גם עצבות וגם כניעה הן מרכיבים בלתי נפרדים מחיי עצמאות והשענות עצמית, הם חלק מהדרך.
דווקא כניעה שמגיעה ממקום של חוסן, חוזקה מעידה על בגרות מסוימת, יכולת הכלה ויכולות נוספות ששייכות לעולם הבגרות.
אני לא מדבר על כניעה מתוך מקום נחות, חלש או רעוע, כזה של אין-ברירה.
כניעה מתוך בחירה היא לעיתים הדרך הנכונה.
והיא לעיתים מה שעוזר לך להשתחרר מ״כבלי החיים״.
היא בסה״כ כלי ודווקא לאדם יחיד, אינדיווידואליסט, שעומד בפני עצמו, לבדו, היא מראה כמה חסין ונאמן לעצמו האדם.
הרי ממול הכניעה עומדת העקשנות, העיוורון והחוסר יכולת לקבל.(זו רק פריזמה אחת מהין רבות כמובן למושג כניעה).
וכמובן שאני מדבר מתוך המקרה שלי.
נניח שאומרים בתחזית שמחר תהיה סערה רצינית.
במקרה הזה אתה צודק. עדיף להיכנע לה, לנסות לעבור אותה בשלום. לא להילחם בה או לנסות למנוע אותה, כי זה רק יחמיר את המצב.
אנחנו לא יכולים לכוון את מזג האוויר בהתאם לרצונותינו. והכניעה לאיתני הטבע היא אכן מראה על חוסן ואומץ.
אבל שים לב שבתקשורת וברשתות החברתיות הרבה פעמים עושים שימוש במילה "סערה" כמטאפורה לתהליכים בשוק העבודה, למשל כמו שבימים אלו מתחוללת "סערה" בענף ההייטק.
וזו מטאפורה בעיתית, כי "סערה" בשוק העבודה אף פעם לא נגרמת מאיתני הטבע, היא תמיד נגרמת מאנשים בשר ודם, ועם מעט מאוד אחראיות אישית בדרך כלל. ובבני אדם דווקא כן אפשר להאבק, וכן אפשר לשנות את המצב. ומאבק בהם הוא שמראה שאתה נאמן קודם כל לעצמך ורק אחר כך לשוק.
השימוש במילה "סערה" בהקשר הזה מסיר את אחראיות מאלו שגורמים לה, ומתייחס למצב בתור "גורל משמיים" או משהו בלתי נמנע שחייב היה לקרות ואין לנו דרך למנוע.
ואותי לפחות זה נורא מעצבן...
בקיצור, כניעה זה אומר שאתה מוותר על הערכים והאמונות שיש לך ומאמץ את אלו של הגוף שאתה נכנע אליו.
אם הגוף הזה הוא הטבע עצמו (או אלוהים, אם תרצה) אז זה בסדר ואפילו רצוי, כי להיכנע בפני הטבע זה אומר להכיר במציאות כפי שהיא ולא לחיות בלה-לה-לנד - וזה מעשה אמיץ לעשות.
אבל אם מי שאתה נכנע אליו הוא בן אדם (או קבוצה של בני אדם), אז אתה בסך הכל נהפך לעבד שלו.
