כמה הערות לגבי הכתבה:
צ'קפוינט הישראלית, חברת אבטחת המידע שנסחרת ב-15 מיליארד דולר מלאה במזומנים, אבל היא נגד חלוקות דיבידנדים – היא מעדיפה לעשות מהלכים אחרים (מעט רכישות של חברות בתחום, ומעט רכישות של מניות שזה יחסית קרוב לחלוקת דיבידנדים).
כעובד שלהם לשעבר אני יכול להעיד שהמדיניות שלהם היא "מינימום הוצאות ללא קשר לתפוקה".
היו הרבה מקרים שציוד עבודה בסיסי שיכל לחסוך שעות עבודה רבות ועלותו היא פחות משעת עבודה אחת של העובד לא סופק כי "אין תקציב" (דוגמא מעצמי: תהליך קומפילציה אצלי בעמדה לקח לי 16 דקות בממוצע - אחרי שהשתגעתי והתייאשתי מלשמוע "אין תקציב" ביצעתי הרחבת זיכרון בעצמי בעלות של פחות מ-100 שח ומאז הקומפילציה לקחה לי כ-7 דקות).
כשעבדתי באינטל לעומת זאת הגישה היתה הפוכה: "אתה צריך ציוד? מייד תקבל!".
גם הגישה של אינטל לדיבידנדים הפוכה.
אינטל מחלקים דיבידנדים בלי הפסקה/הקטנה החל משנת 1992 (הם אפילו הגדילו אותם במהלך משבר ההייטק בשנת 2000)!
באיזו חברה אתם מעדיפים להשקיע, חברה ישראלית "קטנה" שמתקמצנת על ציוד עבודה בסיסי או חברת ענק בינלאומית ששמה לה לדגש לספק את כל הציוד שעובדים צריכים? אני יודע מה התשובה שלי...
לגבי טבע:
אם אותו משקיע רוצה להיפגש עם מזומנים הוא פשוט יכול למכור חלק ממנה, למה לקרוא לה דיבידנד, ולמה בעצם לכפות על המשקיע קבלת דיבידנד (וביחד עם הדיבידנד – מס!) , תנו לו להחליט.
ואיך משקיע יודע לתזמן את מכירת המניות?
אולי הוא צריך מזומן מייד אחרי נפילה של 50% במחיר המניה?
חלוקת הדיבידנד מספקת למשקיע תזרים מזומנים יציב גם בעיתות משברים (הרי זו דרישה שלנו לפני שבוחרים מניות דיבידנד) וטבע הוכיחה שהיא לא מסוגלת לעמוד בזאת בכך שהיא לא הצליחה להשיג רצף דיבידנדים של 10 שנים ללא הקטנת הדיבידנד!
חלוקה בעייתית יותר היא חלוקה במצב שנגמרו הרווחים הצבורים/ הרווחים הראויים לחלוקה ואז מטעמים שונים (במקרים רבים בשל הצורך לשרת את החוב של בעל השליטה) מחלקים את ההון של החברה / מפחיתים את ההון העצמי. אז, צריך לבקש אישור מבית המשפט ולקבל את הסכמת הנושים, וזה כמעט תמיד מצליח – בזק של אלוביץ מחלקת באופן שוטף את כל רווחיה, אבל זה לא הספיק לה, והיא חילקה בשנים האחרונות 3 מיליארד שקל מההון – משמע, הפחיתה את ההון העצמי.
דרישה נוספת ממניות דיבידנד שאני מחפש היא יחסי רווח/דיבידנד וחוב/נכס בריאים.
אם לחברה יש יותר מידי חובות לעומת הנכסים אז היא לא תהיה מסוגלת להמשיך ולחלק דיבידנדים ולכן היא נפסלת.
כמו כן אם חברה מחלקת יותר מ-60% מהרווחים כדיבידנד אז יהיה לה קשה להמשיך ולחלק דיבידנדים במקרה של האטה בשוק ודעיכה של הרווחים ולכן גם היא תיפסל.
החברות שנשארו אחרי הדרישה הזו הן חברות עם מעט חובות והרבה יותר רווחים מכמות הדיבידנדים המחולקים וחברות כאלו הוכיחו יכולת להמשיך ולחלק דיבידנדים בלי לפגוע בהם במשך שנים קדימה.
הנתון החשוב באמת הוא תשואת הדיבידנד – סכום הדיבידנד למניה חלקי מחיר המניה, ובדוגמאות שלנו – 50% לעומת 0.5%, ככל שתשואת הדיבידנד גבוה יותר כך המהלך של החלוקה נתפס כיותר אטרקטיבי מבחינת המשקיעים (המחזיקים במניות).
נכון, וזו מלכודת הדיבידנדים הטיפוסית.
חברות בעלות תשואת דיבידנד גבוהה מידיי הוכיחו שהן בעלות רמת סיכון גבוהה מאוד להקטנת הדיבידנדים ואני לא ארכוש מניות שלהן.
אני מחפש יציבות של הדיבידנדים ויכולת מוכחת של החברה להמשיך ולחלק את אותם הדיבידנדים ואפילו להגדיל אותם בכל שנה.
אם נסתכל על התנאים הללו נגלה שהחברות שאנו רוכשים הן חברות ש:
* עם חובות מועטים (או ללא חובות כלל)
* מחלקים פחות מ-60% מהרווחים כדיבידנד
* בעלות תשואת דיבידנד בתחום של 2-5% לשנה
* מגדילות את הרווחים בקצב של 6-12% בשנה
* מגדילות את הדיבידנד לפי גדילת הרווחים בקצב של 6-12% בשנה
חברות כאלו עם היסטוריה מוכחת של גדילה גם בעיתות משבר (יש לנו רצף גדילה של כמה עשורים) הן בהחלט חברות שאני יכול לישון עם מניות שלהן בשקט בלילה ולהיות בטוח שהדיבידנד יגיע בעיתו.