אולי במקום להאשים את עצמך שאתה סולד מעולם העבודה "כי אתה לא לוקח מספיק חופשים ארוכים", יכול להיות שעולם העבודה באמת דפוק ושסלידה היא הרגש ההגיוני ביותר להרגיש כלפיו?
אעיד על עצמי: בתחילת התהליך, כאדם מתבגר, היה בי כעס עצמי על כל שאני סולד מעולם העבודה, כך נולדתי, עם סלידה תהומית לעולם הזה. כאדם בוגר לאט לאט הבנתי שזה אכן הרכש ההגיוני ביותר והטבעי ביותר עבורי, וכאדם רציונלי וחושב לא נותרה לי ברירה אלא להתרגל. ומתוך ההבנה הזו נולדה תובנה חדשה - כניעה.
לא במובן הותרני, לא במובן השלילי אלא בהיבט הכי נטרלי שאפשר.
להכנע.
אפשר לומר שזה סוג של התמסרות או קבלה אבל דווקא משהו במילה כניעה יותר נכון עבורי.
אין לי ברירה אלא להכנע לאבסורד של רכיב העבודה בחיי.
זה תהליך מתמשך ואינסופי, זה לא שבנקודת זמן מסוימת הבנתי והפנמתי, להפך, זה work in progress תמידי.
מוזר. אני בתחושה שזה הדבר האמיתי היחידי שאפשר לקנות באמצעותו. המכשול בדרך הוא המחשבה.
אבל ברגע שתתגבר על המכשול הזה ותגלה שנותרת ללא כסף (משאב/אנרגיה), מה שווה כל הלך הרוח הזה?
חומר ורוח חיוניים שניהם.
כרגע אני בדילמות עם עצמי על כך, אציג טיעון בעד:
1. חופש מוחלט לתקופה ארוכה הוא צורך בסיסי לאדם
2. תוצר העבודה צריך למלא את כל הצרכים הבסיסיים לאדם
3. מילוי כל הצרכים הבסיסיים לאדם מוביל לאיזון
4. למנוע צורך בסיסי מוביל לחוסר איזון
5. להכיל חוסר איזון מוביל לאבסורד
6. אבסורד מוביל לניכור מהעבודה
7. ניכור מהעבודה מוביל לשנאה ולהתפטרות
8. התפטרות ושנאה מובילים לסלידה מעולם העבודה.
לכן, חופש מוחלט לתקופה מסויימת מונע סלידה מעולם העבודה
אני מאד מתחבר לרצף הנקודות שהעלית אבל למסקנה קצת פחות.
התחימה בזמן של ה״חופש״ להגדרתך היא בעייתית בעיניי, משום שאדם יודע שהוא ישוב לעולם העבודה. למעשה אתה מתאר כאן מחזוריות, שוב תצא לחופש ארוך שוב תחזור לעבודה וכן הלאה וכן הלאה..
חופש מוחלט הוא חופש מוחלט ולכן
חופש מוחלט לתקופה מסויימת מונע סלידה מעולם העבודה
קצת יותר הגיוני במקרה שלי
