר לימודי. בנוסף, הרבה אנשים הם גם אימפולסיביים ונוטים להתנהגות מרדנית. כל זה גורם גם להסתבכות עם המורים שלך (פעם מילה של מורה הייתה קודש) וגם לתת הישגיות רצינית. במצב הזה, מגיעים לתיכון עם חוסרים משמעותיים וקושי רציני להשיג מקצוע אקדמי- אפילו הוראה, עבודה סוציאלית וסיעוד יכולים להיות מאד קשים, אם בכלל יש תעודת בגרות מספיקה כדי להתקבל. איזה אפשרויות יש לאדם במצב כזה?
זה קיים גם היום, לא רק "אז". זה מגיע גם ממודעות נמוכה של אנשי צוות חינוכי אבל גם של הורים. מסתבר, שיש הרבה הורים שמונעים טיפולים תרופתיים מהילדים שלהם גם כשברור שיש להם הפרעת קשב אורגני. כמורה, להתקל בילדים האלה זה מחרפן!

 

[גרהם]

איך ולמה?

בנוסף למה שנכתב מעלי;
כי מגיעים לתקופת הבגרות אחרי הרבה חבטות בדרך ופיתוח של תחושת אי מסוגלות ודימוי עצמי נמוך וכי ככל שהגיל עולה קשה יותר לסגל הרגלים חדשים.
וזה במקרה שבבגרות עוברים איבחון ומנסים לשנות את המצב. אחרת, אותם קשיים בילדות מפריעים גם בבגרות.

 

[optimum]

גם אני. כי בעיות קשב גורמות ל"ריחוף" ניתוקי מחשבה וחוסר ארגון כך שלרוב אי אפשר לקלוט חומר לימודי. בנוסף, הרבה אנשים הם גם אימפולסיביים ונוטים להתנהגות מרדנית. כל זה גורם גם להסתבכות עם המורים שלך (פעם מילה של מורה הייתה קודש) וגם לתת הישגיות רצינית. במצב הזה, מגיעים לתיכון עם חוסרים משמעותיים וקושי רציני להשיג מקצוע אקדמי- אפילו הוראה, עבודה סוציאלית וסיעוד יכולים להיות מאד קשים, אם בכלל יש תעודת בגרות מספיקה כדי להתקבל. איזה אפשרויות יש לאדם במצב כזה?
זה קיים גם היום, לא רק "אז". זה מגיע גם ממודעות נמוכה של אנשי צוות חינוכי אבל גם של הורים. מסתבר, שיש הרבה הורים שמונעים טיפולים תרופתיים מהילדים שלהם גם כשברור שיש להם הפרעת קשב אורגני. כמורה, להתקל בילדים האלה זה מחרפן!

גם ההורים שלי התייחסו אליי בצורה שאתה מתאר. שלהוציא תעודת בגרות זה ערך עליון וכל האמצעים כשרים למען המטרה הנעלה הזו.
אני מרגיש שזה גבה מחיר כבד למדי: בין אם בביטחון העצמי שלי, ביכולת לפתח קשרים חברתיים משמעותיים, בקשר שלי עם ההורים, בבריאות (הנפש בעיקר) שלי, בלהבין מה באמת מעניין אותי בעולם הזה וכו'... אבל היי! יש לי תעודת בגרות מלאה (5 יחידות בהכל), תודה לאמא שהביאני עד הלום!

שנות העשרים שלי מבחנתי היו תהליך ארוך ומתמשך כדי לתקן את כל הנ"ל.

לי לפחות לא דחפו שום תרופות לגוף כי אז זה היה פחות נפוץ.
ממש קשה עם המחשבה שיש היום תיכוניסטים שמאמינים שלא יצא מהם שום דבר בחיים בלי התרופה המטומטמת הזאת.

בנוסף למה שנכתב מעלי;
כי מגיעים לתקופת הבגרות אחרי הרבה חבטות בדרך ופיתוח של תחושת אי מסוגלות ודימוי עצמי נמוך וכי ככל שהגיל עולה קשה יותר לסגל הרגלים חדשים.
וזה במקרה שבבגרות עוברים איבחון ומנסים לשנות את המצב. אחרת, אותם קשיים בילדות מפריעים גם בבגרות.

"מה שלא הורג אותך מחשל אותך", אמר ניטשה, שחיי בתקופה שבה לא המציאו עדיין את הריטלין.
אם הוא היה חיי ב2021 המשפט שלו היה נראה יותר כמו: "מה שלא הורג אותך מפתח אצלך תחושת אי מסוגלות שרק בעזרת טיפול תרופתי ניתן יהיה לפתור".

(סליחה על הפוסט האמוציונלי.)

 

[גרהם]

מה שלא הורג אותך מחשל אותך", אמר ניטשה, שחיי בתקופה שבה לא המציאו עדיין את הריטלין.
אם הוא היה חיי ב2021 המשפט שלו היה נראה יותר כמו: "מה שלא הורג אותך מפתח אצלך תחושת אי מסוגלות שרק בעזרת טיפול תרופתי ניתן יהיה לפתור".

בדיוק כמו להגיד למי שנדרש למשקפיים שעדיף לו בלעדיהן כי זו המצאה מודרנית מזיקה ובימי ניטשה הסתדרו יופי בלעדיהן.
אין לי בעיה עם מי שחושב אחרת שקרא ולמד שריטלין זו תרופה מטומטמת או מזיקה ואין לי בעיה עם מי שנגדה אחרי שהבין את הפער האדיר בהשגים עם ובלי ריטלין. אבל חשוב להסביר מה המחיר של אי לקיחת התרופה ושלא מדובר בבעיה של כוח רצון או עצלנות.

 

[optimum]

אחרי שהבין את הפער האדיר בהשגים עם ובלי ריטלין.

יש הוכחות לפער בהישגים?

האם ההייטק השתפר בזכות הפער הזה בהשגים? אולי בצה"ל יש יותר חבר'ה שמאיישים יחידות איכותיות? המחקר באוניברסיטאות בארץ עלה רמה? משהו?
אל תראה לי שהציונים בבגרות טובים יותר. אל תביא את זה כמדד להישגים. לא אכפת לי אם הבן שלך יודע לדקלם שירים של ביאליק ולחשב אינטגרל.

 

[paskar]

כי מגיעים לתקופת הבגרות אחרי הרבה חבטות בדרך ופיתוח של תחושת אי מסוגלות ודימוי עצמי נמוך וכי ככל שהגיל עולה קשה יותר לסגל הרגלים חדשים.
וזה במקרה שבבגרות עוברים איבחון ומנסים לשנות את המצב. אחרת, אותם קשיים בילדות מפריעים גם בבגרות.

זו אינטרפרטציה שלך, או דיווח-עצמי של האנשים? (לא ביקורת, פשוט תהייה.)

אמרת שאתה מכיר "הרבה מבוגרים". כמה זה הרבה, ובאיזה הקשרים נתקלת בהם?

שלהוציא תעודת בגרות זה ערך עליון וכל האמצעים כשרים

נראה לי שהמחשבה מאחורי זה (נכונה או לא) קשורה לזה:

וקושי רציני להשיג מקצוע אקדמי- אפילו הוראה, עבודה סוציאלית וסיעוד יכולים להיות מאד קשים, אם בכלל יש תעודת בגרות מספיקה כדי להתקבל.

האם ההייטק השתפר בזכות הפער הזה בהשגים?

המטרה היא רק להשפיע לחיוב על אנשים בדידים, לא?

 

[optimum]

נראה לי שהמחשבה מאחורי זה (נכונה או לא) קשורה לזה:
וקושי רציני להשיג מקצוע אקדמי- אפילו הוראה, עבודה סוציאלית וסיעוד יכולים להיות מאד קשים, אם בכלל יש תעודת בגרות מספיקה כדי להתקבל.

הבעיה היא בחוסר האמונה בתלמיד שהוא יצליח להגיע לאן שהוא רוצה להגיע גם בלי שהמבוגרים (הורים/מורים) ישבו לו על הוריד ויינקו עבורו את המכשולים מהדרך.
אין לי ספק שקשה להגיע לעבודה סוציאלית, אבל תנו לבן אדם להתמודד עם זה בעצמו ותסמכו עליו שהוא יצליח ללא התערבות חיצונית, אם זה באמת מה שמעניין אותו לעשות בחיים.

 

[איש ירח]

תנו לבן אדם להתמודד עם זה בעצמו ותסמכו עליו שהוא יצליח ללא התערבות חיצונית,

יקירי, זה לא עובד ככה!
אנשים ובודאי ילדים עם הפרעות קשב וריכוז לא יכולים "להתמודד" לבד. הם זקוקים לעזרה והנחייה (לכל הפחות) בין אם הם לוקחים תרופה ובין אם לא.
עכשיו, תעודת בגרות זאת לא מטרה קדושה ויש בהחלט אנשים שלא מסוגלים ולא צריכים את זה ועדיף ללמד אותם תעודה מקצועית שמתאימה לביקוש בשוק העבודה ולא להכריח אותם לשבת על כסא על כיתה י"ב העיקר שיוציאו בגרות. עבור אנשים עם הפרעות קשב וריכוז זה לא המצב. הרבה מאד (באותו יחס של האוכלוסייה) מדובר באנשים אינטיליגנטיים וסקרנים שיכולים, מסוגלים ורוצים ללמוד אבל, יש מאחוריהם "עבר" שגורם להבין שהם לא יכולים אז הם מתייאשים מראש או, שהם מתאמצים אבל אז אומרים זה לא בשבילי.
אוכל לשתף מהנסיון של הילדים שלי. חלקם אובחנו בגיל מבוגר וחלקם בגיל צעיר. חלק התחילו בטיפול תרופתי מייד עם ההבחנה וחלק לא אבל בסוף, כשהתחלנו טיפול התנהגותי, כולם בחרו בטיפול תרופתי (כולל אנחנו, ההורים).
יותר מזה, תקופת הקורונה, שלכאורה מאפשרת יותר גמישות ופחות צורך להתמודד עם החברה, נתנה להם הזדמנות להרגיש מה קורה עם ובלי התרופות והיום אין מצב שהם לא לוקחים (כמובן, עם הפרעות קשב שוכחים לפעמים אז צריך להזכיר).
בעיני, זה עניין של אפשרויות בחירה שיש לאדם ובמיוחד לילדים שההורים בוחרים בשבילם והרבה פעמים זה לא הפיך.